כללי

 

תבוסת איראן במלחמת נגורנו קראבך 2 (חלק א'): השלכות גיאופוליטיות וכלכליות

מאת: א. סביון

הקדמה

מלחמת נגורנו קראבך השנייה (ספטמבר-נובמבר 2020) בדרום הקווקז הסתיימה בניצחון אזרבייג'ן על ארמניה שהחזיקה באזור נגורנו קראבך מאז המלחמה הראשונה בין הצדדים (1991-1994). לסיום המלחמה בניצחון אזרבייג'ן יש השלכות גיאופוליטיות וכלכליות חשובות על אזור דרום הקווקז ועל השחקניות הגדולות בו רוסיה, תורכיה ואיראן. סדרת דוחות זו תדון בהשלכות תוצאות המלחמה על איראן ומדיניותה באזור.

 

השלכות תוצאת מלחמת נגורנו קראבך השניה 2020 על איראן

עד מלחמת נגורנו קראבך השנייה (2020) שימרה איראן יכולת שליטה וגישה יבשתית ישירה אל ארמניה, בעלת בריתה, ומשם דרך גיאורגיה לאירופה, במה שקרוי מסדרון צפון-דרום. במסלול זה יכולה היתה איראן להעביר סחורות מתעשייתה כולל כזו המצויה תחת סנקציות מערביות. נתיב יבשתי זה שימש כמו כן כמסלול חופשי להברחות מסוגים שונים.

 

בעקבות הסכם הפסקת האש בנובמבר 2020 בין הצדדים והתעקשות אזרבייג'ן,[1] בתמיכת תורכיה, על יצירת מסדרון מזרח-מערב בשטח ארמניה – מסדרון זנגזור – המחבר את המובלעת האזרית, הרפובליקה האוטונומית של נחיצ'וואן (הגובלת בתורכיה), אל אזרבייג'ן שבמזרח, איראן לא נהנית יותר מגישה חופשית לארמניה. מסדרון צפון-דרום שהיה בשליטת איראן, נחסם למעשה עם הצבת מחסומי המכס של אזרבייג'ן הגובה תשלום על כל המשאיות המגיעות מאיראן בדרכן צפונה.[2]

 

התפתחות זו ובמיוחד גביית המכס ובדיקת הסחורות ע"י אזרבייג'ן בציר תנועת המשאיות מאיראן צפונה גרמה לזעם רב באיראן שמיהרה לערוך בשלהי ספטמבר 2021 שני תרגילי פתע צבאיים תחת הכותרת "כובשי ח'יבר" במטרה לאיים על אזרבייג'ן. המחנה האידיאולוגי וחוגי השלטון באיראן הגיבו להתפתחות בשורת איומים ישירים כלפי אזרבייג'ן, בהם יכולת שיגור אלפי טילים כולל על בירתה, באקו,  ושימוש באוכלוסיות אתניות נגד אזרבייג'ן ופטרוניתה תורכיה. הפובליציסט המקורב לחוגי משמרות המהפכה, חסן האניזאדה, רמז, למשל, שיש בידי איראן יכולת שימוש בקבוצות אתניות, אזרים שיעיים וכורדים, נגד אזרבייג'ן.[3] משמרות המהפכה של איראן חשפו לאחרונה בערוציהם את דבר קיומה של המיליציה האזרית-שיעית "אל-חוסיניון" שהקים מפקד כוח קודס לשעבר, קאסם סולימאני, בקווקז.[4] ערוצים המקורבים למשה"מ אף התפארו לאחרונה במבצע חטיפה של אזרים משטח אזרבייג'ן ע"י כוח קודס בשתוף פעולה עם מיליציה זו ותהו לאור זאת האם "יש לנשיא עלייב אומץ כעת לאיים על איראן".[5]

מפת הסכסוך נגורנו קראבך 2020 בין אזרבייג'ן לארמניה ומסדרון זנגזור (ירוק) המחבר בין נחיצ'וואן לאזרבייג'ן:

Map courtesy of CIA Fact Book, "Azerbaijan."

 

בערוצים הדיפלומטיים שיגרה איראן באוקטובר 2021 את שה"ח חוסין אמיר עבד אללהיאן למפגשים רמי דרג ברוסיה על מנת לזכות בגיבוי פוליטי רוסי להתנגדותה למה שהיא מכנה שינוי גבולות בדרום הקווקז. אולם רוסיה לא נענתה לפי שעה לתביעה האיראנית בין היתר מכיוון שהיא עצמה שותפה להסכם הפסקת האש בין אזרבייג'ן לארמניה שהושג בתיווכה ושבמסגרתו נקבעו הסדרי התנועה החדשים, להם היא ערבה.[6] רוסיה גם אינה מעוניינת בחיזוק איראן או בחיזוקה של ארמניה, בעלת בריתה של איראן, שראש ממשלתה, ניקול פשיניאן, ידוע כמקורב לארה"ב.

בנוסף, כדי לתת משנה תוקף לטענותיה נגד אזרבייג'ן, האשימה אותה איראן שהיא מאפשרת לישראל לקיים נוכחות צבאית בשטחה, בדמות בסיסי צבא בגבול אזרבייג'ן–איראן, נוכחות המכוונת, לטענתה, נגד איראן. בכירי המשטר והתקשורת האיראנית מינפו את הטענה כדי להזהיר ולאיים על אזרבייג'ן לבל תאפשר לכוחות עוינים מחוץ לאזור כביכול להשפיע על מאזני הכוחות ולכפות שינוי גיאו-פוליטי בגבולות.

 

איראן הרואה עצמה ככוח אזורי משפיע ובעל גייסות, כמי שמפיצה סדר שלטוני ערכי בדמות האידיאולוגיה של המהפכה האסלאמית והמתגאה במורשת אמפריאלית מפוארת לא רואה בחיוב את ההתחזקות הגיאופוליטית והכלכלית של אזרבייג'ן על גבולה ועל חשבונה. זאת ועוד, מקוממת לדידה העובדה שאזרבייג'ן, שכנתה הצעירה והקטנה שקמה על שטחים שנקרעו מן האמפריה הפרסית, שאוכלוסייתה ברובה שיעית אך חילונית ושחולקת הרבה מן המשותף מבחינת תרבות והיסטוריה עם איראן  - גורמים שאמורים היו לקרבה לאיראן - משנה את מאזן הכוחות לטובתה ולטובת תורכיה – יריבתה הגדולה של איראן על אזורי השפעה בקווקז.

 

החשש מפני אובדן ההשפעה הפוליטית והעליונות המסחרית בשל אובדן מסדרון צפון-דרום לציר אזרבייג'ן-תורכיה מתעצם באיראן עוד יותר לנוכח האיום האתני הפוטנציאלי שמגלמת אזרבייג'ן כמדינת הלאום של האזרים. בצפון איראן מתגורר מיעוט אזרי גדול (כשני שלישים מאוכלוסיית האזרים בעולם) המהווה כ-24 אחוזים מאוכלוסייתה בעוד באזרבייג'ן עצמה מצוי השליש הנותר. איראן חוששת מפני חיזוק מגמות לאומיות בדלניות בקרב האזרים באיראן ומפני דרישות מקומיות לצירוף שטחי צפון איראן לשטח אזרבייג'ן, כפי שנרמז במהלך מלחמת נגורנו קרבאך ה-2 בשנה שעברה ובעקבותיה.[7]

 

החשש האיראני מפני חיזוק מגמות בדלניות בקרב המיעוט האזרי שבקרבה וייחוס האיום למזימה ישראלית-תורכית נגדה, כמו גם הזיקה של איראנים רבים לשטחי האימפריה הפרסית שאיבדו בשל חולשתם במאה ה-19 לרוסיה הצארית מתבטאים היטב בדברי אחמד דסתמלצ'יאן, בכיר לשעבר במשרדי הפנים והחוץ של איראן. דסתמלצ'יאן ששימש בעבר גם כשגריר בלבנון, ירדן וראש הקונסוליה האיראנית בסעודיה, הזהיר ב-17.10.2021, את נשיא אזרבייג'ן עלייב שלא לאתגר את הריבונות של איראן ואף איים על שרידותו ושרידות משטרו:

 

"מה שעושה אזרבייג'ן יחד עם תורכיה וישראל הוא פרויקט ישראלי... המשטר הציוני רוצה להיות נוכח בגבולות איראן. ישראל מבקשת ליצור אפקט דומינו בהסתה של מיעוטים אתניים באזור אם תצליח לפתוח בתסיסה, ובכך לפגוע בסמכות הממשלות של המדינות באזור ולהקים ממשלות מיעוט אוטונומיות...

 

המשטר הציוני מבקש לפתוח במלחמה בין ערי הגבול של איראן ואזרבייג'ן, שהיו למעשה [מדינה] אחת בעבר [האימפריה הפרסית] ושגם תורכיה תסייע לתוכנית זו...

 

כמובן שאיראן נקטה הרתעה אסטרטגית [התרגיל הצבאי "כובשי ח'יבר"] ולדעתי זו התגובה הטובה ביותר שיצאה, [תגובה] עם כוח. איראן העבירה מסר טוב למדינות השכנות שהיא אינה מקבלת כל שינוי גיאו -פוליטי בגבולות, וזו נקיטת עמדה חזקה.

 

[הנשיא] עלייב בבאקו צריך לדעת ש[אם] יעשה צעד [ולו] הקטן ביותר נגד ביטחון איראן, הוא יקבל סטירה חזקה. איראן הוכיחה כי היא אינה וותרנית בנוגע לביטחונה. עלייב צריך לדעת ש[האדמה] מתחת לרגליו מתערערת. לכן, עליו לצאת מהאשליה הזו [פעילות נגד איראן]. אם הוא [עלייב] ירצה לשחק עם הריבונות של איראן, הוא משחק עם החיים והקיום שלו. המנהיגים הפוליטיים והצבאיים של איראן הבהירו זאת בצורה טובה".[8]

 

למעשה, מנסה איראן היום לשנות את תוצאות המלחמה או לפחות להשפיע על עיצוב יחסי הכוחות החדשים בדר' הקווקז שנוצרו בעקבות המלחמה. לצד האיומים הצבאיים בדמות התרגילים בגבול המשותף וההצהרות המתלהמות נראה כי המשטר האיראני מבקש להשיג את מטרתו בעיקר בהפעלת לחץ ישיר במסלול דיפלומטי מול אזרבייג'ן ומול המתחרות היריבות באזור, תורכיה ורוסיה.

 

הבסיס הגיאופוליטי ההיסטורי לתביעה ולמעורבות של איראן בדרום הקווקז

שטחי הקווקז בהם ממוקמות היום אזרבייג'ן, ארמניה וגיאורגיה היו שייכים במאה ה-19 לאימפריה הפרסית הקאג'ארית. בעקבות מפלותיה במלחמות מול רוסיה הצארית הועברו השטחים שמצפון לנהר האראס בהסכמי גוליסתן (1813) ותורכמנצ'אי (1828) המשפילים לשליטת רוסיה הצארית, ובהמשך הוקמו בהם אזרבייג'ן וארמניה העצמאיות. השטחים מדרום לאראס נשארו בשליטת איראן, אולם, השטח שאבד לאימפריה הפרסית בשל חולשתה עדיין נתפס בעיני איראנים רבים כבעל זיקה לאיראן.

 

ההפסדים הטריטוריאליים של פרס לאחר הסכמי גוליסתן ותורכמנצ'אי (משה"ח של ארה"ב)

הסכם גוליסתן 1813

הסכם השלום של גוליסתן נחתם בין רוסיה הצארית לבין האימפריה הפרסית של שושלת קאג'אר באוקטובר 1813 בכפר גוליסטן שבנגורנו קרבאך, בעקבות התבוסה הפרסית במלחמת רוסיה-פרס (1804-1813). בהסכם נדרשה פרס לוותר לטובת רוסיה על מרבית שטחי גיאורגיה ואזרבייגן של היום: שטחי הח'אנויות של דרום הקווקז – קראבך, גנג'ה, שקיין, שירוואן, דרוונט ובאקו, וכן לוותר על כל טענה על אזורי דאגסטן, גיאורגיה, מגרליה ואבחזיה. פרס גם הפסידה את כל זכויות השיט במי הים הכספי ונאלצה לתת גישה חופשית לרוסיה לסחר בכל שטחי פרס. ההסכם עורר זעם רב בקרב תושבי פרס והיה אחת הסיבות לנפילת פתח עלי שאה קאג'אר.

 

הסכם תורכמנצ'אי 1828

הסכם תורכמנצ'אי שסיים את מלחמת רוסיה-פרס (1826-1828) בתבוסה פרסית קבע את הגבולות ביניהן עד לתחילת המאה ה-20 ואת גבולות אזרבייג'ן וארמניה העצמאיות. בכפר תורכמנצ'אי בפרס נקבע בפברואר 1828 כי שטח ח'אנות נחיצ'וואן תאוחד עם זו של יראוואן (מרבית שטח ארמניה כיום) והם יעברו לשליטת רוסיה. בשל סעיפים בהסכם תורכמנצ'אי עודדו שלטונות רוסיה הצארית הגירה של ארמנים מפרס ומתורכיה לנחיצ'וואן, דבר שעורר מתח בין הארמנים הנוצרים לבין המוסלמים תושבי המקום. בנוסף לאיבוד שטחי דרום הקווקז לרוסיה איבדה פרס גם את זכויות השיט בים הכספי, ונאלצה להסכים שלרוסיה תהיה זכות לשיגור משלחת סחר בכל תחומי פרס וסוחרים רוסים יוכלו לנהל סחר בכל מקום בפרס, זאת לצד התנצלות על הפרת הסכם גוליסתן.

ח'אנות נחיצ'יוואן בסביבת 1800  Armenica.org) לפני 27.5.2006)