המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותב פלסטיני: פלסטינים זקוקים לחוזה חברתי ביניהם, כדי לשרש את האלימות הטבועה בתוכם
21/7/2021

כותב פלסטיני: הפלסטינים זקוקים לחוזה חברתי ביניהם, כדי לשרש את האלימות הטבועה בתוכם, כמו בתוך כל חברה ערבית

 

הפרשן המדיני הפלסטיני אכרם עטאללה פרסם ב-27.6.21 מאמר ביומון אל-איאם שדן באלימות הטבועה בחברה הפלסטינית ובחברה הערבית בכלל. לדבריו, בעוד כל החברות האנושיות שהיו בעבר אלימות, שינו את דרכן עם גיבוש מודל המדינה ואימוץ ערכים אנושיים המגבילים את השימוש בכוח בייחוד מצד השלטון, הדבר לא קרה אצל החברות הערביות, לרבות החברה הפלסטינית, שהאלימות מושרשת וטבועה בהן עד היום. לטענתו, הערבים מעולם לא הפנימו את רעיון המדינה המודרנית ואת ערכיה, אלא אימצו מודל זה רק למראית עין ובעצם נותרו אלימים, כוחניים ושבטיים, עד כדי כך שהאלימות הפכה אצלם ל"תרבות מקודשת". עטאללה קרא לפלסטינים למהר לנסח חוזה חברתי בין מרכיביה השונים של חברתם, כדי להכיל את המאבקים ואת הניגודים שביניהם ולמנוע את הגדלת הנזק שכבר נגרם להם, עקב תרבות האלימות הנהוגה בקרבם.

 

נראה כי מאמרו של עטאללה פורסם על רקע פרשת מותו של הפעיל הפלסטיני ניזאר בנאת שהיה מבקר ידוע של הרשות הפלסטינית. בנאת נהרג ב-24.6.21 לאחר שמנגנוני הביטחון הפלסטינים עצרו אותו והשתמשו באלימות נגדו במהלך המעצר. פרשת מותו של בנאת החריפה את הביקורת הקיימת על התנהלות הרשות הפלסטינית תחת שלטונו של מחמוד עבאס ועל השימוש באלימות מצד מנגנוני הרשות הפלסטינית נגד מתנגדיו.


אכרם עטאללה[1]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"לאורך העשור הקודם גילו החברות הערביות מחדש את עצמן ואת תרבותן האותנטית אשר לא הושפעה מכל הערכים התרבותיים האנושיים שאותםִ יצרה האנושות במחיר דמים עצום. הערבים חשפו קבל עם ועדה את כל הדחפים היִצריים [שלהם], את ההרג והעריצות... וחשפו גם כי שום חוזה חברתי אינו קושר ביניהם זולת הכוח, שהוא הגורם היחיד שמסדיר את הקשרים בתוכם וכי המאבקים ביניהם נטולי גבולות מוסריים.

 

הערבים גילו כי המדינה האזרחית שהקימו לאחר עידן הקולוניאליזם, הייתה שברירית ופיקטיבית מבחינת הערכים והתרבות הפוליטית במובן המודרני שלה וכי התרבות הפוליטית שלהם... רחוקה לחלוטין מזו של המדינה המודרנית וקרובה יותר לזו של מדינה שבטית. משבר העשור הקודם [קרי, האביב הערבי] אף חשף דבר גרוע יותר: שהאלימות טבועה בחברות [הערביות] הללו, ושגם האופוזיציות [למשטרים הערביים] נקטו אותה אלימות שנקטו המשטרים השולטים ובשלב מסוים אף אכזרית יותר...

 

ההלם של העשור הקודם היה אמור לחולל טלטלה עזה בקרב החוקרים ומכוני החשיבה בעולם הערבי - למרות מיעוטם ודלותם - וכן אצל האינטלקטואלים. אלא שהללו איבדו את דרכם במידה רבה, שכן כלי התקשורת של המפרץ העשיר שולטים על המרחב הערבי... הם הצליחו למשוך חלק גדול מהאליטה הזו ולהעבירה מהעמדה הנאורה, אל העמדה הממרידה והמסיתה לצד מחוללי האלימות, דבר שגרם להעדר [שיקול] דעת וקריאה ביקורתית [מצידם].

 

אנו הפלסטינים איננו רחוקים מתרבות האלימות, אדרבה, אנו חלק אותנטי מסביבתה הערבית. הדבר בא לידי ביטוי בפוליטיקה ונחשף מאז שלטו הפלסטינים על עצמם וגילו שהם בן חוקי של התרבות הזו, שכן מאבקי האזור הזה שהגיעו לפלסטין ושלטו [בה], סיפחוה אל הערכים הללו. 

 

האלימות ליוותה את החברות האנושיות משחר בריאתן... [בעבר] חיו החברות על פשיטות, הרג שוד וגזל, עד שבעשרת אלפי השנים האחרונות החלה התרבות להופיע ומאז גילוי החקלאות החלו להתגבש חברות יציבות... כעבור [עוד כמה] אלפי שנים כאשר הופיע מושג המדינה, אשר נולד בקהילה העירונית... התפתחו חברות שמי שנשא [את כלכלתן] היו ערי תעשייה. [מנגד,] נותרו חברות שהאוכלוסייה בעריהן גדלה ללא מאפיינים עירוניים ואלו המשיכו להסתיר את האלימות מתחת לעורן ולהמתין לרגע בו ישחררו אותה.

 

יש חברות שחילקו מחדש את הכוח, שמו קץ להתעצמות היתר של המדינה והציבו תנאים, הגבלות ומנגנוני פיקוח על פעילותה, ועם הזמן ירדו בהן רמת האלימות ותרבות האלימות. [ואולם], החברות הערביות והאסלאמיות נותרו שבויות בידי אלימות זו ואצל חלקן היא אף הפכה לחלק מתרבות מקודשת. דאעש, בוקו חראם או טליבאן ודומיהם, שהפנו את אלימותם פנימה, שייכים לתרבות של האוכלוסיות [הערביות והמוסלמיות מהן באו] ואף מצאו בהן חממות עבורם.

 

האלימות היא דרך שקדמה לעידן המדינה; במדינות הערביות המדינה לא הייתה אלא חיקוי למראית עין של מודל תרבותי שחברות ערביות לא פעלו לפיו, בניגוד לחברות אחרות. [רעיון] המדינה לא היה אפוא מושרש בתודעה הערבית, לא במובן התרבותי של עמים ולא במובן השימוש שלהם בכוח. אדרבה, הניסיון בחצי המאה שחלפה, מלמד שרעיון המדינה [בחברות הערביות] הצטמצם לכוח בלבד ושהיחסים בתוכן מבוססים על מאבק להשגת מונופול על הכוח והפעלתו נגד האחרים. למי שמובס בבחירות - אם הן מתקיימות [בכלל] - או למי שמודח באמצעות מרד, מצפים כלא או רצח, כאשר הכוח עובר לידי היריב הפוליטי. כאשר לוקחים מונופול על הכוח באופן שאינו תואם את החוק, השימוש בו הופך לנקמני, שבטי וחסר רסן.

 

מצער שאנו [הפלסטינים] שייכים לתרבות האלימות הזו, שלא הצליחה להבין את הצרכים החברתיים של חברה המבוססת על יחסים אנושיים בין מרכיביה ואת חשיבותה המכרעת  של הכלת המאבקים והניגודים [ביניהם] בדרך לא אלימה, ולהבין שיצאנו מתקופות הפרימיטיביוּת אל עידן המדינה. היחסים בינינו רחוקים עדיין מערכי המדינה [המודרנית] והאירועים ההולמים בנו, הופכים את הניסוח מחדש של החוזה החברתי בין [גורמי הכוח] הפלסטיניים לעניין הניצב בראש סדר העדיפויות, לא רק בגלל נוכחות הכיבוש, אלא משום שמדובר בחברה שמרכיבה את עצמה ואת המשטר שלה מחדש... [חוזה כזה נחוץ] כדי לא להגדיל את הנזק שנגרם לנו, כדי לא לפגוע בעצמנו וכדי שלא נזדקק לזעזוע קשה כדי להבין שטמונה בתוכנו תרבות מפחידה ברמת אלימותה!!!"[2]



[1]  amadps.net, 3.6.2018

[2] אל-איאם (רש"פ), 27.6.2021