עלילת הדם של דמשק בבטאון החמאס
תחת הכותרת "פשע שחיטתם של הכומר תומא ומשרתו" מפרסם מניר עדואן את עלילת הדם של דמשק בביטאון ה'חמאס'[1]:
"ביום רביעי החמישה בפברואר 1840 התרחש ברובע היהודי בעיר העתיקה בדמשק פשע נתעב. כומר נוצרי ששמו אל-באדרי תומא, נפל קורבן לכנופיה של רבנים ונכבדים יהודים. פשע זה מעיד על השנאה המושרשת בלבותיהם של היהודים כלפי הנוצרים ועל הצורך בדמם [של הנוצרים] למעשי הכישוף שלהם. מוטיע אל-נונו, נכדו של אחד מחוקרי מעשה נפשע זה, ערך תחקיר על הפשע הנתעב הזה המעיד על המנטאליות היהודית.
פרטי הפשע
בשנת 1807 שגרה צרפת לדמשק את אחד מנתיניה, הרופא והכומר אל-באדרי תומא, כדי לטפל בחולים בקרב העדות הנוצרית, המוסלמית והיהודית וכדי לחסן את מי שנפגעו ממחלת האבעבועות. רופא זה, שהיה עדין נפש, טיפל בחולים בחינם במסגרת הפעילות המיסיונרית הנוצרית. אנשים מדתות שונות אהבו אותו והוא היה נוסע בין השכונות המוסלמית, הנוצרית והיהודית, מבקר חולים ומעניק להם את הטיפול הדרוש.
באותו יום רביעי, הלך הרופא לרובע היהודי כהרגלו ושם המתינו לו, על פי התכנון המוקדם של הרב ענתבי, כמה יהודים ממשפחת הררי שביקשו ממנו להיכנס לבית כדי לחסן את בנו של דוד הררי מפני אבעבועות. משנענה הכומר לבקשה, נטרקה הדלת בפניו ולא הותר לו לצאת. לאחר שהוא לא שב למנזר שלו ולמקום מגוריו, חש משרתו אבראהים עמארה לרובע היהודים כדי לחפשו, אלא שגם המשרת לא שב.
למחרת, יום חמישי השישה בפברואר, היו הכמרים מוזמנים לארוחת צהריים. כולם נכחו בה, פרט לאב תומא. הכמרים המודאגים, פנו לקונסול הצרפתי והעלו בפניו את פרשת היעלמותו של הכומר תומא. הקונסול שיגר מזכר בנושא ללשכתו של מושל דמשק והלך למנזר שבו התגורר הכומר. הוא והורה לפתוח את דלתות המנזר, נכנס פנימה אך לא מצא איש. במטבח הוא מצא את ארוחת הערב של הכומר ומשרתו, שהוכנה אך לא נאכלה על ידי איש. החשש ששניהם נרצחו הפך לודאי בעיקר מאחר שהיו עדים שראו את תומא נכנס לרובע היהודי אך איש לא ראה אותו יוצא ממנו וכן נראה משרתו ממהר לרובע היהודי לאחר שקיעת החמה, אך איש לא ראה אותו יוצא ממנו.
לאור מידע הזה, הורה מושל דמשק לפתוח בחקירה מיידית, כדי לחשוף את פרטי הפרשה. הוא מינה כאחראי על החקירה את עלי אל-נונו והורה לו לערוך חיפושים במקומות החשודים ברובע היהודי ולעצור לתשאול יהודים שביצעו פשעים בעבר.
החשד הראשוני נפל על הספר היהודי סלימאן שלום שהכחיש בתחילה כי הוא יודע דבר כלשהו בפרשה, אלא שלאחר חקירה הוא הודה שהרב משה סלאניקי, משה אבו אל-עאפיה, דוד הררי ואחיו, בנוסף ליוסף לניאדו, ויצחק ביגוטו, שהיה פקיד בקונסוליה האוסטרית, פגשו את הכומר תומא בביתו של דוד הררי בתואנה של חיסון בנו. [הספר מעיד:] חצי שעה לאחר מכן הם קראו לי ממקום עבודתי. השעה היתה לאחר השקיעה ואותם שבעה אנשים הכניסו אותי לחדר בו מצאתי את אל-באדרי תומא כפות. הם ביקשו ממני לשחוט אותו, אך אני נמנעתי מכך ובעל הבית, דוד הררי, הוא ששחט אותו.
ועדה שהוקמה סיירה בנהר המלוח ומספר עובדים ירדו לנהר והוציאו ממנו חתיכות של בשר אדם ומספר חלקי גוף, בנוסף ללב, כבד וראש עם חלק מטרבושו של הכומר הנוצרי. חלקי הגוף הוצגו לועדה של רופאים מוסלמים ונוצרים והתברר שאלו הם עצמות אדם [מעורבבות] בחלקים מהטרבוש השחור שחבש הכומר. עם חשיפת האמת, תשאלה הועדה את שבעת החשודים עד שהודו בכל פרטי מעשה השחיטה. הנאשמים אמרו: השחיטה נעשתה במטרה להשיג דם המשמש לקמח המצות. ההודאות של כל החשודים היו זהות. ועדת החקירה הוציאה צווי מעצר נגד כל החשודים בשחיטתו של הכומר הנוצרי ומשרתו והשלימה את חקירתם. כולם הודו בביצוע הפשע ובכך שהדם משמש לקמח המצות [הנאכל] ביום הכיפורים, המציין את זכר גלות היהודים ממצרים [כך במקור].
בתשובה לשאלת ועדת החקירה בדבר עמדת הדת היהודית ביחס לאומות שאינן יהודיות, אמר הרב משה סלאניקי, שעל פי הוראות התלמוד עמדת היהודים מצטמצמת לכך שהם רואים באומות האחרות בעלי חיים ובהמות וזאת על פי דרכו של אברהם אבינו שהלך עם שניים ממשרתיו לשחוט את יצחק ואמר להם: שבו פה, אתם והחמורים, ואני והנער נלך. לכן הם הושוו יתר האומות לחמורים בתלמוד.
המושל הכללי של העיר דמשק, שריף באשא, פסק בפרשה זו, שמספר הנאשמים בה הגיע לשישה עשר. שניים מהנאשמים נפטרו במהלך החקירה וארבעה זכו בחנינה, משום שספקו מידע שסייע לחשוף את הפשע הנתעב. הארבעה הם: הרב משה אבו אל-עאפיה, אצלאן פארחי, סלימאן שלום 'הספר' ומראד פתאל 'המשרת'."