המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מאמר ביומון סעודי: מדינות ערב לא צריכות להקריב את האינטרסים שלהן למען העניין הפלסטיני
23/12/2020


פובליציסט וכותב בכיר ביומון סעודי: לא ניתן לצפות ממדינות ערב להקריב את האינטרסים הלאומיים שלהן למען העניין הפלסטיני

 

על רקע הסכמי הנורמליזציה שנחתמו לאחרונה בין ישראל לכמה ממדינות ערב, פרסם העיתונאי הבכיר והפובליציסט הלבנוני חאזם צאר'יה, ב-13.12.20, מאמר בטורו ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט, בו יצא להגנת המדינות שנירמלו את יחסיהן עם ישראל, לאחרונה. במאמרו טען צאר'יה כי למדינות אלה יש דאגות קיומיות וצרכים לאומיים חשובים ולא ניתן לצפות מהן להקריבם למען העניין הפלסטיני, שלדבריו "איש אינו מייחס לו עוד חשיבות רבה". צאר'יה הדגיש כי למרות שהכול מכירים בזכותם של הפלסטינים למדינה, העניין הפלסטיני אינו עולה עוד בקנה אחד עם ענייניהן הלאומיים והאינטרסים של יתר מדינות ערב, ולעיתים הוא אף סותר אותם.


לדבריו, ברבות השנים הלך ונוצר נתק ואף ניגוד בין העניין הפלסטיני לבין האינטרסים והדאגות של מדינות ועמי ערב שהחלו להתמקד בעניינים הלאומיים שלהם ומספר המדינות הנלחמות בישראל הלך ופחת. במקביל, גורמים שונים בעולם הערבי והאסלאמי, בהם סוריה ואיראן, וכן גורמים אסלאמיסטים, שמאלנים ולאומניים החלו לנצל את העניין הפלסטיני לטובת האינטרסים האישיים שלהם והפריחו סיסמאות מוגזמות בדבר אחדות הערבים והבסת המערב, עד כי הפכו אותו לעניין בלתי פתיר. צאר'יה הזהיר את הפלסטינים כי התרפקות על סיסמאות נוסטלגיות אלו לא תניב בהכרח תוצאות טובות עבורם.

 

חאזם צאר'יה[1]

 

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"בַּתגובות שגינו את מהלכי הנורמליזציה של [כמה מדינות] ערביות עם ישראל, לאחרונה, נעדר אלמנט מסוים שלא כתבו עליו, אך דובר בו [רבות] והוא: הצרכים החיוניים של המדינות המנרמלות. רק מעטים נתנו את דעתם לכך שלמדינות אלה, וגם לעמיהן, יש בעיות משלהם: הסכנה הנשקפת מאיראן ומגמת התפשטותה; [רצונה של] מרוקו להשיב לעצמה את מה שהיא רואה כשלמותה הטריטוריאלית והסרת שמה של סודאן מרשימת הטרור והמשמעות הכלכלית שיש לכך. אלו אינם דברים של מה בכך. גם לבנון שלא נִרמלה [את יחסיה עם ישראל] הסבירה את המו"מ הישיר שקיימה עם הישראלים סביב התוויית הגבול, בצורך שלה להפיק את הנפט שלה.

 

כל עוד 'הערבים' מייצגים מדינות, חברות ואינטרסים [שונים], יהיה קשה להתעלם מהעניינים ומהדאגות הללו, לטעון כי הנורמליזציה היא לא יותר מאשר רצון של קבוצה שלטת זו או אחרת, או לדרוש מהם להקריב את [ענייניהם ואת צרכיהם החיוניים] מתוך נאמנות ל'התחייבות לאומית' [קרי, לעניין הפלסטיני]  שאיש אינו מייחס לה עוד משמעות רבה.  

 

בין מתנגדי הנורמליזציה יש האומרים כי קל למשטרים [הערבים] לדכא את [רצון] העמים [ולכפות עליהם את הנורמליזציה]. אולם, מה [יש להם] לומר על כך שהמשטרים המדכאים ביותר את עמיהם ואשר מסבים את הנזקים הכבדים ביותר לפלסטינים, הם [דווקא] אלה שמתלהמים יותר מכולם באשר למלחמה נגד ישראל ונגד הנורמליזציה?...

 

המרירות הפלסטינית מובנת בהחלט, בייחוד משום שההתנחלות, כרסום האדמות [שלהם] והיחלשות אופציית שתי המדינות ממשיכים לחנוק את הזכות שאיש אינו חולק עליה. מה שמחריף את המרירות הזו ומוהל אותה ב[תחושה של] הונאה, הוא העבר רווי הסיסמאות הערביות בנוסח: '[הנושא הפלסטיני הוא] הנושא הערבי הראשון במעלה' ; 'הנושא המרכזי של הערבים'; 'המצפן'; 'עמדתנו כלפי מדינות העולם מבוססת על עמדתן כלפי הנושא הפלסטינית', וכיו"ב. מי ששמעו את הדיבורים החוזרים ונשנים בנוסח זה נחלקו לשניים: אלה שהאמינו להם ואלה שהעמידו פני מאמינים...

 

כשאנו דנים על מדינות ועל מדיניות... [יש לציין] כי העניין הפלסטינית אינו עולה עוד בקנה אחד עם ענייניהן הלאומיים של יתר מדינות ערב ואינו נושא עוד בחובו הבטחת שחרור לאיש ולא הבטחה כלכלית לחיים טובים יותר. הקריאות הבלתי פוסקות בשולי העניין [הפלסטיני] לביצוע פעולות התנגדות ועימותים איבדו כל קסם בעולם הערבי, וקרוב לוודאי שגם בקרב הפלסטינים עצמם.

 

הנתק הזה בין העניין [הפלסטיני] לבין ענייני המדינות [הערביות] הפך עבור כולם לקטסטרופה, שלדרכי הפעולה הפלסטיניות יש חלק בה. זאת, משום שעניינם אינו תואם עוד את האינטרסים של המדינות והעמים [הערביים] ולא את פחדיהם, אדרבא, לעיתים הוא מזין את הפחדים הללו. הבה נחשוב לרגע כי תנועות כמו 'חמאס' או 'הג'יהאד האסלאמי' כורתות ברית עם איראן, שחלק משמעותי מהעולם הערבי חושש מפניה. שני [הארגונים] הללו חוזרים - ביתר שאת - על [הטעות] שביצע אש"פ כשתמך בסדאם חוסיין כאשר פלש לכווית בשנת 1990.

 

ההשפעה של מה שקורה בין הישראלים לבין הפלסטינים על יתר העולם הערבי הפכה כעת לזניחה ביותר. ליתר דיוק, כיוון שהרעש סביב העניין [הפלסטיני] הפך להיות גדול יותר מ[גודלו] בפועל, קל יותר לכל אחד להשתלט עליו ולנצל אותו. כך, יכול היה בשאר אל-אסד לנצל אותו, כפי שעשה, וכך התאפשר לאיראן [להתיימר] לייצגו ולעמוד בראשו...

 

ויש לכך רקע היסטורי: מאז 1969 בלבנון ו-1970 בירדן, התברר כי האינטרסים והרצונות [של הפלסטינים] יכולים להיות מנוגדים [לאלו של ערבים אחרים] באופן שהסיסמאות הלאומיות אינן יכולות ליישב. הניגוד הזה הלך והתרחב מאז הסכם קמפ דיוויד [הסכם השלום בין ישראל למצרים] שלא עורר שום התקוממות המונית במצרים, עבור במלחמת שחרור כווית [קרי מלחמת המפרץ ב- 1990], ועד מהפכות [האביב] הערבי אשר הצביעו על עניינים לאומיים רבים שדחקו את המרכזיות [שיוחסה עד אז] לעניין הפלסטיני ברמה המילולית... בתוך כך, החלה להסתמן נסיגה במספרן של המדינות הערביות הלוחמות [בישראל]: שבע [מדינות השתתפו במלחמת] 1948; שלוש ב-1967; שתיים ב- 1973; אחת ב-1982 ולאחר מכן התנהלו מלחמות מקומיות בלבנון ובעזה.

 

מגמה זו [של נתק בין העניין הפלסטיני לבין ענייני המדינות הערביות] פילסה את דרכה בניגוד לנטייה החזקה [מצד גורמים רבים] להפוך את העניין [הפלסטיני] לעניין כבד , באופן שלא ניתן יהיה לפותרו: האסלאמיסטים קשרו אותו למלחמות הצלבנים, השמאלנים קשרו אותו לאימפריאליזם ולהתפשטותו בעולם והלאומיים קשרו אותו לקריעת 'המולדת הערבית'. הפתרון אמור אפוא להגיע רק באמצעות הבסת המערב בהיותו 'הצלבנות המודרנית', במסגרת ניצחון המהפכה הסוציאליסטית העולמית, או במסגרת פעולה של איחוד [בינ]ערבי. אלא שסיסמאות אלו נפלו בזו אחר זו, כסירות מחוררות שאינן מגיעות לשום נמל... מכיוון שישראל חזקה יותר צבאית, היא הייתה היחידה  שניצלה הַכְבָּדָה זו כדי להקשיח [את עמדותיה ולהגביר] את הכיבוש ואת הכִּרסום באדמה [הפלסטינית].

 

כל זה מצער מאוד, כפי שהנוסטלגיה מצערת. אלא שחיים בנוסטלגיה לא מבטיחים תוצאות [טובות בהכרח] לבעליהן."[2]



[2] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 13.12.20