במסגרת מאבקו באחים המוסלמים,
המשטר המצרי: האסלאם אינו מכיר במדינה בראשות אנשי דת
א. הקדמה
במקביל לפעילותו של השלטון המצרי נגד האחים המוסלמים בחודשים האחרונים, עוסקת התקשורת המצרית גם בשאלות עקרוניות של אופיו של המשטר המדיני במצרים. במסגרת זו הביעו דוברי הממסד הדתי המצרי - שיח' אל-אזהר, המופתי של מצרים, שר ההקדשים המצרי, וסגן נשיא אוניברסיטת אל-אזהר – עמדה אחידה כי מדינה דתית, במובן של מדינה בראשות אנשי דת, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות האסלאם. לדבריהם, ציווה האסלאם מראשיתו על מדינה אזרחית דמוקרטית שחוקיה נחקקים בידי אדם, ואפשר שהם יתבססו על ההלכה המוסלמית.
בעלי טורים בעיתונות המצרית הממסדית הביעו גם הם התנגדות למדינה שבראשה אנשי דת. גאבר עצפור, מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת אל-אזהר וראש המועצה העליונה לתרבות, אף תיאר מדינה כזו כמדינה עריצה לה מייחלים קנאי האסלאם, השוללת את חירויותיהם של אזרחיה ומהווה סכנה של ג'יהאד ונאציזם חדש לאנושות כולה.
יציאה פומבית נחרצת זו של הממסד המצרי נגד רעיון המדינה שבראשה אנשי דת, בימים אלה דווקא, באה, ככל הנראה, על רקע כמה התפתחויות שקרו במצרים ובאזור בתקופה האחרונה.
ראשית, עקב חששו של המשטר המצרי מפני התחזקותה של תנועת האחים המוסלמים במצרים. לכן, מנהל המשטר המצרי מזה כמה חודשים מאבק באחים המוסלמים הכולל מעצרים נרחבים וחקירות, סגירת בתי עסק, בתי דפוס, עיתונים ואתרי אינטרנט של מקורבי התנועה, ומתקפה תקשורתית.[1]
בנוסף, עקב רצונו של המשטר המצרי לשדר לעולם המערבי, ובפרט לארצות הברית, כי מצרים עוברת תהליכי רפורמה ודמוקרטיזציה. במסגרת זו, הכריז מובארכ על רפורמה רחבה בחוקה שתובא למשאל עם בסוף מרץ 2007. בין התיקונים הציע מובארכ לעגן בחוקה איסור על פעילות פוליטית שבסיסה הוא דתי, לצד הצהרותיו כי אין לערב בין דת לפוליטיקה.[2] מובארכ מעוניין להרחיק ממצרים דימוי של שלטון המדכא תנועות אותנטיות, ולהסביר כי המאבק באחים המוסלמים הוא מאבק למען ערכים ליבראליים אזרחיים.
כמו כן, מבקש המשטר המצרי להכריע את הויכוח המתנהל בחברה המצרית בשבועות האחרונים סביב הסעיף השני בחוקה המגדיר את האסלאם כדת המדינה ואת השריעה האסלאמית כמקור החקיקה העיקרי. לאור קולות מהקהילה הקופטית ומקהילת המשכילים במצרים בזכות שינוי סעיף זה, ניסה המשטר המצרי ליישב את הויכוח לשביעות רצונם של הקופטים והמוסלמים כאחד. לשם כך הבהיר כי למרות שהסעיף השני יישאר על כנו, אין פירושו שמצרים היא מדינה דתית או חילונית, אלא היא מדינה דמוקרטית אזרחית המכבדת את כל אזרחיה ואת דתם, כפי שציווה האסלאם.
ב. הממסד הדתי המצרי נגד המדינה הדתית
שיח' אל-אזהר: המדינה הדתית היא אשליה ובדיה
שיח' אל-אזהר, מחמד סיד טנטאוי, כתב: "באופן אישי אינני מכיר [אף] מדינה בעולם בשם [מדינה דתית], אלא אני יודע שאומרים: 'המדינות האפריקאיות, האסייתיות או האירופיות, או המדינה המצרית, הצרפתית, האינדונזית, המלזית או העיראקית.' אני קורא את הקוראן ואני מוצא כי אללה יתעלה שלח עשרים וחמישה שליחים לעמיהם... חלק מהעמים הללו האמינו בקריאה של שליחיהם וזכו, ואחרים כפרו בה והפסידו. לא קראתי שהמאמינים כינו את עצמם 'מדינה דתית'. כך גם בתקופת הנביא, בימי הח'ליפים ישרי הדרך ובימי המדינה האומיית והעבאסית... לא קראתי ולא שמעתי על מדינה ששמה 'מדינה דתית'. מה שאני קורא ושומע הוא כי מדינה אחת [עשויה] לשאוב רבים מדברי החקיקה שלה מחוקי הדת, ואילו מדינה שנייה [עשויה] לעשות זאת פחות; שבמדינה מסוימת - מרבית התושבים מוסלמים, ובמדינה אחרת מרביתם אינם מוסלמים... המדינה הדתית היא אשליה ובדיה שאין לה כל קיום, והעלאת [נושא זה לדיון] כשלעצמה [נועדה] לחרחר ריב."[3]
האסלאם ציווה על ממשלה אזרחית
בנאומו לרגל פתיחת עונת התרבות של המועצה העליונה לעניינים אסלאמיים, אמר שר ההקדשים המצרי, ד"ר מחמד חמדי זקזוק, כי האסלאם אינו מכיר בממשלה של אנשי דת, אלא מעוניין שייבחרו [שליטים בעלי] יכולות לחולל ולבסס את הצדק, החירויות והשוויון בהתאם למסגרת האסלאמית.
באותה ההזדמנות אמר המופתי של מצרים, ד"ר עלי גומעה: "האסלאם נתן קדימות לחוקים ולאמנוֹת שנחקקו על ידי בני האדם בבואם לבסס את עיקרון האזרחות, זכויות האדם וחירויותיו הדתיות והאזרחיות. אמנת אל-מדינה הייתה החוקה האזרחית שהסדירה את היחסים בין המוסלמים לזולתם. חוקה זו הכירה בפלורליזם דתי ותרבותי בחברה על אמונותיהם וגוניהם השונים של בניה."[4] בהזדמנות אחרת אמר גומעה: "הממשלה באסלאם היא אזרחית, כך ציוותה הדת. הדת לא הגדירה את צורתה של ממשלה זו היכולה להיות [מורכבת] משׂרים או יועצים, בצורת מועצת העם, או מועצת השורא. האסלאם מעולם לא הכיר בממשלה דתית [במשמעות של ממשלת אנשי דת]."[5]
שלטון האימאם – איננו מעיקרי האמונה המוסלמית
סגן נשיא אוניברסיטת אל-אזהר, ד"ר מחמד עבד אל-פצ'יל אל-קוצי, הסביר מדוע מדינה שבראשה אנשי דת אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות האסלאם: "המדינה הדתית או התיאולוגית היא [מדינה] ששליטהּ שואב את הלגיטימיות שלו ממקור אלוהי מטפיזי שבאמצעותו הוא יכול לפקח על הנתינים. בידו האחת שרביט השלטון הקדוש ובידו השנייה שלטון מרכזי תקיף הנובע מהצו האלוהי והנתמך על ידי שלטון דיכוי המבטל את ההוויה האנושית של הנשלטים, בנוסף לביטול זכותם לבחור את השליט או לתבוע ממנו דין וחשבון..."
אל-קוצי הסביר כי עקרון שלטון האימאם הממונה בצו אלוהי הוא עיקרון משני באמונה האסלאמית. בעניין זה כתב: ראשית, סוגיית שלטון האימאם "איננה מעיקרי האמונה [המוסלמית], אלא מהענפים המשניים [שהמחלוקת עליה היא בגדר מחלוקת לגיטימית בין האסכולות השונות במסגרת האסלאם]. שנית, [שלטון האימאם] נעשה מתוך הסכמה ומבוסס על בחירה... לאור נתונים אלה, האם ייתכן שהמדינה באסלאם תהיה מדינה דתית המבוססת על שלטון בצו אלוהי?..."
בנוסף, ביסס אל-קוצי את טענתו על חדית' לפיו הח'ליף הראשון אבו בכר שלל את המדינה הדתית כבר בנאומו הראשון. אל-קוצי כתב: "האם ייתכן שתהיה באסלאם מדינה [שבראשה אנשי דת] כאשר השליט הראשון באסלאם אבו בכר אל-צדיק אמר בנאומו הראשון [דבר] הממוטט את האמירה הזו מיסודה, ואחר כך קבע עקרונות של שלטון דמוקרטי המבוסס על אחריות אזרחית של השליט [כלפי נתיניו] באומרו: 'נתמניתי [כמושל] עליכם, אך אינני הטוב שבכם, ולפיכך, אם תמצאו שמעשי טובים – עזרו לי, ואם תמצאו אחרת [כלומר, שמעשי אינם טובים] – תַקנו אותי'...
מדוע איננו מכירים בכך שהציוויליזציה האסלאמית, על כל הישגיה החומריים, העיוניים והרגשיים, לא הייתה קמה על רגליה לו הייתה המדינה האסלאמית... מדינה דתית מדכאת, אלימה ועריצה בכל שנותיה..."[6]
ג. העיתונות הממסדית נגד מדינה שבראשה אנשי דת
אין מדינה שבראשה אנשי דת באסלאם
ד"ר עבדאללה אל-נגאר, בעל טור יומי לענייני דת בעיתון המצרי הממסדי, "אל-גומהוריה", תמך בעמדת הממסד הדתי המצרי כי האסלאם אינו מכיר במדינה דתית. במאמרו כתב: "אין שום קשר בין האסלאם לבין רעיון המדינה הדתית [שבראשה אנשי דת]... משום שהאסלאם מסדיר את ענייני החיים ואת התנהגות האדם על פי כללי חקיקה ידועים ועקרונות הלכתיים מוכרים שיש בהם שכל והגיון ואשר מתמזגים עם המציאות והחיים ומתפתחים עם השתנות העיתים והמקום... לכן רעיון הזכות האלוהית [של השליט] המתבסס על הקפריזות של אלו המכונים 'אנשי דת' הדבקים בה, מבלי להסתמך על עקרונות דתיים מוגדרים... אינו קיים באסלאם, ואי אפשר להשוות אותו לחוקי האסלאם שאללה חוקק כדי להנחות את האנשים בדרך הישר ולהיטיב את מצבם בעולם הזה ובעולם הבא..."[7]
מדינה שבראשה אנשי דת – סכנה לאנושות
גאבר עצפור, מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת אל-אזהר וראש המועצה העליונה לתרבות,
פרסם סדרה של מאמרים ביומון המצרי הממסדי "אל-אהראם" תחת הכותרת "סכנות המדינה הדתית". עצפור רואה מדינה שבראשה אנשי דת כשלטון עריץ הכרוך בביטול החירויות, וסכנה לעליית נאציזם חדש. במאמריו כתב:
"בתרבות הערבית המודרנית הולכות וגוברות הקריאות להקמת מדינה דתית ששליטיה הם נציגי אסכולה דתית כלשהי, אנשי דת או כהונה דתית קנאית שיחזירו אותנו לתקופת בתי הדין של האינקוויזיציה ויובילו אותנו לחורבן ולקנאות שהיא בבחינת פן אחר של עריצות פוליטית. בתרבות זו החל המושג 'מדינה אזרחית' לקבל משמעות הפוכה להוראתו של המושג 'מדינה דתית'. סיסמאות המדינה הדתית, שאליה מייחלים תועמלניה, ממשיכות לשמש ככיסוי למטרות פוליטיות טהורות..."[8]
"המדינה הדתית היא מטרתן של קבוצות האסלאם הפוליטי וסיסמתן של קבוצות הקנאות הדתית. קבוצות אלה מסכימות ביניהן כי כל הפתרונות לבעיות החברה תלויות בהקמתה של מדינה זו העושה צדק בין האנשים, מושלת ביושר ושמה קץ לעושק ולאלימות... אולם [קבוצות אלה] גרמו לאסונות במדינות בהן התפשטו. די להצביע על מעשי הטבח שקרו באלג'יריה, ועל התפשטות ההתנקשות במוסלמים שהואשמו בכפירה רק מפני שלא קיבלו את רעיון המדינה הדתית..."[9]
"במקרה שתתקיים מדינה דתית, החוק של אללה - לא הוא שישלוט – כי אם קבוצת בני אנוש המתיימרים להיות באי כוחו ולהחזיק במונופול על ידיעת האל והמתנגדים לכך שמישהו אחר יחלוק עימם את ההרשאה [האלוהית], השלטון או הידיעה... התוצאה היא התפשטות האלימות והדיכוי בחברה... החברה כולה תהפוך למדכאים ומדוכאים תוך חזרה לאחור בזמן..."[10]
"במדינה הדתית, במידה שזו תתקיים, אין כלל חירויות, שכן מטבעה היא מבוססת על אג'מאע [החלטת הקהילה המוסלמית] ועל שליטה... והיא אינה מאפשרת חירויות במובנן הפוליטי המלוות בפלורליזם מפלגתי ובזכות לחלוק על מדיניות הממשלה כפרט או כקולקטיב... הסכנה אינה רק ביטול החירויות, כי אם ביטול משמעותה של האזרחות הנקבעת על פי לאום והפיכתה לכזו הנקבעת על פי אמונה. פירוש הדבר, מַעבר מאווירה של סובלנות ועיקרון של שוויון ואי אפליה בין עדות דתיות, קבוצות חברתיות וזרמים פוליטיים... לעיקרון של קנאות... במקרה כזה, הדת איננה שייכת לאללה והמולדת [אינה שייכת] לכולם, אלא המולדת היא קודם כל זכותה של קבוצה מסוימת הרואה בעצמה את הקבוצה העליונה והמשובחת ביותר ואת זולתה כנחותה מבחינת זכויות האזרח..."[11]
"המדינה הדתית מבוססת על קנאות, לא רק ביחסה של המדינה לאזרחיה, אלא גם ביחסיה עם מדינות נחותות ממנה. במידה שמדינה כזו תתקיים... נעמוד מול סוג חדש של נאציזם או סוג חדש של ג'יהאד נגד האנושות כולה, כל עוד האנושות מוסיפה [להיתפש] ככופרת וכ'דאר חרב'[12], המותרת [לכיבוש על ידי] צבאותיה של המדינה הדתית [האסלאמית] ולתעמולתה החורגת מגבולותיה... . תעמולה זו יוצאת ממנה לעולם כולו ומפיצה אלימות, עושק וטרור בכל מקום..."[13]
הגיע הזמן להקים מחדש מדינה אזרחית
מזכ"ל איחוד העיתונאים הערביים ובעל הטור ב"אל-אהראם", צלאח אל-דין חאפט', כתב:
"היום, יותר מבעבר, אנו זקוקים להקים מחדש מדינה אזרחית, לאחר שהניסיונות הקודמים [עלו בתוהו], ולאחר שנפוצו קריאות התוקפות את ייסודה של מדינה דתית... מאחר שאנו עומדים בפני הזדמנות גדולה לתיקון החוקתי הגדול ביותר בחצי המאה האחרונה, מאחר שאנו נתונים בעיצומו של שיח החוזר ומתחדש על רפורמה דמוקרטית, ולאור הפחד מפני עלייתם של הזרמים הדתיים לשלטון – עלינו לנסח מחדש את תורת השלטון כדי לייסד מחדש מדינה אזרחית מודרנית ולהגדיר את זהותה ואמונתה, כלומר מדינה דמוקרטית השואבת את הלגיטימיות שלה מהעם ומקולות הבוחרים, ושיחסיה עם האזרחים מבוססים על חוזה חברתי-פוליטי מודרני, השומר על החירויות הציבוריות ואת הזכויות הפוליטיות, האזרחיות, הכלכליות והחברתיות של האזרחים, ללא אפליה על רקע דת, אמונה, צבע או מין..."[14]
ד. האחים המוסלמים: דוברי המשטר מאמצים דרך חילונית
חבר לשכת המדריך הכללי של האחים המוסלמים והמפקח על הפעילות הפוליטית והפרלמנטארית של התנועה, ד"ר מחמד מרסי, הבהיר כי עמדת האחים המוסלמים ביחס למדינה שבראשה אנשי דת באסלאם דומה לעמדתו של הממסד המצרי. בראיון לאתר האחים המוסלמים אמר מרסי: "המושג 'מדינה דתית' במובנו התיאוקראטי המוטעה, מתייחס לניסיון מערבי שהעיב על עמים אחרים שאינם ערבים או אסלאמיים, בעוד שבאסלאם לא קיימת תפישה של מדינה כזו. המדינה האסלאמית אזרחית ביסודה על כל המשתמע מכך מבחינת שלוש רשויותיה הבלתי תלויות (הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת) ואופן [התנהלותה] האדמיניסטרטיבי האסלאמי במסגרת עיקרי השריעה האסלאמית ועקרונותיה... המדינה האסלאמית, בראייתנו, איננה מדינה של אנשי הדת או של אלו השולטים בצו אלוהי. לדעתנו ועל פי הניסיון ההיסטורי של הח'ליפים ישרי הדרך והשליטים המוסלמים שבאו אחריהם, המדינה [האסלאמית] אזרחית בכל פעילויותיה..."[15]
האחים המוסלמים סבורים אמנם כי האסלאם ציווה על מדינה אזרחית, אך לדידם, עמדת המשטר המצרי נגד המדינה הדתית ונגד פעילות פוליטית על בסיס דתי, מצביעה על מגמה חילונית. דובר קבוצת 88 הצירים מטעם האחים המוסלמים במועצת העם, ד"ר חמדי חסן, אמר לשבועון המצרי "אאח'ר סאעה" כי ייתכן שהאחים יכרתו ברית עם "'התנועה העממית למאבק בחילוניות", תנועה שמוביל הציר העצמאי במועצת העם, מחמד אל-עמדה.[16]
אל-עמדה הסביר כי בכוונת התנועה לגרום למפלגת השלטון להפסיק את השימוש בסיסמאות [אנטי דתיות], לאור הצהרותיה החוזרות ונשנות של ממשלת מצרים כי אין לערב בין דת לפוליטיקה. הצהרות אלו מעידות, לדבריו, על מגמתם של מנגנוני השלטון לאמץ דרך חילונית, מאחר שהן סותרות את הסעיף השני בחוקה המצרית, לפיו השריעה האסלאמית הוא מקור החקיקה העיקרי. עוד אמר כי מטרתה של תנועתו להתנגד לחילוניות במצרים ולא לאפשר בשום אופן שמצרים תהפוך למדינה חילונית. אל-עמדה הבהיר כי תנועתו תתנגד גם להצעתו של מובארכ לעגן בחוקה איסור על קיומה של פעילות פוליטית על בסיס דתי.[17]
[1] ראו דוח ממרי: הסלמה ביחסי המשטר והאחים המוסלמים במצרים
[2] אל-גומהוריה (מצרים), 25.1.2007, 27.12.2006
[3] אל-אהראם (מצרים), 21.2.2007
[4] אל-אהראם (מצרים), 20.2.2007
[5] אל-אהראם (מצרים), 10.2.2007
[6] אל-אהראם (מצרים), 12.2.2007
[7] אל-גומהוריה (מצרים), 26.2.2007
[8] אל-אהראם (מצרים), 26.2.2007
[9] אל-אהראם (מצרים), 15.1.2007
[10] אל-אהראם (מצרים), 22.1.2007
[11] אל-אהראם (מצרים), 29.1.2007
[12] על פי הדוקטרינה הדתית האסלאמית, העולם נחלק לאזור הנתון לשליטת דת האסלאם, המכונה "דאר אל-אסלאם", ואזור שאינו נתון לשליטה זו ומכונה "דאר חרב".
[13] אל-אהראם (מצרים) 5.2.2007
[14] אל-אהראם (מצרים), 3.1.2007
[15] www.ikhwanonline.com 28.1.2007
[16] אאח'ר סאעה (מצרים), 7.3.2007
[17] www.ikhwanonline.com 28.2.2007