המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
דיון על חופש הביטוי במצרים עקב מאסרו של בלוגר ליברלי
8/3/2007

 

דיון על חופש הביטוי במצרים בעקבות מאסרו של בלוגר ליברלי

 

החלטת בית הדין המצרי להטיל על הבלוגר המצרי, עבד אל-כרים נביל סלימאן, המכונה כרים עאמר, עונש מאסר לארבע שנים באשמת זלזול בדתות ופגיעה בנשיא מובארכ, עוררה את תגובותיהם של פובליציסטים מצריים. בעקבות פסק הדין הזהירו בעלי טורים מצריים מפני הגבלת חופש הביטוי במצרים, וקראו לקביעת כללים המתירים לבלוגרים להתבטא בחופשיות.[1]

 

מצרים אינה מכבדת את חופש הביטוי

סלאמה אחמד סלאמה, בעל טור ביומון המצרי הממסדי "אל-אהראם", כתב במאמרו: "יש לנו במצרים ובעולם הערבי בעיה של ממש בהבנתה וביישומה של אחת מזכויות האדם החשובות ביותר והיא חופש הדעה והביטוי... מהות חופש הביטוי היא הזכות להביע דעה או מחשבה הנוגדת את הדעות המקובלות על קבוצה כלשהי, או את הדעה השלטת בחברה, חזקה ככל שתהיה. זוהי זכות שפעמים רבות מגבילים או חונקים אותה במדינות העושות עדיין את צעדיהן הדמוקרטיים [הראשונים], ובחברות סגורות בכלל. 

 

במדינות בעלות תרבות של פתיחות מגנים על חופש הביטוי בכל צורותיו – חופש הדיבור, חופש העיתונות, חופש האמונה והחופש להפגין בדרכי שלום. [כלומר] חירות זו אינה באה לידי ביטוי רק בשיח הפוליטי, אלא היא מתפרסת גם על פעילויות אומנותיות, על התפיסות הדתיות ועל כל מה שמשעשע את האדם ושובה את ליבו, במיוחד לאור מהפכת התקשורת והתפשטות האינטרנט שהציבו לחברה אתגרים חדשים. נראה כי יכולתנו לקלוט את חופש הביטוי במובנו העולמי הזה נעצרה, או הגיעה למבוי סתום...

 

אם ניתן היה לקבוע כללים המונעים מאסר בענייני פרסום בעיתונות... אין מנוס מהחלת אותם העקרונות על הבלוגים והפרסום באינטרנט, וכן על מה שמשודר בערוצי הטלוויזיה בלוויין. יש להסכים על עקרונות מוסדרים שיגנו על חופש הביטוי מבלי שהממשלה או הגופים הדתיים יכפו את שליטתם על המחשבה והדעה."[2]

 

הבלוגים הפכו לכלי השפעה על המשטר ודעת הקהל

בעל טור אחר ביומון "אל-אהראם", עאדל עבד אל-צאדק, הצביע על עלייה בחשיבותם של הבלוגים בשיח הפוליטי ועל הצורך להקים גוף שיגן על זכויות הבלוגרים: "הבלוגים – הודות לתפוצתם האדירה -  הפכו ליותר מאשר אמצעי לשידור חדשות או פרשנות, הם ממלאים תפקיד של טיפול [בחדשות], מעקב אחריהן ומביאים לידי תגובות אליהן... כבר לא ניתן לקבוצה מצומצמת של אנשים להכתיב את דעת הקהל, לגבשה ולגייסה, מאחר שהבלוגים הפכו לכלי המשפיע על המונופול שיש לכמה פעילים מסורתיים על המידע. הבלוגים מהווים צורה חדשה של אמצעי להפעלת לחץ על הממשלה [בכל הנוגע] למדיניותה הציבורית ולשקיפות החלטותיה... הבלוגים הפכו לאחד האמצעים להשתתפות פוליטית שגולשי האינטרנט עושים בהם שימוש ככלי להבעת מחאה ולהפגנה על מדיניות הממשלה...

 

הבלוגים, כמו העיתונות המסורתית, צריכים ליהנות מחופש הדעה והביטוי, שכן הם קשורים למידת הרפורמה הפוליטית והדמוקרטיזציה [במדינה]. על כן, המעצרים או הרדיפות הביטחוניות אחר בלוגרים משקפים מבוכה בעמדת המדינה ביחס לסוגיית החירות. כיצד [ייתכן שהמדינה] מונעת מאסר בסוגיות פרסום של עיתונאים, ובו בעת היא רודפת אחר בלוגרים בסוגיות של דעה ופרסום? החירות היא ערך שלא ניתן [לנהוג עימו פעם כך ופעם כך]. לא ייתכן שהיא תיושם במקרה אחד, ושיתעלמו ממנה במקרה אחר, כשהעדיפות ניתנת לביטחון [המדינה] על חשבון חירות [האזרח]. הבלוגים מהווים אמצעי תקשורת חלופי, כמוהם כעיתונים המודפסים, ועל כן ראוי שיהיה להם גוף, איגוד משפטי או סינדיקט שיגן עליהם, על האינטרסים שלהם ועל זכויות היוצרים של בעליהם."[3]

 

אי אפשר לכלוא דעות מאחורי סורגים

העיתונאית המצרייה, דיאנא מקלד, תיארה את מאסרו של הבלוגר המצרי "כאחד משיאי המאבק בין הבלוגרים לבין מוסדות השלטון והמוסדות המסורתיים באזור הערבי, שרדיפותיהם באו לידי ביטוי בצורת מאסרים, עינויים, ולעיתים הוצאה להורג..." במאמר ב"אל-שרק אל-אוסט" כתבה: "לפני החודשים האחרונים, שבהם התגברו רדיפתם של הבלוגרים ומעצרם ואף כליאתם, כמו במקרה של [כרים] עאמר, נשמעו ביקורות רבות מצד חוגים שמרניים וקיצוניים אודות תפקידה של רשת האינטרנט ומשתמשיה בעולם הערבי. ביקורות אלה יוצאות מנקודת הנחה פשטנית כי האינטרנט משמש רק לבידור ולפטפוט וכבמה למתירנות. בהמשך נוספה להאשמות אלה עוד סיסמה ולפיה האינטרנט הפך לנשק חדש בידיהן של הקבוצות הקיצוניות, והוא אכן כך.

 

היום, עם התרחבות מגזר הבלוגרים הערבים, גישותיהם השונות גדלו [במספרן] ותעוזתם של הבלוגרים גברה – גברה גם הרגישות לתפקידן של קבוצות אלה וכך גם גברה הזהירות מפניהן והחשדנות כלפי תפקידן, שכן השפעתן הולכת וגדלה. הבלוגרים לקחו חלק בהעלאת שאלות, רעיונות ונושאים שלא הוצגו בכנות כזו ובצורה פומבית כזו במרחב הווירטואלי כפי שקורה עתה. עד לא מזמן, החזיקו קבוצות בעלות נטיות אסלאמיות ברסן היוזמה באינטרנט מבחינת השימוש בו ומספר האתרים. אמנם לא חלה מהפכה יסודית במציאות זו, אך ניתן היום לדבר בוודאות על מגזרים חדשים ופעילים הנוטים יותר למגמות של ליברליות ומנהלים ויכוחים באופן ממשי בסוגיות של חירויות, קיצוניות וזכויות מיעוטים ונשים...

 

נכון [אמנם] שכרים עאמר, ואחרים במדינות ערב נמצאים מאחורי הסורגים, או תחת איום במאסר, אך שטח הביטוי העצום שהמרחב הווירטואלי מאפשר הוא דבר שקשה להגבילו ולכלאו בצינוק. הבלוג של כרים פתוח עדיין לכל מי שרוצה להתוודע אליו, ומידת הסולידאריות עימו ועם בלוגרים אחרים הולכת וגוברת, כפי שעולה מממדי מסעות הסולידאריות האלקטרוניים ומספר המשתתפים בהם. בעידן הגלובליזציה קשה להסתיר את הדעות מאחורי סורגי ברזל."[4]

 



[1] על פרסומיו של כרים עאמר ראו דוח ממרי

[2] אל-אהראם (מצרים), 4.3.2007

[3] אל-אהראם (מצרים), 5.3.2007

[4] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 4.3.2007