שר פלסטיני לשעבר:
השיח המדיני שלנו הפך לתקליט שחוק התורם לתדמיתנו הסרבנית
הסכם השלום בין איחוד האמירויות ובחריין לבין ישראל בתמיכת מדינות ערביות רבות ולמורת רוחה של ההנהגה הפלסטינית, שיקף את כשלון הדיפלומטיה הפלסטינית בזירה הערבית והבינלאומית. הביקורת הפלסטינית החריפה נג ההסכם הובילה למתיחות חסרת תקדים עם מדינות המפרץ שבתגובה האשימו את ההנהגה הפלסטינית בכפיות טובה, בשחיתות ובסרבנות מיותרת לכל ההצעות ויוזמות השלום לאורך השנים. יתרה מכך, בצעד חסר תקדים סרבו שרי החוץ של הליגה הערבית להצעה הפלסטינית לגנות את הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות.
העמדה הפלסטינית מצאה ביטוי בגל של מאמרי ביקורת חריפים בגנות הנורמליזציה עם ישראל ובגנות מדיניות ארה"ב באזור. מנגד, פרסם היומון אל-קדס היוצא לאור במזרח ירושלים, מאמר חריג במיוחד מאת חבר המועצה המחוקקת והשר לענייני ירושלים לשעבר, זיאד אבו זיאד, שטען כי תפקודה של הדיפלומטיה הפלסטינית תרמה לתדמיתה השלילית של ההנהגה הפלסטינית בזירה הערבית והבינלאומית ומנע ממנה הישגים דיפלומטיים.
במאמרו קרא אבו זיאד למנהיגים הפלסטינים לזנוח את שפת הקללות, העלבונות והגידופים – כפי שהיה במתקפה על ממשל טראמפ, בשל העברת שגרירות ארה"ב לירושלים והצגת תוכניתו המדינית המכונה עסקת המאה; וכן במתקפה על האמירויות ובחריין בשל נרמול יחסיהן עם ישראל – ולאמץ שפה דיפלומטית מעודנת שתגייס את המדינות למען העניין הפלסטיני ותשיבו לראש סדר העדיפויות.
בנוסף טען אבו זיאד, כי השיח הדיפלומטי הפלסטיני נעדר דינמיות ויכולת הסתגלות לשיטות התעמולה החדשות ולפיכך הפך ל"תקליט שחוק" של קלישאות שהעולם כבר אינו מסוגל לשמוע וקרא לנסח מחדש את השיח המדיני המופנה לערבים ולעולם ולהציג את רעיונותיו ודרישותיו בלבוש חדש שלא מוותר על העיקר, אך אינו מאפשר להגדיר את הפלסטינים כסרבנים.
עו"ד זיאד אבו זיאד[1]
להלן תרגום קטעים ממאמרו:
הפלסטינים מואשמים בכך שהם סרבנים שאינם מציעים חלופות להצעות אותן הם דוחים
"התקליט השחוק ביותר בחוגים הפוליטיים בימים אלה הוא האמירה כי הפלסטינים, והכוונה להנהגתם, אינם נוקטים יוזמה אלא רק מגיבים, כי התגובות הפלסטיניות ממשיכות להיות מוגבלות לשלילה מוחלטת של כל דבר שמוצע להם וכי על הפלסטינים לוותר על הדרך הסרבנית הזו, ליזום ולהציע חלופה למה שהם מסרבים לו...
יש לומר כי טענות או האשמות אלה כלפי ההנהגה הפלסטינית, שמצאו אוזן קשבת בוושינגטון ובחלק מבירות אירופה, מקורן בראש ממשלת ישראל נתניהו ובמכונת התעמולה הישראלית. אלה שאימצו את הטענות האלה... נפלו בחלקם כטרף לתעמולה הישראלית, בלעו את הפיתיון והחלו לדרוש מההנהגה הפלסטינית לשנות את דרכה, לנקוט יוזמה ולהציג חלופה למה שהיא מסרבת לו ולא להסתפק תמיד בסירוב. אלה הם לרוב גורמים זרים כדוגמת האירופאים, האמריקאים ואחרים. [הגורמים] האחרים הם ערבים שחשים בהתרשלות ובחוסר היכולת להגיש סיוע של ממש לעם ולהנהגה הפלסטינית, או משום ש[באמת] אינם יכולים, או בשל לחצים אמריקאיים עליהם. הם מצאו בתעמולה הזו נגד הפלסטינים הזדמנות לתרץ את קוצר ידם לתמוך בעניין הפלסטיני כעניין ערבי לאומי, ולהטיל את האחריות על ההנהגה הפלסטינית. זוהי העמדה השלטת ברוב מדינות ערב והדיפלומטיה הפלסטינית לא מצליחה להסיט את מדינות אלה מעמדותיהן החלשות [הלא תומכות] ולהשיב את העניין הפלסטיני לראש סדר העדיפויות של הביטחון הלאומי הערבי. חלק מהמדינות אינן נוקטות בעמדות הגלויות הרצות לנרמול [היחסים עם ישראל], אך הן תומכות בכך בחשאי, ונושאות באחריות לכך. [כמו כן,] ישנן מדינות שממשיכות לדבוק בעמדותיהן העקרוניות כגון ירדן, למרות הלחצים האדירים [שמופעלים] עליהם מכל הכיוונים, אך למרבה הצער הן המיעוט.
השאלה המתבקשת היא: האם [גם] אנו אחראים לעיצוב הסטריאוטיפ השלילי של הפעילות המדינית הפלסטינית המואשמת בסרבנות מיותרת? בטרם אשיב לשאלה זו, יש לומר בהגינות, כי לא הוצג לנו שום דבר שנתחרט על כך שדחינו אותו ומה שמכונה הזדמנויות מוחמצות, כלל לא היו הזדמנויות, אלא [רק] מדרונות חלקלקים לוויתור שלא נפלנו למלכודת שלהם, בין אם מדובר במה שמכונה עסקת המאה, או המגעים האמריקאיים באזור, הנכללים כולם במסגרת התוכנית הישראלית לביסוס הכיבוש, ההתנחלות והסיפוח."
השיח והפעילות הדיפלומטית של הפלסטינים משרתים את מי שרוצים להציגם כסרבנים
"ולמרות זאת, ניתן לומר כי [אופי] הפעילות המדינית הפלסטינית והשיח שלה, גרמו להפצת התעמולה הזו נגד ההנהגה הפלסטינית ושירתו את אלו שרצו [ועדיין] רוצים ליצור סטריאוטיפ שלילי של הפלסטינים – שעליהם אמר אבא אבן, שר החוץ של ישראל בשנות השבעים, את אמירתו המפורסמת, כי 'הפלסטינים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות'. הפעילות המדינית הפלסטינית נעדרת דינמיות וכושר הסתגלות לשינויים בשיטות התעמולה, שהפכה לאחד האמצעים החשובים ביותר לשיווק רעיונות ותוכניות, ואף עמדות [מדיניות], כאילו מדובר [בשיווק] מוצר מסחרי...
לשם הבהרה, אומר כי בשיח המדיני שלנו כלפי העולם, הפכנו לתקליט שחוק. אנחנו חוזרים על אותן הקלישאות והביטויים, שהעולם התרגל לשמוע מאתנו וכבר אינו מסוגל לשומעם, משום שאיבדו את השפעתם... אנחנו חוזרים בכל הזדמנות ובכל מקום על האמירה: 'פתרון שתי המדינות תוך דבקות בהחלטות הלגיטימציה הבינ"ל והחלטות האו"ם הרלוונטיות' ומזכירים חלק מהחלטות אלה, כגון החלטת העצרת הכללית מספר 194 בנוגע לפליטים, החלטות 242 ו-338, [את גבולות הארבעה ביוני] 1967 וחלק מההחלטות הנוגעות לירושלים. אני אומר בוודאות, כי רוב אלה שחוזרים ומזכירים את ההחלטות הללו, לא קראו אותן ולא מכירים את [תוכנן]. הן [כמו] תקליט [שחוק] שאנחנו מנגנים וחשים ביטחון וסיפוק, משום שהוא ערב לאוזניים הפלסטיניות וממשיך לבטא את הקונצנזוס הפלסטיני המוכר... ועם זאת, לעולם נמאס לשמוע את התקליט הזה והוא רוצה לשמוע מאתנו דבר חדש. את המיאוס או השעמום האלה ניצלה התעמולה הישראלית, שהצליחה לבנות את הסטריאוטיפ השלילי שלנו. אפשר היה תמיד להבחין באמת הזו ו[להמשיך] להציג את עמדתנו היציבה, אך בדרך חדשה אשר תתאים לאוזניים המצפות לחידוש..."
במקום להעליב את טראמפ ומדינות ערב הייה עלינו למנף את מדיניותם כדי לזכות בהישגים
"לדוגמה, כשהנשיא האמריקאי טראמפ הכריז על הכרתו בירושלים כבירת ישראל, הזדרזנו לדחות את ההחלטה האמריקאית ודרשנו מהנשיא האמריקאי לחזור בו ממנה. האם אדם כלשהו שמבין בפוליטיקה מאמין שנשיא ארה"ב יסכים לחזור בו מהחלטתו רק משום שדרשנו זאת ממנו? האם יש בידינו את הכוח, היכולת ואת מנופי הלחץ כדי לאלצו לסגת? גם לא קראנו בזמנו את התמריצים שהשאיר הנשיא טראמפ בין שורות הכרזתו, משום שנגררנו לעבר הקיטוב [מולו]. לא שמנו לב שהחלטת טראמפ אמרה כי ההכרה שלו בירושלים כבירת ישראל אינה מגדירה את גבולות השטח שיהיה בריבונות ישראלית, וכי גבולות אלה ייקבעו במהלך המשא ומתן. הוא הוסיף גם כי הכרתו בירושלים [כבירת ישראל] לא תשפיע על תוצאות המשא ומתן להסדר הקבע סביב ירושלים וכי הקונסוליה תמשיך לפעול בירושלים המזרחית. אך סירובנו המוחלט להחלטה האמריקאית והתחרות בינינו על נפח הקללות והעלבונות נגד טראמפ וממשלו, העניקו לנתניהו ולמכונת התעמולה שלו חומר רב כדי להסית את טראמפ [נגד הפלסטינים] ולנצל את הקללות [הפלסטיניות] כדי ללחוץ על טראמפ לנקוט בצעדים נוספים [נגד הפלסטינים]. וכך הוא חזר בו מכל הפרצות שהשאיר בהכרזתו הראשונה והעניין הסתיים באמירה כי ירושלים כבר לא נמצאת על השולחן...
אין מנוס מלבחון את דרישתנו מטראמפ לחזור בו מהחלטתו ולדמיין מה היה עושה אם לא היינו פותחים נגדו במתקפה מילולית ובעלבונות אישיים, אלא דורשים ממנו להכיר בירושלים המזרחית כבירת פלסטין, בתמורה להכרתו בירושלים המערבית כבירת ישראל...
הלכנו באותה הדרך המסורתית בהתמודדותנו עם נרמול היחסים בין האמירויות ובחריין לבין ישראל. כבר הכרנו את עמדותיהן של חלק מהמדינות הערביות המשפיעות בליע"ר, ידענו גם שהן מאשימות אותנו שלא הצגנו הצעות חלופיות להצעות האמריקאיות. [כמו כן,] ידענו שלא ייתכן שהן יתמכו בהחלטה שתגנה את האמירויות ואת בחריין, כדי לשמור על יחסיהן עם שתי [המדינות] וכן משום שהחלטה כזו הייתה מעוררת נגדן את זעמה של ארה"ב ושל מדינות ערב אחרות העומדות בתור לכונן נורמליזציה [עם ישראל] ורק מחכות לזמן המתאים לכך. במקום לפתוח את שופרות הקללות והגידופים [נגד האמירויות ובחריין], היה עלינו לדבר בשפה דיפלומטית מעודנת נטולת עלבונות, ולדרוש ממדינות ערב להקדיש את כל מהלכיהן המדיניים למען התנעתה [מחדש] והחייאתה של היוזמה הערבית לשלום, ולנזוף באלה הפועלים במטרה לקוברה. לא היינו צריכים להיכנס למרתון הקללות נגד האחים הערבים וגיוס המשטרים והעמים הערביים נגדנו, ומתן הזדמנות למי שהייתה לו שנאה ועוינות כלפינו להכריז על כך בגלוי ולהסיר את המסווה מעל פניו."
עלינו לאמץ שיח דיפלומטי חדש שלא מוותר על עקרונותינו, אך אינו מציג אותנו כסרבנים
"לסיכום, אם אנחנו רוצים לפעול בזירה המדינית, עלינו לנסח מחדש את השיח המדיני שלנו המופנה לערבים ולעולם ולהציג את רעיונותינו ואת דרישותינו בלבוש חדש שלא מוותר על העיקר, אך מונע מהיריבים [שלנו] הזדמנות לטעון כי אנחנו סתם סרבנים. [אך] אם אנחנו רוחצים ידינו מהפוליטיקה ורוצים לפעול בשיטות מהפכניות [קרי, לשוב למאבק המזוין], אזי הדבר לא מתמצה בנאומים ובהתבטאויות חוצבות להבות בעצרות ובאמצעי התקשורת, אלא במעשים ובהתנהלות [בשטח]. משמעות הדבר היא הפיכת השולחן וחזרה לנקודת האפס. אינני חושב שזה מה שאנחנו רוצים או שזה מה שההנהגה מסוגלת לעשות – לא רק ברמאללה, אלא גם בעזה."[2]