המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיתונאי סעודי קורא לבנאם את המקומות הקדושים בירושלים
21/9/2020


עיתונאי סעודי קורא לבנאם את המקומות הקדושים בירושלים

 

על רקע ההסכם לנרמול הקשרים בין ישראל לאיחוד האמירויות, פרסם העיתונאי הסעודי, פהד אבראהים אל-דור'יית'ר, ב-23.8.20 מאמר ביומון הסעודי עוכאט', בו קרא לבנאם את המקומות הקדושים בירושלים. אל-דור'יית'ר טען כי הקריאות הערביות לשחרור אל-אקצא הן חסרות משמעות, שכן גם אם מזרח ירושלים תחזור לידיים מוסלמיות, המוסלמים יהיו חייבים להבטיח את חופש הפולחן והדת לכל בני הדתות, ולפיכך הציע להקים גוף בינלאומי בחסות האו"ם, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, הוותיקן וישראל, שיהיה אמון על הפיקוח על המקומות הקדושים ועל אחזקתם. לדבריו, הדרישות שהמדינות הערביות והאסלאמיות צריכות לתבוע מישראל כתנאי לשלום ולנורמליזציה עמה הם הבטחת חופש הפולחן וחופש התנועה למקומות הקדושים בירושלים, וכל יתר התנאים, ובמיוחד אלה הקשורים לסכסוך הגיאוגרפי על האדמה, אינם נוגעים למדינות ערב אלא אך ורק לפלסטינים.


פהד אבראהים אל-דור'יית'ר[1]


 

להלן תרגום קטעים ממאמרו של אל-דור'יית'ר:

 

"... אינני יודע בדיוק מה הכוונה של הביטוי 'שחרור אל-אקצא', שחוזר על עצמו כל העת ברשתות החברתיות כעדות לעמדה המתנגדת לכל רעיון של שלום עם מדינת ישראל. אני פוסל את האפשרות שהמשמעות היא שחרור כל העיר ירושלים [קרי, המזרחית והמערבית], משום שזוהי כבר איננה דרישה ערבית מאז [וועידות] מדריד ואוסלו. לפיכך, האם המשמעות של [הביטוי שחרור] אל-אקצא היא חזרת ירושלים המזרחית [בלבד לידיים ערביות]? אם אכן זה יקרה בנסיבות כלשהן [וירושלים המזרחית] תחזור [לידיים מוסלמיות] – האם משמעות הדבר תהיה שייאסר על הנוצרים והיהודים לקיים את טקסיהם הדתיים בחלק זה של העיר? בוודאי שלא, שכן עומר בן אל-ח'טאב לא עשה זאת, כפי שמופיע בחוזה עומר[2] וגם צלאח אל-דין אל-איובי לא עשה זאת על פי הסכם רמלה.[3]

 

אם כן, השיח על 'שחרור אל-אקצא' מסתכם בקביעת זהותו של הגורם שינהל את ענייני המקומות הקדושים הללו. במילים אחרות, ובניסיון להיחלץ ממשבר הניהול הזה, אולי באחד הימים נחשוב מחוץ לקופסא והעולם יידרש להקים גוף בינלאומי מטעם האו"ם, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, הוותיקן וישראל, שיכלול נציגים משלוש הדתות [המונותאיסטיות], שמשימתו היחידה תהיה, לפקח על המקומות [הקדושים] הללו, לפתחם, לתחזק אותם ולהבטיח את שלום המבקרים בהם במימון האו"ם. [כך] נצא מהמערבולת הזו [של ניהול המקומות הקדושים]...

 

האדמה הזו הייתה משאת נפשן של כמה אימפריות מאז נוסדו ואלמלא נעלמו האימפריות הללו, היינו רואים את עמיהן דורשים לשוב לפלסטין כפי שעושים היהודים כיום. מה שעוד ברור הוא שבכל תקופה הגיעה פלסטין, בסופו של דבר, למי שידו הייתה על העליונה כך שקיומה של ישראל בתקופה זו הוא רק חוליה אחת מיני רבות [בשרשרת השולטים בה]. כעת ישראל בת 72 שנים בלבד, וייתכן שהיא מסוגלת להמשיך להתקיים במשך עשורים רבים, בהתאם לתמורות ולסדר העולמי החדש, כמו גם בשל כוחה הצבאי של מדינה זו. מכאן אנו עשויים להסיק כי התנאים החשובים ביותר לשלום ולנורמליזציה עם ישראל כעת, שכל המדינות הערביות והאסלאמיות, למעט הפלסטינים, יכולות לדרוש, בנוסף לשלום ויחסים כלכליים בילטראליים, הם הבטחת חופש הפולחן והחופש של [בני כל] הדתות לבקר במקומות הקדושים ולנוע מהם ואליהם בחופשיות. יתר התנאים הנוגעים לשטחים צריכים להישאר עניין פלסטיני, שלערבים מחוץ לפלסטין אין עוד תפקיד פעיל בו מאז הסכימו הפלסטינים לשבת יחד עם הישראלים לשולחן המשא ומתן."[4]



[1]  https://sabq.org, 24.3.2018

[2]  על פי המסורת המוסלמית נחשב חוזה עמר לחוזה הכניעה שנערך בין הח'ליפה המוסלמי, עומר בן אל-ח'טאב, לבין פטריארך ירושלים סופרוניוס בסביבות שנת 638 בעת כיבוש ירושלים בידי המוסלמים, שהסדיר את היחסים בין השלטון המוסלמי לתושבי ירושלים הלא-מוסלמים הנחשבים לבני חסות.

[3]  בהסכם רמלה שנחתם ב-1192 בין המנהיג המוסלמי, צלאח אל-דין אל-איובי, לבין מנהיג מסע הצלב השלישי, ריצ'ארד לב הארי, נקבע כי ירושלים, אותה כבש צלאח אל-דין ב-1187 מידי הצלבנים, תישאר בשליטה מוסלמית, אך תהיה פתוחה לעולי רגל נוצריים.

[4]  עוכאט' (סעודיה), 23.8.2020