עיתוני איחוד האמירויות על הסכם נרמול היחסים עם ישראל:
תקווה לאזור אחרי מאה שנות סכסוכים ואסונות;
ההסכם יסייע לפתרון הבעיה הפלסטינית
מאז ההכרזה על נרמול היחסים בין איחוד האמירויות לישראל כהכנה להסכם שלום ביניהן, התפרסמו בעיתוני איחוד האמירויות מאמרים שטענו כי לאחר שנים רבות שבהן האזור היה שקוע במלחמות וסכסוכים ההסכם עם ישראל מהווה הזדמנות להביא לאזור ולתושביו תקווה, שלום, רווחה, יציבות ופיתוח, וכי הגיע הזמן שהאזור ייהנה מרווחי השלום שהם ללא ספק עדיפים על פני המלחמה. כמו כן איחוד האמירויות ועיתוניה ציינו כי הסכם השלום עולה בקנה אחד עם האסלאם אשר הדגיש את עקרון השלום.
בנוסף, הדגישו מנהיגי איחוד האמירויות כי ההסכם עם ישראל משרת את העניין הפלסטיני שכן הוא עצר את סיפוח השטחים הפלסטינים על ידי ישראל והוא יחזק את היציבות האזורית.[1] טענה זו הופיעה גם במאמרים רבים שציינו כי איחוד האמירויות אינה המדינה הראשונה אשר חותמת על הסכמים עם ישראל ושרבים מאלה שמותחים ביקורת על ההסכם, בעיקר הפלסטינים, קטר ותורכיה, חתמו על הסכמים כאלה הרבה לפניה. מאמרים אלה אף הדגישו כי לא רק שההסכם עם ישראל אינו פוגע בפלסטינים, אדרבא, הוא דווקא משרת אותם ועשוי לקדם את מימוש זכויותיהם, שכן הוא מציב מסגרת חדשה להפעלת לחץ על ישראל על מנת שתשנה את עמדותיה ואת מדיניותה.
דוח זה יסקור קטעים ממאמרים אלה.
הגיע הזמן שהאזור ייהנה משלום; לא ניתן להשוות את רווחי השלום לנזקי הסכסוך
חמד אל-כעבי, העורך הראשי של היומון הממסדי אל-אתחאד, הדגיש במאמרו כי השלום הוא הדרך להגשמת האינטרסים של העמים ולא המלחמות. כך כתב: "לאחר שהסכסוכים והמתיחות לאורך העשורים האחרונים, הסבו לאזור נזקים כבדים וגרמו להחמצת הזדמנויות רבות למציאת הדרך שתעניק לאנשים תקווה וחיי שגשוג, עקב קיבעונן ונוקשותן של המדינות בעמדותיהן, הגיע הזמן שהאזור הזה ייהנה משלום, יציבות ופיתוח. כולם באזור הזה נושאים באחריות לדורות הרבים שהותשו מסכסוכים ארוכים שהשפיעו לרעה על כל היבטי החיים. לאורך ההיסטוריה הארוכה שלה דבקה איחוד האמירויות בשלום, והיא הייתה, עודנה ותמשיך להיות בעד הזכויות הערביות הלגיטימיות בסכסוך הערבי-ישראלי ובעד זכויות העם הפלסטיני...
בשנת 1979 חתמה האחות הגדולה מצרים על הסכם שלום עם ישראל והשיבה זכויות מצריות וערביות. האחים הפלסטינים והירדנים אישרו בשנים 1993 ו-1994 שני הסכמים עם ישראל ומדינות ערביות ואסלאמיות כוננו עִמה יחסים חלקיים או מלאים. [באמצעות הסכם השלום עם ישראל] השיבה מצרים לעצמה את סיני, הפלסטינים זכו לנוכחות על אדמתם בדרך לעבר מדינתם העצמאית, והירדנים החזירו לעצמם, באמצעות השלום, את זכויותיהם הלגיטימיות בתחומי האדמה והמים. אולם, תהליך השלום המשיך לנוע בין גאות לשפל והופסק פעמים רבות מסיבות שידועות לכולם. באיחוד האמירויות מאמינים שרווחי השלום לא ניתנים להשוואה עם נזקי הסכסוך ושיחסים בין מדינות לא צריכים להמשיך להסתובב סביב אותה נקודה, בעוד שהזמנים, הנסיבות והאינטרסים משתנים... השלום בראייתה של איחוד האמירויות מבוסס על חוכמה, מתינות ורציונליות, הוא ערב לזכויות העמים ומגשים את האינטרסים שלהם. אין לו חלופה זולת הסתובבות במעגלי אסונות הסכסוכים, המלחמות והעוני וצמיחת כר פורה לקיצוניות ולטרור בעקבות זאת..."[2]
דברים דומים נאמרו גם במאמר המערכת של היומון אל-ביאן: "ההסכם מעניק פרץ של תקווה לאזור שחווה במאה השנים [האחרונות] אסונות של מלחמות ומהומות, ובראשם הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. ה[סכסוך] השפיע על רוב עמי [האזור] שסבלו מעבר לכוחותיהם מבעיות של עוני, הגירה מיעוט הזדמנויות, [ליקויים ב]חינוך בבריאות והיעדר ביטחון... איחוד המאמצים שאליו חותרת איחוד האמירויות מניח את היסוד להשקעה בתושבי האזור, במשאביו ובמעמדו האסטרטגי, בהתחשב במיקומו הגיאוגרפי המרכזי ובמעמדו ההיסטורי, כמרכז הדתות המונותאיסטיות."[3]
העורכת הראשית של היומון אל-ביאן, מונא בו סמרה כתבה: "לאחר שיתפוגג אפקט ההפתעה [שיצר ההסכם], היתרונות של ההסכם יתבהרו יותר, בעיקר מאחר שהוא פותח פתח לשיתוף פעולה כלכלי ומדעי בין שתיים מהכלכלות הגדולות והמתקדמות ביותר באזור. הדבר ישפיע באופן חיובי על האזור ויוביל לפריחה ורווחה באזור ולעיצוב היסטוריה חדשה שנעשית בידי [מנהיגים] חזקים דוגמת [יורש העצר של האמירויות], מוחמד בן זאיד..."[4]
ההסכם עם ישראל משרת את הפלסטינים ויקדם את מימוש זכויותיהם
במאמרים רבים, כאמור, בלטה הטענה כי בהסכם עם ישראל לא זנחה האמירויות את העניין הפלסטיני, אדרבא, נטען כי ההסכם משרת את הפלסטינים משום שבמסגרתו הוסכם גם על עצירת המהלך של סיפוח השטחים, מה שמאפשר את המשך קיומו של פתרון שתי המדינות. כך למשל, נכתב במאמר המערכת של היומון אל-אתחאד: "ההסכם בין איחוד האמירויות הערביות וישראל בעניין כינון יחסים בילטרליים מלאים בחסות ארה"ב, הוא קרן אור ראשונה שמופיעה באופק השלום במזרח התיכון זה למעלה משש שנים, ותוצאותיו ישפיעו ישירות על עצירת תוכנית הסיפוח של המדינה העברית שכוונה נגד האדמות הפלסטיניות באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח. זהו הישג היסטורי שנרשם לטובת הנושא הפלסטיני שנותר הנושא המרכזי הראשון של הערבים. הראיה לכך היא שהיעד הראשון של ההסכם הוא לשמור על זכויות הפלסטינים, להציל את פתרון שתי המדינות ולדחוף לעבר מימושו באופן שיבטיח יציבות תמידית באזור... זהו הסכם המהווה בסיס למפת דרכים ראשונה שתגן על זכויות הפלסטינים באמצעות יחסים בין מדינות ערביות לבין ישראל, עד להשגת פתרון צודק, כולל וקבוע לסכסוך הפלסטיני-ישראלי... ההסכם עם ישראל הוא הזדמנות עבור הפלסטינים לאחד מחדש את הפלגים. ייתכן שהחזרה לשולחן המשא ומתן תהיה קשה, אבל היא [אפשרות] קיימת."[5]
העורכת הראשית של היומון אל-ביאן, מונא בו סמרה כתבה ברוח דומה: "אין משמעות ההסכם [עם ישראל] בשום אופן שהאמירויות מוותרת על פלסטין, שכן היא נמצאת בליבו ובהוויתו של כל אזרח של האמירויות. [אדרבא], ההסכם מקרב אותנו אליה יותר, מגביר את דבקותנו בה ואת תמיכתנו במטרותיה, ומקרב את מימוש שאיפות עמה [הפלסטיני]... ההסכם אינו משנה את עמדת איחוד האמירויות, אדרבא, הוא מציב מסגרת חדשה להפעלת לחץ על ישראל על מנת שתשנה את עמדותיה ואת מדיניותה ומעמיד אותה מול העובדה שהרחבת יחסיה [עם המדינות] הערביות והמוסלמיות מועילה לה יותר מהכיבוש. ואכן ההסכם העמיד את ישראל בפני הבחירה הזו והיא בחרה בנורמליזציה עם האמירויות... וְוִיתרה על הסיפוח, כפי שרצו הפלסטינים, הערבים והעולם כולו... ההסכם והיחסים בין האמירויות לישראל יהוו פתח קבוע לתמיכה ב[פלסטינים] במו"מ [עם ישראל], להגשמת שאיפותיהם ולהשגת זכויותיהם. זאת, בייחוד משום שלאמירויות יש יחסים אסטרטגיים עם ארה"ב ועם המעצמות המשפיעות, דבר שיעניק [לפלסטינים] אמצעים אקטיביים להפעלת לחץ במו"מ..."[6]
השריעה מתירה שלום למען כלל ציבור המוסלמי; "האסלאם הדגיש את עקרון השלום"
איחוד האמירויות הקפידה גם להדגיש כי נרמול היחסים והחתירה להסכם שלום עולים בקנה אחד עם ההלכה האסלאמית. המועצה לפסיקת הלכה של איחוד האמירויות שיבחה בהודעה שפרסמה את חתירתו של יורש העצר, מוחמד בן זאיד, ל"שלום צודק ובר קיימא במזה"ת." לפי ההודעה נכתב עוד כי "אמת המידה ההלכתית להתנהלותו של יורש העצר היא טובת כלל הציבור המוסלמי. [יורש העצר] הוא היחיד שמעריך את טובת כלל הציבור המוסלמי ומגשים את המטרה בכל הקשור למלחמה, לשלום וליחסים בין האומות, לפיכך המועצה מברכת את מה שעושה ההנהגה יִשְרת הדרך למען טובת המולדת והאומה."
יושב ראש המועצה, השיח' עבדאללה בן ביה, הדגיש כי "היוזמה הזו [לנרמול היחסים עם ישראל] היא חלק מהסמכויות הבלעדיות והריבוניות של יורש העצר מבחינה הלכתית וחוקית" והבהיר כי "בשריעה יש דוגמאות רבות ויסודות הלכתיים סדורים לסוגיות כאלה של פיוס ושלום המתחייבים מתוקף הנסיבות וטובת כלל הציבור המוסלמי."[7]
הדבר מצא ביטוי גם במאמר שפרסם ד"ר עמר חבתור אל-דרעי ביומון אל-אתחאד. הוא כתב: "האסלאם הדגיש את עקרון השלום וחזר עליו. אללה אמר: 'אם יִטו לשלום, נטה לו גם אתה'[8]...ואם יניחו לכם ולא ילחמו בכם ויבקשו להשלים עמכם, כי אז לא ימציא לכם אללה דרך לפגוע בהם.'[9] השלום מניח בסיס לצמיחה מתמשכת... ואינו מהווה גורם לדו קיום בלבד. בהתבסס על עקרונות הדת האיתנים המבססים את עקרונות השלום, אני רואה את מנהיגי השיח' הנכבד מוחמד בן זאיד אאל נהיאן... נותן חסות ליוזמת שלום נדירה... כאשר מה שמוביל אותו בצעד זה הוא האמונה בערכי הדת שלו..."[10]
קריקטורה
ביומון אל-ערב של איחוד האמירויות:
יונת השלום מעבירה הילוך מ"ההתנחלויות" ל"פתרון שתי המדינות"[11]
איחוד האמירויות עונה לביקורת על ההסכם: המדינות הדוחות את ההסכם כוננו יחסים עם ישראל עוד לפנינו
מאמרים רבים מיומוני איחוד האמירויות הגיבו לביקורת על הסכם הנורמליזציה עם ישראל, ובפרט על זו שהשמיעו הפלסטינים, קטר ותורכיה, והאשימו אותם בצביעות שכן הם עצמם קיימו קשרים עם ישראל עוד לפני איחוד האמירויות. כך למשל, כתב העורך הראשי של היומון אל-אמאראת אל-יום, סאמי אל-ריאמי: "איחוד האמירויות אינה המדינה הערבית הראשונה שהסכימה לשלום עם ישראל והיא בוודאי לא תהיה האחרונה. יש רבים שהתקרבו [לישראל], שיתפו פעולהעמה, כוננו יחסים הדדיים ופתחו את דלתותיהם לרווחה בפני ישראל מבלי שהדבר הביא תועלת ממשית לעניין הפלסטיני. כאשר איחוד האמירויות חשבה על צעד זה, היא לא עשתה זאת באופן בלתי צפוי, אלא לאחר שקיבלה כמה בקשות ממדינות ערביות, אסלאמיות ואחרות שדרשו ממנה להתערב כדי לפתור את הבעיה ואת התסבוכת שחוללה החלטת ישראל לספח אדמות חדשות בגדה [המערבית] ובבקעת הירדן, בעיה שאיש לא הצליח לפותרה... עד שאיחוד האמירויות התערבה... ותוכניות סיפוח אדמות ערביות [של ישראל] נעצרו. אז מה מפריע לצרי הראיה במה שקרה?!
מוזר מאוד שאיחוד האמירויות נתונה לביקורת מצד ממשלות וכלי תקשורת של מדינות שהקדימוה בעשרות שנים בכינון יחסים עם ישראל [קרי, קטר ותורכיה]... הבעיה, אם כן, אינה בהסכם אלא הבעיה היא בלבבותיהם המלאים בטינה ובשנאה כלפי כל צעד שנוקטת איחוד האמירויות. זה כלל לא חדש לגביהם, אלא שהדבר לא יעצור את ההתקדמות וההתפתחות של איחוד האמירויות ולא את האסטרטגיה והמדיניות שלה ששומרות בראש ובראשונה על האינטרסים שלה ושל עמה... איחוד האמירויות היא מדינה ריבונית ומנהיגיה יודעים היטב מה הם רוצים ואיך להשיג את מה שהם רוצים בזמן שבו הם רוצים! מאז הקמתה, איחוד האמירויות הציבה את האינטרס של העם הפלסטיני בקדמת סדר העדיפויות שלה. המשטר של [הפלסטינים] עלול להתעלם עכשיו מכל התמיכה והסיוע מצד איחוד האמירויות, אך האמת ברורה וגלויה ואיננו צריכים להוכיחה. העמדה הפוליטית של איחוד האמירויות כלפי העניין הפלסטיני לא תשתנה בשום אופן וגם לא תתערער או תשנה את צבעה... לעמדות הפוליטיות אין קשר לעמדות [בתחומי] שיתוף פעולה ויחסים הדדיים משלימים [עם ישראל]. איחוד האמירויות אינה היחידה שפועלת כך, אדרבא, הפלסטינים והערבים עצמם עושים זאת ואין בכך כל רע."[12]
[1] יורש העצר של איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, ובכירים נוספים, הדגישו בציוציהם בטוויטר, כי ההכרזה המשותפת הביאה לעצירת המהלך של סיפוח שטחים פלסטינים על ידי ישראל,וכי הוסכם על מפת דרכים לכינון יחסים בילטראליים. https://twitter.com/MohamedBinZayed, 13.8.2020 גם שר החוץ של איחוד האמירויות, עבדאללה בן זאיד והשר לענייני חוץ, אנור אל-קרקאש, הביעו תקווה כי היוזמה תוביל ליציבות אזורית ולהחייאת תהליך השלום - https://twitter.com/ABZayed; https://twitter.com/AnwarGargash, 13.8.2020
[2] אל-אתחאד (איחוד האמירויות), 14.8.2020
[3] אל-ביאן (איחוד האמירויות), 14.8.2020
[4] אל-ביאן (איחוד האמירויות), 14.8.2020
[5] אל-אתחאד (איחוד האמירויות), 14.8.2020
[6] אל-ביאן (איחוד האמירויות), 14.8.2020
[7] אל-ביאן (איחוד האמירויות), 15.8.2020
[8] קוראן: 61:8 התרגום לקוח מתוך הקוראן בתרגומו של רובין
[9] קוראן:90:4, התרגום לקוח מתוך הקוראן בתרגומו של רובין
[10] אל-אתחאד (איחוד האמירויות), 15.8.2020
[11] אל-ערב (לונדון), 15.8.2020
[12] אמאראת אל-יום (איחוד האמירויות),16.8.2020