המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותבת כוויתית: על המדינה לאסור את תופעת הפוליגמיה
5/6/2020


כותבת כוויתית: על המדינה לאסור את תופעת הפוליגמיה

 

אבתהאל אל-ח'טיב, עיתונאית כוויתית ופרופסור לשפה ולספרות אנגלית באוניברסיטת כווית, פרסמה מאמר ובו ביקורת על מתן הלגיטימציה לפוליגמיה במדינות הערביות והמוסלמיות. זאת, בעקבות החלטה שפרסמה ממשלת כווית שהתירה לגברים הנשואים ליותר מאישה אחת לדלג בין נשותיהם גם בעת הסגר המלא שהוטל במדינה בשל משבר הקורונה[1]. אל-ח'טיב אמנם הצדיקה את ההחלטה שקיבלה ממשלת כווית, אולם טענה כי מלכתחילה מוטב וראוי היה לאסור לחלוטין את תופעת ריבוי הנשים במדינה.

 

לדבריה, במדינה אזרחית מתוקנת כל חקיקה צריכה להתבסס על עקרון השוויון בין המינים, כך שמה שמותר לגבר מותר גם לאישה. אך מכיוון שהדת והמסורת אוסרות התרת ריבוי גברים לאישה, יש לשלול זכות זאת גם מן הגבר. כמו כן טענה כי תופעת ריבוי נשים גורמת יותר נזק מתועלת - שכן היא מעוררת בעיות רבות במשפחות, שנאה שעוברת מדור לדור ותביעות משפטיות - והביאה כדוגמא את תוניסיה, שאסרה על ריבוי נשים מסיבה זו.

 

אבתהאל אל-ח'טיב[2]


 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"מאז תחילת הטלת הסגר המלא בכווית ב-10 במאי [2020], צצה בעיה 'לא שגרתית', גם אם רצינית, אצל הגברים מרובי הנשים, ובפרט אצל אלו מהם השומרים על כך בסוד, שכן הללו סברו כי עליהם לבחור בית מסוים כדי לשהות בו לאורך כל תקופת הסגר. ממשלת כווית התייחסה לבעיה זו ואישרה לבעל לבחור יומיים בשבוע לבקר בבית הנוסף והודיעה כי 'כתובתה של האישה [הנוספת] תקובע באישורים הבאים'. התקיימו דיונים לא שגרתיים בנושא זה, ובוודאי היו התבדחויות, באשר לאופן חלוקת הימים ולהיחשפותם של זוגות רבים ומה יעלה בגורלם עקב חשיפה זו...

 

מעבר לצחוק, ממשלת כווית נהגה נכון כשנתנה את דעתה למצב המשפחתי הסבוך הזה במהלך הסגר ואישרה פתרונות מקלים הנותנים מענה להשלכותיו. היו מי שסברו כי מתן אישור כזה לָבָּעל מרובה הנשים מהווה סכנה להתפשטות מחלת [הקורונה], אלא שהדיון לא אמור [כלל] להתנהל סביב השאלה אם החלטת הממשלה היא נכונה אם לאו, משום שהממשלה היא זו שאישרה מלכתחילה ריבוי נשים ואפשרה זאת באמצעות מערכת החוק שלה, ולכן שומה עליה להתמודד עם השלכותיו. מדובר בהשלכות [של תופעת ריבוי הנשים] שמילאו את זירות בתי המשפט בתביעות משפטיות ואת הבתים בבעיות עוד טרם משבר הקורונה, ולאחר מכן, בזמן המשבר, מרקם היחסים הטבעי בין המשפחות נפגע קשות, והיה על ממשלת כווית... להתמודד עם התוצאות.

 

המשבר החברתי הזה - שהפך למציאות בשטח בכל המדינות הערביות האסלאמיות המתירות ריבוי נשים, באופן זה או אחר, וכווית היא רק דוגמא לכך - שב והציף את השאלה: האם יש למדינה זכות משפטית לחוקק חוק נגד ריבוי נשים, כלומר למנוע זאת, כפי שקורה בכמה ממדינות המגרב הערבי?

 

לדעתי, אם נוסחת מבנה המשפחה... מגובשת לשביעות רצונם של כל הצדדים המעורבים בגיבושה, בהנחה שמדובר בזכות אנושית טהורה שאין חולק עליה, אֲזַי אין לאסור על המעוניינים בכך לעשות כן. אלא שהעניין אינו כל כך פשוט ולכל היבט משפטי יש היבט משפטי נגדי... ויש לקחת זאת בחשבון, שאם לא כן, תהפוך החקיקה [בעד ריבוי נשים] למפלָה וחסרה. כיצד משתלבים ההיבטים הללו בנושא ריבוי הנשים?

 

ראשית, במדינה אזרחית ראוי שהחקיקה המשפטית תיעשה ללא קשר למגדר... (אלא במקרים נדירים). שכן, אם תינתן לגבר הזכות להקים משפחה כרצונו, יש לתת לכל חלקי החברה האחרים את אותה זכות, ועל פי הרציונל הטהור הזה יש לתת גם לאישה את זכות ריבוי [הבעלים] בהתאם לתפיסות החקיקה האזרחית הצודקת. אולם, מכיוון שהדבר מגונה לחלוטין כמובן, מבחינה דתית, חברתית ותרבותית בקרב בני האדם - להוציא אי אלו חברות נידחות - הרי שלפיכך אין לתת לגבר לגיטימציה לִזכות שהאישה אינה יכולה לקבלה, באותה דרגה ובאותם צורה ואופן. אין ספק שלניסוח כל סוגי החקיקה, לרבות האזרחית החילונית המוחלטת, מחלחלים בהכרח המנהגים, המסורות והפרשנויות הדתיות המעצבות את אופי החיים החברתיים, בין אם המחוקק רוצה בכך ובין אם לאו. עם זאת, ההנחה היא שההיבטים הללו אינם אמורים לתפוס את חלק הארי של החקיקה, עד כדי השתלטות על זכויות האנשים ועל ערך השוויון האזרחי המוחלט ביניהם. מה שלא ניתן לחוקק עבור האישה אין לחוקק עבור הגבר, להוציא כמובן מה שנוגע לעניינים ביולוגיים שלא ניתן להימנע מהם, כמו הריון ולידה אשר עשויים לחייב אי אלו חקיקות מיוחדות...

 

שנית, בעת החקיקה אמורים להתחשב במידת התועלת ובמידת הנזק שעלולים להיגרם כתוצאה מהחוק שנחקק. תוניסיה, למשל, הציגה את הגישה הזו כשביטלה את מתן ההיתר לריבוי נשים[3]. כאשר הממשלה [התוניסאית] עומתה עם הטענה שהדבר [קרי, האיסור על ריבוי נשים] עלול להביא גברים רבים לידי עבירות וחטאים שיגרמו להם לצבור עוונות, היא השיבה שהמדינה אחראית להגן על זכויות האדם בחיי העולם הזה ולא [להגן עליו] מפני אש הגהינום. המדינה היא מוסד אזרחי המסדיר את חייהם הארציים של האנשים, מונע מהם לנהוג ברשעות זה כלפי זה ומתייחס אליהם בשוויון אזרחי. כל מה שמעבר לכך, הוא מעניינם של האנשים ולא של המוסד האזרחי הארגוני, קרי הממשלה. בנוסף, ריבוי הנשים גורם הרבה בעיות משפחתיות שגוררות את בני המשפחה אל בתי המשפט ומפיצות עויינות ושנאה בין אחים ואחיות למחצה שעוברות מדור לדור וחוצות משפחות... למיטב זכרוני, זה היה אחד הטיעונים של ממשלת תוניסיה. זאת, מכיוון שריבוי [נשים] מביא אישה נוספת שחולקת עם האישה הראשונה את ביתה ואת זכויות בניה ואת כספם, דבר שהוא שיא הפגיעה במערכת החברתית המשפחתית... הממשלה התוניסאית סבורה שהיא מחויבת לשמור על זכויות האישה ובניה כאזרחים, כחלק מתפקידה של המדינה, אך אין היא מחויבת לתת ערובה  לכך שהגבר לא ייפול לידי עבירה כמוסלמי, שכן הדבר נמצא באחריותו האישית של הפרט.   

 

כל עוד ריבוי נשים מותר על פי החוק, [על המדינה] להתמודד עם השפעותיו גם במהלך משבר עולמי מבעית כמו זה שאנו שרויים בו כעת. לפיכך, שומה על המדינות שבהן ריבוי נשים הוא לגיטימי להתחשב במצב ולהעניק [אישורים] חריגים [בסגר המלא הקיים], אשר גם אם הם עלולים להגביר את סכנת ההידבקויות, הרי שהמדינה מחויבת להעניקם, משום שהיא זו שאישרה מלכתחילה את  ההתנהגות הזו [קרי ריבוי נשים].   

 

עם זאת, הדבר הראוי והנכון ביותר הוא להימנע [מלכתחילה] ממתן לגיטימציה [לריבוי נשים] על בסיס נוהג ומסורת, או בהתאם לפרשנות דתית מסוימת, דבר אשר מעבר לכך שאינו אקט אזרחי, יש בו כדי ליצור מצבים חברתיים ואנושיים מסובכים ביותר שיידרשו חקיקה נוספת בעתיד... ויחייבו פתרונות מוזרים ומסובכים אף יותר.

 

מבחינה משפטית, הנטייה היא תמיד לכיוון חקיקה שתעניק לאנשים חופש לבחור את [צורת] חייהם ואת צורות משפחותיהם... אולם, אסור שהדבר ייעשה באופן מפלֶה על בסיס מין, גזע, דת או על בסיס פיזי או אידיאולוגי אחר, ואסור שהנזק שהדבר יסב לאנשים ולחברה יהיה גדול מהתועלת שלו. זוהי, ללא ספק, משוואה קשה, אך מדינה אזרחית יציבה תתגבש, אך ורק אם תעגן את [המשוואה] הזו."[4]

 



[1] ראה אל-ח'ליג' (מאע"מ), 18.5.2020; https://twitter.com/Almajlliss 17.5.2020.

 [3] תוניסיה היא המדינה הערבית הראשונה שביטלה רשמית את ריבוי הנשים בשנת 1956, שבה קיבלה את עצמאותה, והיא עדיין אחת המדינות הבודדות בעלות רוב מוסלמי שאוסרות ריבוי נשים.

[4]  אל-קודס אל-ערבי (לונדון), 21.5.2020

אבתהאל אל-ח'טיב, עיתונאית כוויתית ופרופסור לשפה ולספרות אנגלית באוניברסיטת כווית, פרסמה מאמר ובו ביקורת על מתן הלגיטימציה לפוליגמיה במדינות הערביות והמוסלמיות. זאת, בעקבות החלטה שפרסמה ממשלת כווית שהתירה לגברים הנשואים ליותר מאישה אחת לדלג בין נשותיהם גם בעת הסגר המלא שהוטל במדינה בשל משבר הקורונה[1]. אל-ח'טיב אמנם הצדיקה את ההחלטה שקיבלה ממשלת כווית, אולם טענה כי מלכתחילה מוטב וראוי היה לאסור לחלוטין את תופעת ריבוי הנשים במדינה.

 

לדבריה, במדינה אזרחית מתוקנת כל חקיקה צריכה להתבסס על עקרון השוויון בין המינים, כך שמה שמותר לגבר מותר גם לאישה. אך מכיוון שהדת והמסורת אוסרות התרת ריבוי גברים לאישה, יש לשלול זכות זאת גם מן הגבר. כמו כן טענה כי תופעת ריבוי נשים גורמת יותר נזק מתועלת - שכן היא מעוררת בעיות רבות במשפחות, שנאה שעוברת מדור לדור ותביעות משפטיות - והביאה כדוגמא את תוניסיה, שאסרה על ריבוי נשים מסיבה זו.

 

אבתהאל אל-ח'טיב[2]


 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"מאז תחילת הטלת הסגר המלא בכווית ב-10 במאי [2020], צצה בעיה 'לא שגרתית', גם אם רצינית, אצל הגברים מרובי הנשים, ובפרט אצל אלו מהם השומרים על כך בסוד, שכן הללו סברו כי עליהם לבחור בית מסוים כדי לשהות בו לאורך כל תקופת הסגר. ממשלת כווית התייחסה לבעיה זו ואישרה לבעל לבחור יומיים בשבוע לבקר בבית הנוסף והודיעה כי 'כתובתה של האישה [הנוספת] תקובע באישורים הבאים'. התקיימו דיונים לא שגרתיים בנושא זה, ובוודאי היו התבדחויות, באשר לאופן חלוקת הימים ולהיחשפותם של זוגות רבים ומה יעלה בגורלם עקב חשיפה זו...

 

מעבר לצחוק, ממשלת כווית נהגה נכון כשנתנה את דעתה למצב המשפחתי הסבוך הזה במהלך הסגר ואישרה פתרונות מקלים הנותנים מענה להשלכותיו. היו מי שסברו כי מתן אישור כזה לָבָּעל מרובה הנשים מהווה סכנה להתפשטות מחלת [הקורונה], אלא שהדיון לא אמור [כלל] להתנהל סביב השאלה אם החלטת הממשלה היא נכונה אם לאו, משום שהממשלה היא זו שאישרה מלכתחילה ריבוי נשים ואפשרה זאת באמצעות מערכת החוק שלה, ולכן שומה עליה להתמודד עם השלכותיו. מדובר בהשלכות [של תופעת ריבוי הנשים] שמילאו את זירות בתי המשפט בתביעות משפטיות ואת הבתים בבעיות עוד טרם משבר הקורונה, ולאחר מכן, בזמן המשבר, מרקם היחסים הטבעי בין המשפחות נפגע קשות, והיה על ממשלת כווית... להתמודד עם התוצאות.

 

המשבר החברתי הזה - שהפך למציאות בשטח בכל המדינות הערביות האסלאמיות המתירות ריבוי נשים, באופן זה או אחר, וכווית היא רק דוגמא לכך - שב והציף את השאלה: האם יש למדינה זכות משפטית לחוקק חוק נגד ריבוי נשים, כלומר למנוע זאת, כפי שקורה בכמה ממדינות המגרב הערבי?

 

לדעתי, אם נוסחת מבנה המשפחה... מגובשת לשביעות רצונם של כל הצדדים המעורבים בגיבושה, בהנחה שמדובר בזכות אנושית טהורה שאין חולק עליה, אֲזַי אין לאסור על המעוניינים בכך לעשות כן. אלא שהעניין אינו כל כך פשוט ולכל היבט משפטי יש היבט משפטי נגדי... ויש לקחת זאת בחשבון, שאם לא כן, תהפוך החקיקה [בעד ריבוי נשים] למפלָה וחסרה. כיצד משתלבים ההיבטים הללו בנושא ריבוי הנשים?

 

ראשית, במדינה אזרחית ראוי שהחקיקה המשפטית תיעשה ללא קשר למגדר... (אלא במקרים נדירים). שכן, אם תינתן לגבר הזכות להקים משפחה כרצונו, יש לתת לכל חלקי החברה האחרים את אותה זכות, ועל פי הרציונל הטהור הזה יש לתת גם לאישה את זכות ריבוי [הבעלים] בהתאם לתפיסות החקיקה האזרחית הצודקת. אולם, מכיוון שהדבר מגונה לחלוטין כמובן, מבחינה דתית, חברתית ותרבותית בקרב בני האדם - להוציא אי אלו חברות נידחות - הרי שלפיכך אין לתת לגבר לגיטימציה לִזכות שהאישה אינה יכולה לקבלה, באותה דרגה ובאותם צורה ואופן. אין ספק שלניסוח כל סוגי החקיקה, לרבות האזרחית החילונית המוחלטת, מחלחלים בהכרח המנהגים, המסורות והפרשנויות הדתיות המעצבות את אופי החיים החברתיים, בין אם המחוקק רוצה בכך ובין אם לאו. עם זאת, ההנחה היא שההיבטים הללו אינם אמורים לתפוס את חלק הארי של החקיקה, עד כדי השתלטות על זכויות האנשים ועל ערך השוויון האזרחי המוחלט ביניהם. מה שלא ניתן לחוקק עבור האישה אין לחוקק עבור הגבר, להוציא כמובן מה שנוגע לעניינים ביולוגיים שלא ניתן להימנע מהם, כמו הריון ולידה אשר עשויים לחייב אי אלו חקיקות מיוחדות...

 

שנית, בעת החקיקה אמורים להתחשב במידת התועלת ובמידת הנזק שעלולים להיגרם כתוצאה מהחוק שנחקק. תוניסיה, למשל, הציגה את הגישה הזו כשביטלה את מתן ההיתר לריבוי נשים[3]. כאשר הממשלה [התוניסאית] עומתה עם הטענה שהדבר [קרי, האיסור על ריבוי נשים] עלול להביא גברים רבים לידי עבירות וחטאים שיגרמו להם לצבור עוונות, היא השיבה שהמדינה אחראית להגן על זכויות האדם בחיי העולם הזה ולא [להגן עליו] מפני אש הגהינום. המדינה היא מוסד אזרחי המסדיר את חייהם הארציים של האנשים, מונע מהם לנהוג ברשעות זה כלפי זה ומתייחס אליהם בשוויון אזרחי. כל מה שמעבר לכך, הוא מעניינם של האנשים ולא של המוסד האזרחי הארגוני, קרי הממשלה. בנוסף, ריבוי הנשים גורם הרבה בעיות משפחתיות שגוררות את בני המשפחה אל בתי המשפט ומפיצות עויינות ושנאה בין אחים ואחיות למחצה שעוברות מדור לדור וחוצות משפחות... למיטב זכרוני, זה היה אחד הטיעונים של ממשלת תוניסיה. זאת, מכיוון שריבוי [נשים] מביא אישה נוספת שחולקת עם האישה הראשונה את ביתה ואת זכויות בניה ואת כספם, דבר שהוא שיא הפגיעה במערכת החברתית המשפחתית... הממשלה התוניסאית סבורה שהיא מחויבת לשמור על זכויות האישה ובניה כאזרחים, כחלק מתפקידה של המדינה, אך אין היא מחויבת לתת ערובה  לכך שהגבר לא ייפול לידי עבירה כמוסלמי, שכן הדבר נמצא באחריותו האישית של הפרט.   

 

כל עוד ריבוי נשים מותר על פי החוק, [על המדינה] להתמודד עם השפעותיו גם במהלך משבר עולמי מבעית כמו זה שאנו שרויים בו כעת. לפיכך, שומה על המדינות שבהן ריבוי נשים הוא לגיטימי להתחשב במצב ולהעניק [אישורים] חריגים [בסגר המלא הקיים], אשר גם אם הם עלולים להגביר את סכנת ההידבקויות, הרי שהמדינה מחויבת להעניקם, משום שהיא זו שאישרה מלכתחילה את  ההתנהגות הזו [קרי ריבוי נשים].   

 

עם זאת, הדבר הראוי והנכון ביותר הוא להימנע [מלכתחילה] ממתן לגיטימציה [לריבוי נשים] על בסיס נוהג ומסורת, או בהתאם לפרשנות דתית מסוימת, דבר אשר מעבר לכך שאינו אקט אזרחי, יש בו כדי ליצור מצבים חברתיים ואנושיים מסובכים ביותר שיידרשו חקיקה נוספת בעתיד... ויחייבו פתרונות מוזרים ומסובכים אף יותר.

 

מבחינה משפטית, הנטייה היא תמיד לכיוון חקיקה שתעניק לאנשים חופש לבחור את [צורת] חייהם ואת צורות משפחותיהם... אולם, אסור שהדבר ייעשה באופן מפלֶה על בסיס מין, גזע, דת או על בסיס פיזי או אידיאולוגי אחר, ואסור שהנזק שהדבר יסב לאנשים ולחברה יהיה גדול מהתועלת שלו. זוהי, ללא ספק, משוואה קשה, אך מדינה אזרחית יציבה תתגבש, אך ורק אם תעגן את [המשוואה] הזו."[4]

 



[3] תוניסיה היא המדינה הערבית הראשונה שביטלה רשמית את ריבוי הנשים בשנת 1956, שבה קיבלה את עצמאותה, והיא עדיין אחת המדינות הבודדות בעלות רוב מוסלמי שאוסרות ריבוי נשים.

[4]  אל-קודס אל-ערבי (לונדון), 21.5.2020