כותב מצרי: על משרד ההקדשים להתמקד במאבק בקיצוניות ובבורות הנפוצות במצרים במקום להתערב בעניינים אישיים של האזרחים
עאדל נעמאן, בעל טור ביומון המצרי אל-וטן, פרסם ב-21.8.19 מאמר בו לעג להחלטתו של משרד ההקדשים המצרי לשלוח בתקופת הקיץ משלחת של אנשי דת לאזור החוף הצפוני של מצרים הידוע כאזור תיירות ונופש, כדי לענות על שאלות דתיות של נופשים, בענייני בגדי ים, לבוש ומסעדות. נעמאן זעם על כך שמשרד ההקדשים ממקד את מאמציו בעניינים פעוטים וחסרי חשיבות. הוא קרא לו להתמקד בעניינים חשובים ובוערים יותר ולשלוח את אנשי הדת למחוזות ולכפרים המצרים הידועים כמעוז של קיצוניות דתית, בורות ועוני כדי לטפח בקרבם את המתינות ולטפל בשורשי הבעיות שם. לדבריו, משרד ההקדשים ואנשי הדת מנסים לשווא להילחם ברצון הגובר של האזרחים המצרים להעדיף מדינה אזרחית ולצמצם את מעורבות אנשי הדת בענייני היומיום.
עאדל נעמאן[1]
להלן תרגום קטעים ממאמרו של נעמאן:[2]
"יום יבוא ונמצא את משרדי ועובדי משרד ההקדשים מכונסים בתוך ארונות בתינו, מסודרים לצד בגדינו, ועל מדפי המקררים לצד מזוננו ומשקאותינו, עומדים בבתי השימוש שלנו, ישנים בלילה לצדנו באותה המיטה, תחת אותה שמיכה. השיח'ים של המשרד ילמדו אותנו כיצד להתלבש, כיצד לאכול, כיצד לעשות את צרכינו וכיצד לקיים יחסים עם נשותינו. המשרד לא יוותר עד אשר יממש את שאיפתו: 'מטיף לכל אזרח'.
משרד ההקדשים החליט [לאחרונה] לשלוח שיירות הטפה דתית שבועיות של אמאמים צעירים מצטיינים לכפרי החוף הצפוני ולעיר אל-עלמין, לאורך תקופת הקיץ, על מנת לענות על שאלות הנופשים, אודות בגד הים השרעי, הבורקיני, בגדי הערב האסלאמיים, אודות עמדת ההלכה באשר לביקור במסעדות החוף, ואף אודות כיסוי המכוניות העירומות והחשופות. כאילו שלאנשים האלה... חסרים [דברים] רבים בדתם שעליהם להשלים, שיש ליישר את דרכם העקומה והצולעת... וכאילו שמידת אמונתם חלושה וטעונה שיפור. אולי [כתוצאה מכך] הנשים ישקלו מחדש ויעברו מביקיני לבורקיני ומפנים חשופות לניקאב, וגם בגברים יאחז פחד והם יעברו ממכנסיים קצרים לארוכים ויגדלו זקן. ייתכן גם שתבוא עלינו ברכה גדולה יותר ו[הגברים] הללו יעזבו את עבודותיהם ואת בתי המסחר והמלאכה שלהם, ויתמקמו בסמוך למסגדים...
רבותיי, היה עדיף ומועיל יותר להפנות את השיירות הללו למחוזות אשר סובלים מבורות, קיצוניות וטרור, כמו כמה מהכפרים במחוז אל-מניא, כדי לקרוא לתושביהם [המוסלמים] לחיות בשלום וביטחון עם אחיהם הנוצרים, ולאפשר לאנשים להתפלל לריבונם ולשוחח עמו כפי שהם רוצים... כמו כן [ היה עדיף] שהשיירות הללו יפנו לכמה מהכפרים העניים במחוז אל-פיום מהם יוצאים הטרוריסטים והקיצוניים הגדולים ביותר, כדי לתת להם עצה טובה, להנחותם אל הדרך הנכונה של הדת, וכדי לקרוא לאנשים לזנוח את אידיאולוגיית הג'יהאד והתכפיר ולחיות בשלום עם האנשים ועם המדינה. היה עדיף גם ש[השיירות] יפנו לכפרים העניים והנזקקים ביותר אשר [תושביהם] מחתנים את ילדיהם כשהם קטינים, ומיעוטם בלי בושה אף מוכרים אותם, כדי ש[המטיפים] ישימו את ידם המבורכת על הסיבות לבעיה ולצרה וייקחו חלק בפתרונה...
ישנן תופעות שליליות רבות בכפרינו, ולכן על המטיפים האלה לתקן את המצב בהם, שכן הם האנשים הראויים ביותר להטפה ועצה טובה. [לכך יש עדיפות, שהרי] באזור החוף אין [תופעה של] קיצוניים, טרוריסטיים או רוצחים, ואפילו לבישת בגד ים [שם] אינה משתווה לנשיאת חומרי נפץ...
הסיבה לכך שאנשי הדת דוחפים את אפם לכל ענייני חיינו היום באופן בולט, היא שהאנשים בחרו במדינה האזרחית כמודל לשלטון, במדע כאמצעי ודרך חיים ובשכל כדי להשוות בין החלופות ולקבל החלטות... הרצון הזה גבר אצל הצעירים שהם עתיד האומה, הרצון הזה לא היה חזק לולא יצר המודל הזה חיים של חירות וכבוד לכל האזרחים ללא הבדל או אבחנה ביניהם, בעוד שהמודל הדתי נכשל בעשיית צדק בין בני אותה הארץ, ואף זרע זרעי מלחמת אחים ביניהם... [לאור זאת], השיח'ים שלנו חוששים שיוותרו עליהם, דבר שהוא הגיוני ובא בחשבון, או למצער שלא יהיו במוקד קבלת ההחלטות... מטריד אותם הוויתור על המעמד המוביל. לפיכך, הם חידדו את מטרותיהם וצופפו שורות במאבק נגד הזרם הזה [שרוצה לצמצם את השפעתם] והכריזו עליו מלחמה עד הניצחון, או עד מסירת הנפש למען אללה. [לשם כך], הם התפרסו בכל מקום: בתחנות המטרו, ברחובות ובכיכרות, בתחנות הרדיו, בערוצי הטלוויזיה ולאחרונה בחוף הצפוני, כדי להפעיל לחץ [על זרם זה], למשוך אליהם את האנשים הפשוטים, לחסל את המגמה הזו ולהפכה. אלא שזה כבר מאוחר מידי, שכן הגלים באים בזה אחר זה והמדינה האזרחית כבר מניפה את דגל הניצחון והחירות, ואנו אומרים להם [למטיפים], הישארו במסגדיכם, שימרו על כספי הציבור, ותשאירו את ענייני האנשים לאנשים ולחוק."