כללי

ביקורת בתקשורת הערבית על גילויי השמחה לאיד על אסון ההוריקן קתרינה

לאחרונה הופיעו בתקשורת הערבית מאמרים רבים המותחים ביקורת חריפה על גילויי השמחה לאיד שהופיעו בחוגים אסלאמיים שונים בעקבות אסון ההוריקן קתרינה ועל טענתם כי הסופה היא עונש שהביא אללה על אמריקה. בעלי טורים, אינטלקטואלים ושיח'ים קראו להירתם לעזרת קורבנות הסופה וטענו כי השמחה לאיד מנוגדת לערכי הסובלנות באסלאם ולרגש ההומאני. חלקם אף טענו כי דרושים "רפורמה ארוכת טווח", או "תכנות מחדש" של החשיבה הערבית המודרנית.   

 

את אחד ממאמרי השמחה לאיד שגרר ביקורת קשה, כתב בכיר במשרד ההקדשים הכוויתי, מוחמד יוסף אל-מליפי, מיום 31.8.2005, שטען כי הקתרינה היא "רוח ייסורים מאללה", שקטעי ממנו פורסמו באתר ממרי[1].

 

מסמך זה יסקור את הביקורת על מאמרו של אל-מליפי לצד ביקורת על גילויי שמחה לאיד אחרים.

 

תגובות למאמרו של מחמד יוסף אל-מליפי

שגריר ארה"ב במאמר תגובה באל-סיאסה: מדובר בעניין מחפיר

בתגובה למאמרו של אל-מליפי שלח שגריר ארה"ב בכווית, ריצ'ארד לברון, מאמר ליומון אל-סיאסה, אשר פרסמו בעמודו הראשון ונימק זאת "בדמוקרטיה ובדיאלוג שכולנו מאמינים בהם".

 

במאמר כתב לברון תחת הכותרת "כאשר ההשקפה היא נתעבת": "אמרו לי שלפעמים אין צורך להגיב על כל דעה תוקפנית או טיפשית המתפרסמת בעיתון ואני מבין את החוכמה שבעצה זו. אולם לעתים ההשקפה היא נתעבת כל כך שהאנושיות מחייבת נקיטת עמדה מוצהרת לגביה. זהו המצב לגבי הטור שהופיע בעיתונכם ב-31 באוגוסט [2005], מאת מחמד אל-מליפי, פקיד במשרד ההקדשים [הכוויתי]. האדון אל-מליפי ציין כי הסופה קתרינה נשלחה מאללה כדי להעניש את אמריקה, כפרשן המנצל את הסבל האנושי של עם חף מפשע כדי להעלות טיעון פוליטי מסוגנן וכדי להגביר באמצעותו את העוינות... כמה מחפיר הדבר! מצער אותי שעיתונכם נתן יד להפצת עוינות מחפירה מעין זו כלפי נשמות הנעדרים באסון הטבע הזה...

 

אנו קיבלנו מהכוויתים תנחומים לבביים רבים וכן הצעות סיוע נדיבות ואנו מביעים את תודתנו העמוקה לנוכח גילויי הידידות והתמיכה [של הכוויתים]. אני מקווה שקוראי 'אל-סיאסה' יצטרפו לתפילה למען אלו שאובדנם היה גדול מן המשוער. כמו כן, אנו בטוחים שקוראיכם יתנגדו לנימוקי השנאה הזו שמעלים אלו הנהנים מסבלם של אחרים ומפרים בכך את עקרונות היסוד של הדת וההומאניות כולה."[2]   

 

אל-מליפי: מאמרי אינו מייצג את משרד ההקדשים הכוויתי או את העיתון

בעקבות מאמרו של שגריר ארה"ב, פרסם מוחמד יוסף אל-מליפי מאמר ב-7.9.2005 באותו היומון, בו כתב: "לא אגיב לשגריר ארה"ב בכווית, אלא אעמוד על נקודה אחת והיא שהשגריר האמריקאי עירב את המשרד להקדשים ולעניינים אסלאמיים בנושא, בעודו יודע היטב שאין שום קשר בין מה שאני כותב לבין משרתי הממשלתית... הדחף התמוה הזה לערב את שמו של המשרד [להקדשים ולעניינים אסלאמיים] לא היה לחינם. הוא נועד כדי לאותת למשרד על הצורך 'לאיים' על הפקיד הזה וכדי שהעניין יעבור את גבול התגובה על [דבריך] והפרכת השקפתך ויגיע למלחמה על פרנסתך רק משום שסירבת לגלות אהבה ונאמנות לארה"ב...

 

אני מדגיש - כפי שהצהיר [גם] שר ההקדשים - שלכל הדברים שכתבתי בעבר, שאני כותב בהווה ושאכתוב בעתיד אין שום קשר למשרד ההקדשים... אפילו לעיתון "אל-סיאסה" אין קשר לתפיסה האישית שלי. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שכאשר התקשרתי לעורך הראשי [של העיתון], אחמד אל-ג'אראללה, הוא אמר לי  'אם אתה חושב שסופה זו נשלחה מאללה לאמריקה מפני שהם כופרים, האם אתה גם חושב שהצונאמי שפגע באינדונזיה המוסלמית אירע מפני שהם כופרים?' העיתון אל-סיאסה מפרסם דעה כזו המעוררת את חמתה של ארה"ב, בשל אמונתו בחופש הדעה בזמן שאחרים שוחטים את [החופש הזה] בגיליוטינה של החסד האמריקאי המזויף..."[3]  

בעל טור כוויתי לשגריר ארה"ב: אני מצטרף לקריאתך להתנגד לכל מה שמלבה את השנאה

ביומון "אל-סיאסה" פורסמו עוד מאמרים שהגיבו לאל-מליפי. בעל הטור הכוויתי, ד"ר ח'אלד עאויד אל-ג'נפאוי, פרסם מאמר שכותרתו "אגרת מידיד לשגריר ארה"ב בכווית", בו כתב: "כל הכוויתים כואבים לנוכח מה שאירע כתוצאה מאסון קתרינה המצער.  אנו כולנו, כאזרחים כוויתים, מזדהים עם קורבנות הסופה ההרסנית הזו...

 

אני, ככותב, מביע באופן אישי את תנחומיי לכל משפחות הקורבנות החפים מפשע בארה"ב מוכת האסון ומקווה ומייחל שהאל יקל עליהם, יסייע להם בשעת ניסיונם ויפיג את סבלם... ככותב בעיתון אל-סיאסה, כאחד מקוראיו הנאמנים, כאינטלקטואל כוויתי וכאזרח כוויתי מן השורה, אני מצטרף אליך ואל הרוב המוחץ של האזרחים הכוויתים בהתנגדות לכל מה שמלבה את השנאה בין הפרטים או בין החברות האנושיות בכלל."[4]

 

אינטלקטואל כוויתי: היכן הנאמנות לאמריקה שעמדה לצידנו בזמן הפלישה העיראקית לכווית? 

ד"ר שמלאן יוסף אל-עיסא, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת כווית, פרסם מאמר בו טען כי הפצת השנאה כלפי ארה"ב מצד חוגי האסלאם הפוליטי נובעת מהפחד מהפצת הדמוקרטיה ורעיונות החירות: "בזמן שהאמיר, יורש העצר וראש הממשלה [של כווית] שולחים לנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, מברקי סולידאריות בשם העם הכוויתי ומביעים צער על הסופות ההרסניות... אחד הכותבים המשתייכים לאסלאם הפוליטי (האחים המוסלמים), כותב בעיתון אל-סיאסה... מאמר תחת הכותרת 'קתרינה - מחיילי אללה אולם לא מחסידי אל-קאעדה'. במאמרו ניסה הכותב, מחמד יוסף אל-מליפי, לומר שהסופה שפגעה בארה"ב אינה אלא זעם אלוהי... הוא ניסה להסתמך על כמה פסוקים וחדית'ים של הנביא כדי לאשש את דבריו, אולם [בה בעת] הוא התעלם מעשרות פסוקים וחדית'ים של הנביא, הקוראים לסייע לאנשים בעתות משבר ולהטיף לאהבה, לשלום ולעשיית חסד עם כל בני האדם.

 

איזו תועלת מפיקים הכותבים של האחים המוסלמים מהפצת העוינות והשנאה נגד העם האמריקאי, הידיד שאנו בקשרים ביטחוניים ואסטרטגים עם ממשלתו? היכן הנאמנות לממשלה ולעם האמריקאי שעמדו לצידנו בזמן הפלישה העיראקית [לכווית] ומילאו תפקיד חלוצי בשחרור ארצנו? מדוע קבוצות האסלאם הפוליטי מעוררות במכוון טינה ושנאה כלפי העם והממשלה האמריקאיים בשעה שהאינטרסים והביטחון שלנו תלויים בארה"ב? הסיבה לשנאת ארה"ב חוזרת למתקפה האמריקאית נגד הטרור בעולם. קבוצות אלו מפחדות מהפצת הדמוקרטיה [ומהפצת] רעיונות החירות וזכויות האדם במולדת הערבית ובמפרץ.

 

לכל כותב המשתייך לאסלאם הפוליטי... יש זכות למתוח ביקורת על מדיניות החוץ האמריקאית ועל עמדת הממשל האמריקאי ביחס לבעיה הפלסטינית, אפגניסטן או עיראק. אולם, אסור [לאף כותב]  לתקוף את העם האמריקאי הידיד ולהתייחס לאסונות, להרס, למוות, לסבל האנושי ולפליטות כאל זעם אלוהי... לא מצאתי עם טוב יותר, מכובד יותר שאוהב יותר את עשיית החסד למען אחרים מאשר העם האמריקאי. העם הטוב הזה ראוי לכל הטוב והברכה של כולנו וששרידי ההרס הרב של הסופה ההרסנית הזו ייעלמו ממנו במהירות.  

 

מה המילים האלו על רוחות הייסורים ועל הרוח הרעה שהוריד אללה? מילים חסרות אחריות כאלו לא יכולות לצאת מפיו של אדם מוסלמי האוהב להפיץ את הטוב עבור האנושות כולה. מה שפוגע ומצער הוא שהכותבים הליבראלים [בכווית] נרדפים, מוזמנים לתביעה הכללית ומועמדים לדין רק מפני שהם מביעים מחאה וכותבים בגנות הפעולות המוטעות של קבוצות האסלאם הפוליטי... גם אני באופן אישי הועמדתי למשפט מפני שכתבתי מאמר ביקורת על תוכניות הלימוד של משרד החינוך [הכוויתי]... מדוע השניות הזו בהליכים המשפטיים? מדוע [לנציגי] קבוצות האסלאם הפוליטי יש זכות לכתוב מה שהם רוצים ולבקר לא רק את הממשלה והחברה [בכווית], אלא גם את המדינות והעמים הידידים שלה? האם זו ה'וסטיה' [דרך האמצע] שממשלת הרפורמות [הכוויתית] טוענת שהיא מאמצת?"[5]

 

גילויי שמחה לאיד נוספים בתקשורת הערבית

לצד מאמרו של אל-מליפי נשמעו בעולם הערבי והמוסלמי קריאות נוספות של שמחה לאיד הגורסות כי הקתרינה היא עונש אלוהי.

 

אל-זרקאוי בגילוי דעת: קתרינה היא תחילת קריסתה של ארה"ב

'מחלקת ההסברה של ארגון אל-קאעדה בעיראק' פרסמה ב-4 בספטמבר בפורומים האסלאמיים גילוי דעת מטעם מפקד הארגון, אבו מוצעב אל-זרקאוי, בו נאמר: "[אללה] יתעלה אמר: 'הפורענות תמשיך לפגוע בכופרים על אשר עוללו, או שהיא תתרחש סמוך לבתיהם, עד אשר תתקיים הבטחת אלוהים. אללה אינו מפר את ההבטחה.' [קוראן] סורת אל-רעד [הרעם מספר 13] פסוק 31.

 

ברכות לאומת האסלאם, לשיח' לוחם הג'יהאד שלנו אוסאמה אבו עבד אללה [הכוונה לאוסאמה בן לאדן], לאמיר הדת שלנו מחמד עמר [הכוונה למולא עמר] ולשיח' אימן אל-ט'ואהירי. ברכות לאנשי אל-פלוג'ה, קאים, חדית'ה ואל-כראבלה. ברכות לאנשינו בפלסטין, ברכות לאומת האסלאם על חורבן ראש הכפירה - אמריקה. הנה ניצני הקריסה [של אמריקה] מתחילים. בכל יום הפורענות באה עליהם או בסמוך לבתיהם. 'בתיהם ריקים בשל העושק שלהם. זה סימן עבור האנשים שיודעים.' [קוראן 27;52]... אתמול אמריקה תקפה את מי שרצתה, הרגה את מי שרצתה והרעיבה את מי שרצתה והיום היא מבקשת נפט ומזון. היום מתרחשת התקפתו של אללה על אמריקה וקריאתם של העשוקים נענית."[6]      

 

פסק הלכה של שיח' סעודי: יש לשמוח על אסון הקתרינה 

השיח' הסעודי נאצר אל-עמר פרסם באתר האינטרנט שלו www.almoslim.net  חיבור תחת הכותרת "ריבונך אורב לך... חוות דעת בנוגע לאסון של אמריקה" בו פסק כי צריך לשמוח על הסופה קתרינה: "אחד האחים התקשר אליי בשעה של [מתן] פתוא ושאל אותי: האם מותר לשמוח על הסופות שפגעו באמריקה ועל ההרס והחורבן שנגרמו כתוצאה מכך בכמה ממדינותיה? שאלתי אותו: מדוע אתה שואל? והוא אמר: יש מי שאומר שאסור לשמוח על כך, אלא יש להביע צער ועצב על [האסון] שפגע בהם כאות סולידאריות עם האנושות כפי שאמר אללה 'אנו כיבדנו את בני אדם' [קוראן 17, 70] אמרתי לו: הו אחי, הבאת הראיה הזו [מהפסוק הקוראני] אינה נכונה. מדובר בהבאת פסוקים שלא במקומם [לצורך הסבר]. מה הקשר בין כיבוד האדם להימנעות משמחה על פגיעה בכופרים, עושקים ותוקפנים? יתרה מכך, עלינו לשמוח על מה שפגע בעושקים, בעריצים וביהירים הללו...

 

אמריקה היא מנהיגת העושק, העריצות והיהירות בתקופה הזו... ההיסטוריה של אמריקה היא היסטוריה שחורה, בכל המישורים ובכל רחבי העולם, במיוחד בכל הנוגע לאומה האסלאמית. אמריקה היא אומה כופרת, עושקת המורדת באללה ובשליחו ולוחמת כנגד המוסלמים. היא טימאה וביזתה את ספרו של אללה [הקוראן]. היא קרובה לכל רוע ורחוקה מכל טוב. היא נותנת החסות של הטרור בעולם... האם אין לנו זכות לשמוח על היענותו של אללה לקריאותיהם של החלשים והעשוקים בעולם? מדוע שלא נשמח, מה שפגע בהם הוא עונש מאללה על פשעיהם? 'הפורענות תמשיך לפגוע בכופרים על אשר עוללו, או שהיא תתרחש סמוך לבתיהם, עד אשר תתקיים הבטחת אלוהים. אללה אינו מפר את ההבטחה.' [קוראן] סורת אל-רעד [מספר 13] פסוק 31."[7]

 

בעלי טורים אסלאמיים: אללה ימשיך את מלחמתו בארה"ב

ד"ר ח'אלד אל-ח'אלדי, ראש החוג להיסטוריה ולארכיאולוגיה באוניברסיטה האסלאמית בעזה, כתב בשבועון החמאס "אל-רסאלה" וכן בעיתון הלונדוני "אל-חקאיק": "הסיבה היחידה לאסון הזה היא שאללה כעס עליהם ורצה להענישם ולייסרם בייסורים שהבטיח לכל עושק יהיר... [הוא הענישם] מפני שהם הכריזו מלחמה על דתו ועל מאמיניה הישרים; הורו לעבדיהם השליטים באדמותינו לסגור את בתי המדרש של הקוראן ולשנות את תוכניות הלימוד הנשענות על הקוראן והסונה; דרשו לעצור או להרוג את בני האומה הישרים הקוראים לשפוט בארצם על פי דיני השריעה של אללה ומתנגדים לשליטה הזרה בארצם... [כמו כן הם נענשו] מפני שהם תקפו את המוסלמים באפגניסטן ובעיראק והרגו את נשותיהם וילדיהם וזקניהם... ומפני שהם שונאים את האסלאם ואת נביאו ומסתכלים על המוסלמים כנחותים... אללה ימשיך את מלחמתו כנגד אמריקה, בעלי בריתה ועוזריה וכנגד כל היהירים הנוהגים בתוקפנות עם מאמיניו..."[8] 

 

דברים דומים כתב ד"ר מחמד אל-סאמעי, במאמר שפורסם באתר האחים המוסלמים במצרים www.ikhwanonline.com: "מצער שכל אמצעי התקשורת לא הצביעו על האמת והיא שסופה זו היא אות מאותותיו של אללה והיענות לקריאותיהם של העשוקים, הפצועים והמאמינים שאללה ישמיד את העושקים ולהפחידם כפי שהם הפחידו את הילדים והנשים של המאמינים. האם הסופה הזו אינה חייל מחייליו של אללה שאנו קוראים לו לשלוח לאמריקה? האין זו היענות לקריאותיהם של אלו שנהרגו מהפצצות האמריקאיות שהורסות כליל מידי יום את בתיהם של האנשים השלווים בחדית'ה, תלעפר, קאים ופלוג'ה?"[9] 

 

בעלי טורים בתקשורת הערבית בביקורת על השמחה לאיד על הקתרינה

יש להוכיח את הצהרותינו על סובלנות האסלאם באמצעות סולידאריות וסיוע לאחר אסון הקתרינה

גילויי השמחה והפרשנות שהסופה היא עונש מאללה בשל מדיניות ארה"ב עוררו ביקורת נוקבת בתקשורת הערבית . בעל הטור הסעודי, חוסין שובכשי, כתב ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט": "אני שואל את עצמי מה יעשו הערבים בכלל והסעודים בפרט עם מה שקורה באמריקה? ישנה קבוצה המהללת ורוקדת משמחה ומתייחסת לקתרינה כאל חיילת בגדודי המוות וכלוחמת שמילאה את תפקידה בהצלחה. אולם ברור שיש קבוצות המאמינות באינטגרציה של הציביליזציות, במסר הסובלני של האסלאם ובהושטת סיוע. אם הדת הזו מבשרת שאדם המסייע לחתולה או לכלב יגיע לגן עדן, קל וחומר לגבי מי שמסייע לבן אדם.

 

האם מטוסי סיוע והצלה יתמלאו בציוד וישלחו ללואיזיאנה ולמיסיסיפי? האם יהיו תוכניות טלוויזיה לאיסוף תרומות? יתכן ועכשיו זהו הזמן המתאים ליישום תיאורית ה'וסטיה' [דרך האמצע], הפתיחות כלפי האחר, [והאמירה] שאין 'בעיות עם האמריקאים אלא עם מדיניות החוץ שלהם'. כיום רבות מהאמירות יועמדו במבחן...  הלקח לא [קשור] לאמריקה ולאמריקאים. הלקח החשוב הוא להשיב לחיים פעם נוספת את המוסר, הרוח והסובלנות של הדת [המוסלמית] לאחר שהדת נגזלה על ידי קבוצה שאינה מכירה במובנים הללו."[10] 

 

עמדה זו משקפת מצב חולני הדורש טיפול ארוך טווח

קינאן אל-ע'אמדי, העורך לשעבר של היומון הסעודי "אל-וטן", קרא לאומה המוסלמית להתנגד לתופעה באמצעות מוסדותיה וכלי התקשורת שלה: "אלו המוצאים באסונות הזדמנות לנקמה, אינם מזיקים רק לעצמם אלא הם מזיקים גם לדת האסלאם העצומה שלנו שבאה [להביא] חמלה לעולם. מאז אסון 'גשר האמאמים' בבגדאד ואסון הסופה קתרינה באמריקה מלא האינטרנט בחולי 'שכל ונפש' המביעים את אנחת הרווחה שלהם מהאסון שנגרם לשיעים, אחינו לדת, לשפה ולגורל, ש[כתוצאה ממנו] נהרגו אלף איש מביניהם וכן מהאסון של אחינו לאנושות באמריקה [שכתוצאה ממנו] נהרגו על פי ההערכות יותר מעשרת אלפים איש...

 

המנהיגים הערבים והמוסלמים שולחים את תנחומיהם לנשיא האמריקאי, וחלקם החלו גם להגיש סיוע כספי בעוד שחולי 'השכל והנפש' באינטרנט משמיעים אנחת רווחה ומייחלים לאסונות נוספים. איזה שכל זה ואיזו נפש זו! איזו דת היא דתם של אלו המתיימרים לדבר בשמה ומייחלים לחורבן, להרס ולהרג האנושות? האם המוסלמי האמיתי אינו זה אשר אללה מינה אותו ליורשו על פני האדמה כדי שיבנה אותה ולא כדי שיהרוס אותה?...

 

יהיו מי שיאמרו כי הכותבים [באינטרנט] משתמשים בשמות בדויים ואינם מייצגים אלא את עצמם. זה נכון במידה מסוימת. אולם, העמדה עצמה משקפת מצב חולני הדורש טיפול אידיאולוגי ורפורמה אידיאולוגית ארוכת טווח. האומה כולה חייבת להתנגד לכך באמצעות מוסדותיה השונים והבימות התקשורתיות שלה."[11]  

 

בעל הטור הסעודי, ח'אלד אל-ע'נאמי, כתב באותו היומון: "יש אנשים שסברו שהעמדה האנושית בה אנו צריכים לנקוט [בעקבות ההוריקן קתרינה] היא שמחה לאיד מוחלטת בטענה שאמריקה כובשת את עיראק ותומכת בישראל. אם אתה משוטט בפורומים האסלאמיים אתה מוצא ברכות, דברי הלל ושבח, וכן שמחה גלויה על המקרה הזה. כמובן, ש[אותם אנשים] לא מחמיצים את ההזדמנות לנצל את האירוע כדי להפחיד את המוסלמים מגורל דומה אם לא יוציאו את ערוצי הלווין מבתיהם...

 

לעומתם, אחרים חושבים שהשמחה לאיד היא תחושה שלילית שפלה, אפילו כלפי האויבים... וכי המופת של כל המוסלמים, [הנביא] מחמד בן עבד אללה, לא היה אדם שהביע שמחה לאיד או נקמן אלא הוא הבליג על הפגיעה [בו] עד שניצח, וכאשר הוא ניצח הוא מחל וסלח ואמר [ליריביו]: 'לכו, אתם משוחררים'.     

 

לדעתי הסיבה לעמדה המוזרה והמביכה הזו [של השמחה לאיד] היא הבלבול שעושים האנשים בחברה הערבית. אנו, הערבים, לא יכולים להסתכל על אדם בנפרד מהשבט שלו, [אלא] אנו חייבים לשפוט כל אדם שאנו רואים על פי מה שאנו מאשימים את השבט שלו. לכן זיד הורג את עומר מפני שבן דוד של עמר הרג את אח של זיד... העמדה הערבית ביחס לאסון של הקתרינה מוכיחה את מה שהיה ידוע כבר קודם, והוא - שהשכל המוסרי הערבי המודרני זקוק לתכנות מחדש כדי שיהיה מוסרי יותר ואנושי יותר..."[12]  

 

בעל הטור הסעודי, יוסף נאצר אל-סוידאן, כתב במאמר ביומון הכוויתי "אל-סיאסה" תחת הכותרת "סופת קתרינה והטרור האידיאולוגי": הטרוריסט הנפשע, אבו מוצעב אל-זרקאוי, התבשם ורקד משמחה בעקבות הטרגדיה של האזרחים האמריקאים בלואיזיאנה. הוא בישר את ברכותיו ואיחוליו לשותפו לפשע המבוקש כמוהו, אוסאמה בן לאדן, ולשותפיהם אשר המבשרים, בנפשותיהם החולות, שסופה זו היא תחילת הקריסה של ארה"ב.

 

בה בעת כותבים מוסלמים אינם רואים כל פגם בקשירת סופה זו - שהיא תופעת טבע ידועה ומוכרת החוזרת על עצמה בכל רחבי תבל ושמומחים במרכזים מטאורולוגים ובמרכזי מחקר עוקבים אחר תנועותיה וחוקרים אותה – לבין מדיניות ארה"ב באפגניסטן ובעיראק, כדי להפיץ את האידיאולוגיה של התכפיר [האשמה בכפירה], הנקמה, השנאה והשמחה לאיד לנוכח צערם של אחרים. זאת בסתירה להגיון הבריא, לסולידאריות ולמצפון האנושי... החוצה מחלוקות פוליטיות, דתיות, גזעיות ואידיאולוגיות... אנו מביעים את הסולידאריות האנושית והעמוקה שלנו ואת תנחומינו לעם האמריקאי הידיד, לכל אלו שניזוקו ולמשפחות הקורבנות של הסופה קתרינה."[13]

 

ייחוס כל אסון כעונש לאללה משבש את יכולת החשיבה והמחקר של האדם

עלי אל-ד'אידי, ראש ועדת התרבות באגודת המורים הכוויתים, כתב ביומון הכוויתי "אל-קבס" תחת הכותרת "קתרינה בין האגדה והקוראן": "אנו מאמינים שאללה העניש אומות קדומות כמו [השבט הערבי הקדום] עאד, בעלי הבורואחרים עקב פשעיהם. [14]  [כמו כן אנו מאמינים] שיתכן ואללה יעניש אומה מן האומות מסיבה שתראה בעיני אחדים פחותה. [בסיפור הקוראני על הנביא צאלח] ראינו כיצד אללה השמיד אומה גדולה בגלל נאקה שלא שווה אפילו כמה דרהמים בודדים.

[כלומר] כל דבר ביקום מתנהל על פי התכנון של אללה והעונש של אללה לאומות המורדות הוא דרך [עולם] ודאית.

 

אולם אם אנו נייחס כל דבר להיותו עונש מאללה במקום לחשוב על הסיבות הארציות של האירועים הללו, הדבר עלול לשבש את יכולת החשיבה שיש לאדם ולשתק את יכולתו לחשוב על עולמו של אללה. במקום לנתח את הסיבות המדעיות שגורמות להיווצרות הסופות, רעידות האדמה, השיטפונות ואסונות טבע נוספים ובמקום להכין מחקרים מדעיים שיפרשו לנו את התופעות הללו, יש המעדיפים לקצר את הדרך ולייחס את כל האירועים הללו לזעם ולתרעומת של אללה. כנראה משום שזהו הפתרון הקל ביותר במקום לבזבז זמן, כסף ומאמץ על חקר הגיאוגרפיה והיקום באמצעותו ניתן יהיה לדעת על הסיבות להיווצרות התופעות הללו וכיצד להיערך להן ולטפל בתוצאותיהן."[15]

 

שיח' סעודי: אסור לשמוח לאיד על האסונות

השיח' ד"ר צאלח אל-סדלאן אמר ב-2 בספטמבר לערוץ הטלוויזיה MBC בתשובה לשאלתה של צופה שהאסלאם אינו מתיר לשמוח על אסונות מעין אלה שנגרמו לשיעים ולאמריקאים: 

 

"We are forbidden to rejoice and pray to Allah to cause more such tragedies and disasters, for two reasons: First, we have no religion evidence that this is permitted. Those who claim it is permitted should provide evidences. General evidence, such as saying they are infidels and oppressive, and that we should therefore gloat at them - this is wrong and does not count as sufficient evidence…

Second, these disasters afflict anyone in the vicinity. Most of these people have no interest in the issue of Muslims and infidels. They don't support either. They are just people who want to lives. Third, Allah did not forbid us to act with kindness towards the infidels who do us no harm…

As for being happy at these disasters... people are unaware of some sensitive issues. Let's assume there was a disaster or a war in a certain country - doesn't this cause economic instability? The economy, the dollar, the riyal - they all go down following disasters anywhere in the world.”[16]

אנשי דת מוסלמים קוראים לסייע לנפגעי ההוריקן

אנשי דת מוסלמים קראו להירתם ולסייע לנפגעי ההוריקן. השיח' ד"ר יוסף אל-קרצ'אוי אמר בדרשת יום שישי ששודרה בטלוויזיה הקטרית ב-9.9.2005: 

"Brothers, I use this opportunity to convey my condolences to those harmed by Hurricane Katrina in America, to the victims of this hurricane, to their families, and to the American people. Some people might be surprised that I send my condolences following a disaster that befell America, even though America is hostile to Islam and the Muslims, and fights them everywhere.

Brothers, I say that we are not hostile to the American people. We are not hostile towards the American people itself. The American people are mostly good. We are hostile to the policy of the American administration. We do not gloat at someone else's disaster. A Muslim should not gloat at other people's disasters, whoever they may be."[17]

כמו כן, איש הדת השיעי הלבנוני , מחמד חוסין פצ'לאללה, אמר: "אנו נמצאים בזמן בו אנו מכריזים סולידריות עם מוכי אסון הסופה קתרינה. אנו קוראים למוסלמים, בארה"ב ומחוצה לה, להמשיך ולסייע להם ככל יכולתם." כמו כן, אמר "קורבנותינו באזור, כמו קורבנות הסופה קתרינה, הם למעשה קורבנות של דרך המחשבה של הממשל האמריקאי."[18]