העיתונאי הירדני מוחמד ברהומה פרסם מאמר ביומון אל-חיאת, בו טען כי משחר ההיסטוריה ועד היום לוקות מדינות ערב בשלוש מחלות - עריצות, שחיתות וקיצוניות דתית. לדבריו, מחלות אלה מזינות זו את זו ומונעות התפתחות של דמוקרטיה במדינות אלו ושל קבלת האחר בתוכן, ולכן גם אם יחוסלו ארגוני הטרור הסונים והשיעים בעולם הערבי, לא יביא הדבר ליציבות במדינות ערב והן לא יהפכו לדמוקרַטיות נאורות. ברהומה, קרא לעולם הערבי להפיק לקחים מניסיון המלחמה והרנסנס במערב ומן הרפורמות שעשו הנצרות והיהדות בשעתן; ולבחון מחדש את ניסיון "ההתעוררות הערבית" במאה ה-19 - שנקטע באיבו בשל האימפריאליזם המערבי - כדי לסגל את עצמו לתקופה המודרנית ולקדם את הדמוקרטיה בתוכו.
מוחמד ברהומה[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר: [2]
"מה היה קורה לו דאעש, אל-קאעדה ויתר מליציות הטרור השיעיות בעולם הערבי היו מחוסלים? האם הבעיות והמשברים הבלתי אפשריים של אזורנו היו מצטמצמים? האם היינו קמים בבוקר ומגלים חברות מלוכדות ומדינות הוגנות השולטות בהתאם לחוק ונושאות ב[אחריותן להבטחת] חירויות? והאם היו שוררים באזורנו יציבות והתחדשות?
ברור שהתשובה על השאלות הללו היא 'לא', שכן הבעיה שלנו אינה עם הטרור בלבד - הגם שהוא מהווה נזק עצום [עבורנו], ועל כולם לחתור בכל מאודם להביסו. הטרור הוא [רק] צלע אחת במשולש הרסני באזורנו. שתי הצלעות האחרות הן העריצות והשחיתות. בהיסטוריה הערבית המודרנית ובהיסטוריה האסלאמית קיים קשר אורגני בין שלוש הצלעות הללו; העריץ הערבי יצר תרבות דתית וארצית התומכת בעריצותו ובמרותו, בהדירו את הפרשנויות השונות מפרשנותו ו[שאינן משרתות את] האינטרסים שלו. כך הפכה הפרשנות של השלטון לדת לפרשנות החזקה והעיקרית, דבר שהשחית את הדעת ואת החברה. לפיכך, לו הייתי צריך לדרג איזו מבין שלוש [הצלעות] הללו היא הרעה ביותר, הייתי אומר: העריצות, אחר כך השחיתות ו[רק] אחר כך הקיצוניות והטרור.
הבעיה העיקרית של המשולש הזה נעוצה בערכים, משום שהעריץ, המושחת ו[המוסלמי] הקיצוני אינם מייחסים חשיבות לחירות האדם ולכבודו ולא לצדק, לחמלה, לאהבה וליופי. מאז תקופת ההתעוררות הערבית ["אל-נהדה אל-ערביה"][3] - הן בכתבי החלוצים במאה התשע עשרה והן בהתנסות של מוחמד עלי פאשא[4] - הייתה התעניינות מועטה בהגדרה מחדש של הערכים והאידיאלים [הערבים] ובביצוע רפורמה בהם... [בעוד ש]בחידושים הטכנולוגיים ובעניינים הגשמיים הייתה [התעניינות] רבה לאין ערוך... האלימות המושרשת במבנה [האישיותי] של העריץ, של המושחת ושל [המוסלמי] הקיצוני, עלתה על - ואף כמעט חיסלה - כל מאמץ להעמיד בראש סדר העדיפויות את הבטחת החירות ואת שוויון הזכויות לכל אדם...
בהיסטוריה המערבית למדו האנשים לקח לאחר שהקריבו קורבנות עצומים בשל חמדנותם של הפיאודלים ושחיתותם של אנשי הדת והשליטים הדיקטטורים. מכיוון שההתעוררות הערבית אינה פטורה מהצורך [להפיק לקחים] מניסיון הרנסאנסים של המערב ומניסיון המלחמות הפנימיות שהתנהלו בו, יש לבחון שלושה נושאים:
הנושא הראשון הוא בחינה קפדנית ועיון מחדש בנרטיב של האסלאם הפוליטי בנוגע לרפורמה הדתית המעמיקה שבוצעה בנצרות וביהדות, תוך התחשבות בנתוני התקופה המודרנית ובתמורות שחלו במצב ותוך העדפת המדע המודרני בפרשנות של דברים. רפורמה מעמיקה כזו מחייבת פרשנות חיובית [של הטקסט הדתי] ואי כניעה לנרטיב של הזרמים האסלאמיים הקיצוניים [הרואה ברפורמה כזו] סילוף וסטייה מדרך הישר.
הנושא השני, הוא הערכה מחדש של הניסיון של חלוצי ההתעוררות הערבית במאה התשע עשרה, שכן ייחודה - לדברי [ההיסטוריון המרוקאי] עבדאללה אל-ערוי - מתבטא בכך שתכנית ההתעוררות [הערבית] החלה להתגבש עוד לפני ההשתלטות האימפריאליסטית על מדינות ערב, בניגוד לניסיונם של עמים אחרים, כמו יפן. משמעות הדבר מבחינת הערבים, הייתה הפסקת התגבשות תכנית ההתעוררות. האימפריאליזם חיסל את ניצני הניסיונות לבצע רפורמה [אסלאמית], ומה שגרוע יותר - נוצרה זיקה [בתודעה הערבית] בין המודרנה לבין האימפריאליזם.
הנושא השלישי הוא שמדינות הלאום [הערביות] שהוקמו לאחר קבלת העצמאות, לא היו מסוגלות להכיל באופן מוסדי את העושר ואת המגוון של עמיהם ואת השוני ביניהם ולהפנים מבעוד מועד את הצורך לנהל את המגוון הזה, ולכן צמחה חברה שהיא חולה עד עצם היום הזה. רעיונות כמו פדרציה, קונפדרציה ואוטונומיה הוגדרו כפשע פלילי או נחלו כישלון עקב מאבקי שליטה [בין מרכיבי החברות הערביות] ורצונם לבלוע זה את זה. באופן טבעי, התוצאה של הערכים הלקויים הייתה חוסר יכולת לעכל את [רעיון] הדמוקרטיה בארצותינו...
[לפיכך,] איש אינו צופה שבעקבות תבוסת דאעש תתחולל התעוררות בעיראק ובסוריה, משום שהמדינות והחברות [הערביות] לוקות בעריצות, בשחיתות [ובקיצוניות דתית] שהתרופה להן היא הבסת משולש זה ש[מרכיביו] מזינים זה את זה."
[1] alintemaa.net , 20.4.16
[2] אל-חיאת (לונדון), 30.9.2017
[3] תקופת הנהדה הערבית החלה במחצית הראשונה של המאה ה-19 ונמשכה עד מלחמת העולם הראשונה ומילאה תפקיד מרכזי בעיצוב השקפות עולם ותפיסות ערביות. עיצוב זה כלל מפגש בין התרבות והערכים הערביים לאלה של העולם המודרני, שהניב הערכה עצומה להישגים הטכנולוגיים והתרבותיים המערביים, במקביל להבנה בצורך החיוני לשמר את התרבות הערבית.
[4] מוחמד עלי פאשא [1848-1769] היה מושל מצרים העות'מאנית, בין השנים 1848-1805. נחשב למייסד מצרים המודרנית בשל הרפורמות הדרמטיות שביצע בתחומי הצבא, הכלכלה והתרבות.
