המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אשת אקדמיה ממוצא תימני-מצרי: מדינות ערב אשמות במצבם של הפליטים הפלסטינים
15/8/2018


אשת אקדמיה ממוצא תימני-מצרי: מדינות ערב אשמות במצבם של הפליטים הפלסטינים; אם תהיה שיבה לישראל, היא תחול על כמה עשרות אלפים

 

ד"ר אלהאם מאנע, אשת אקדמיה ערבית ליברלית ופעילת זכויות אדם בכלל ונשים בפרט ממוצא תימני-מצרי המתגוררת בשוויץ, שביקרה לאחרונה בישראל,[1] החלה בפרסום סדרת מאמרים שבועית באתר הערבי www.ahewar.org, שכותרתה: "אם אנחנו לא נהיה שליחי השלום, אז מי יהיה?" בה היא מחווה את דעתה בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהוויה הישראלית, כפי שהתרשמה ממנה בביקורה.

 

במאמר ראשון בסדרה התייחסה מאנע לביקורת שנמתחה עליה בשל עצם ביקורה בישראל ולטענות שבכך היא מגלה חוסר הבנה לכאבם של הפלסטינים. לדבריה, בניגוד לרבים ממבקריה, היא כן ביקרה במחנות פליטים פלסטינים ומודעת לכאבם, אלא שהיא מאשימה באחריות למצבם את מדינות ערב משום שהנציחו את פליטותם, בתואנה של שימור זכות השיבה. מאנע קראה לערבים להכיר במציאות ולהבין שישראל היא עובדה קיימת ושאם וכאשר תמומש זכות השיבה, היא תחול רק על עשרות אלפי הפלסטינים שנותרו בחיים מקרב מי שגורשו או עזבו את כפריהם ב-1948, ולא על צאצאיהם המונים לדבריה כ- 5 מיליון. לדעת מאנע, אלה ייאלצו להתיישב במדינה הפלסטינית שתקום, או במדינות הערביות המארחות אותם.

 

אלהאם מאנע[2]



להלן תרגום קטעים מן המאמר:[3]

 

"יצאתי לישראל לביקור לימודי מחקרי שלמדתי ממנו רבות ואיני מתחרטת על כך. רוב האנשים ממדינות ערב שנוסעים [לישראל] עושים זאת בחשאי... זאת משום שהחברות שלנו מאלצות אותנו לשקר ולהיות צבועים, כמו גם מתוך חשש - חשש  לומר את מה שאנחנו מאמינים בו באמת, לומר מילה ולהתכוון אליה, או לעשות מה שאנחנו רוצים, בגלוי. [חשש זה] דוחף אותנו לעתים לקלל את מי שאנו אוהבים. אינני משקרת ואינני צבועה. פרסמתי זאת [קרי, את דבר ביקורי בישראל] ועל מה אפוא הביקורת [שנמתחה עלי]?

 

האם אתם חושבים שאני לא מבינה את משמעות הכאב והאובדן [של הפלסטינים]?... שאינני מזדהה עמם? כמה מכם ביקרו במחנות הפליטים במדינות ערב? אני ביקרתי בכמה מהם במהלך עבודתי העיתונאית והאקדמית ו[לבי] נשרף [מצער] נוכח מציאות מחפירה... אתם יודעים את מי קיללתי בשעתו? את מדינות ערב שגרמו להם לחיות בבתים שכמוהם ככלובים וצינוקים, באמתלה שיישוב קבע שלהם יביא להתאזרחותם וישפיע באופן שלילי על 'זכות השיבה'...


בלבנון שוללים מהפלסטיני ומהפלסטינית זכויות בסיסיות של חיים בכבוד... המציאות הזו של אפלייתם לרעה ידועה והיא מוכרת לנו גם במדינות ערביות רבות... אני עדיין זוכרת כיצד משפילים השלטונות הערבים את הפלסטיני בהיכנסו לתחומיהם ובצאתו מהם. מי שנוסע מכיר את המציאות הזו... האם עלה בדעתכם לצאת להפגין נגד המציאות הזו? לדרוש לשנות את האפליה הגזענית הזו [כלפיהם]? או שמא ההתמקדות בישראל קלה יותר?

 

בלבנון נעשים כעת ניסיונות נמרצים לשינוי מצב זה, למרות הקושי... אחת ההצעות העשויה להדהים אתכם... מתבססת על רציונל שרבים העוסקים בנושא זה מבינים אותו בשתיקה. אני מבינה ומכבדת את זכות השיבה. אולם, יודעי דבר מבינים כי כאשר השיבה לישראל תתרחש, היא תכלול אולי את מי שנשאר בחיים מקרב מי שגורשו או יצאו מכפריהם ומאדמותיהם בשנת 1948, אשר מספרם עמד אז על 750 אלף פלסטינים ופלסטיניות, שמהם נותרו בחיים כיום 50 אלף איש. אולם מספר ילדיהם וצאצאיהם עומד כיום על כ-5 מיליון, שגורלם הוא אבן הבוחן [המרכזית של זכות השיבה]. בעניין זה התגבשה אצל רבים הכרה לפיה הללו ישובו אל המדינה הפלסטינית החדשה, שתוקם במסגרת הסכם שלום כולל, או שיקבלו פיצויים וייושבו בתוך המדינות הערביות שבהן הם חיים או מחוץ להן בעולם החדש.

 

אנא מכם, אל תיחפזו להשחיז את חיצי [לשונכם] כדי לגדף אותי, שכן כל מי שעובד בתחום הזה יודע על מה אני מדברת. האם נעלמה מעיניכם הביקורת שמתח שר החוץ השוויצרי איגנציו קסיס על אונר"א במהלך ביקורו הרשמי בירדן במאי 2018, באומרו כי אונר"א הפכה להיות חלק מהבעיה באזור בשל שמירתה על מחנות הפליטים, וכי יש להשקיע מאמצים נוספים כדי לשלב את הפליטים במדינות אחרות במקום לנטוע בהם את תקוות השיבה לאדמות הפלסטיניות. שוויץ ידועה בניטרליות הנחרצת שלה  ובהתעקשותה על השלום כדרך לפתרון הסכסוך... כאשר באה הצהרה כזו מצד שר החוץ שלה מן הראוי לעמוד על טיבה...

 

אתם סבורים שאני מלטשת את [דמותה של] ישראל - האם היא זקוקה לליטוש? יש בה היבטים זוהרים ויש בה היבטים אפלים ואני מכירה את שניהם היטב. אתם אומרים שעלי לומר שנסעתי לפלסטין ולא לישראל, אך נסעתי לישראל ולשטחים הפלסטינים הכבושים. אני עומדת על פתרון שתי המדינות, למרות שהקריאה לכך נראית היום לכולם כאשליה. כאשר תקום המדינה הפלסטינית אקרא לה פלסטין. ישראל [היא עובדה] קיימת. יש לה זכות קיום, בדיוק כפי שלמדינה הפלסטינית שאני דורשת [שתוקם] יש זכות קיום. אינני אומרת זאת מתוך נדיבות. כל שיחות השלום מדברות על מו"מ בין מדינת ישראל לבין הצד הפלסטיני וקוראות לנסיגה לגבולות 1967, איש אינו מדבר על [גבולות] 1948. הטענה שישראל אינה קיימת אולי מרגיעה אתכם, אך מבחינתי היא אינה רציונלית. היא לא תשנה את המציאות שהחוק הבינלאומי מכבד אותה והקהילה הבינלאומית מכירה בה.

 

עלינו לעמוד על הקמת מדינה פלסטינית... על הפסקת ההתנחלויות... על כך שאין לנשיא האמריקאי דונלד טראמפ זכות לשנות את הסטטוס המשפטי של ירושלים, והכי חשוב שנעמוד על כך שהאזרחים הערבים הישראלים יקבלו יחס שווה לזה של הישראלים היהודים. ואולם, בעשותנו זאת עלינו להבין את המנטליות הישראלית החוששת לביטחונה - חשש שאינו מופרך, שכן היא מוקפת ערבים שסבורים ש'יהדות' היא קללה."