המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותבים ערבים על ההיסטוריון הידוע שנפטר לאחרונה, ברנרד לואיס (1916-2018)
13/6/2018

 

כותבים ערבים על ההיסטוריון הידוע שנפטר לאחרונה, ברנרד לואיס (1916-2018)

 

בעקבות מותו של ההיסטוריון וחוקר המזרח התיכון הנודע, הבריטי ברנרד לואיס, התפרסמו בתקשורת הערבית מאמרים רבים על פועלו ועל יחסו למדינות ערב ולאסלאם, מרביתם נגדו ונגד רעיונותיו, ואולם, היו גם כותבים לא מעטים אשר שיבחוהו, טענו כי לואיס ניחן בידע מעמיק ובגישה שכלתנית וגם היה מרצה מאלף, הפגין אהדה לאסלאם והיה אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר בעת המודרנית. כותבים אלו גם דחו את טענתם של מתנגדיו, אשר טענו כי לואיס תרם, בשל מוצאו היהודי, לתוכנית מערבית לפלג את העולם הערבי ולפלישת ארה"ב לעיראק ב-2003, אף כי הם הודו כי העולם הערבי מתפורר כבר משחר ההיסטוריה המוסלמית.

 

ברנרד לואיס[1]


 

להלן מקבץ ציטוטים נבחרים ממאמרים שפורסמו בתקשורת הערבית על לואיס:

 

הכותבים בשבחו של לואיס: אחד ההיסטוריונים החשובים בעת המודרנית

העיתונאי הלבנוני נדים קוטייש סיפר כי נפגש עם ברנרד לואיס בביתו בפרינסטון בארה"ב בשנת 2005, וטען כי לואיס הוא זה שטבע את המונח "התנגשות הציוויליזציות" ולא חוקר מדע המדינה סמואל הנטינגטון כפי שנהוג לחשוב. הוא כתב: "[לואיס] שיבח את האסלאם על מורשת הסובלנות שבו וההכרה באחר ותיארו כ'אחת הדתות המפוארות בעולם, אשר העניקה כבוד ומשמעות לחיים מייגעים ואפלים'[2]. ביטוי שכזה אינו עולה בקנה אחד עם המוניטין המזרח תיכוני של לואיס כשונא האסלאם והמוסלמים... ובפרט לא עם התפקיד שמילא בהענקת משקל תרבותי להחלטתו של ממשל הנשיא בוש לפלוש לעיראק, שהתקבלה מבלי להתחשב בדעתו של ברנרד לואיס...

 

לואיס לא הפסיק להדהים ולהציג שאלות הקוראות תיגר על המוסכמות. השאלה המבהילה ביותר שלו היתה: 'רוב המוסלמים אינם טרוריסטים, אך מדוע רוב הטרוריסטים הם מוסלמים?' באמת, מדוע?"[3]

 

במאמר שפורסם תחת הכותרת "ברנרד לואיס, מהנדס חלוקת המזרח התיכון", כתב העיתונאי הסעודי מוחמד אל-עדאדי: "לואיס התנגד לפלישה לעיראק ואמר זאת יותר מפעם אחת בראיונות לעיתונות ולטלוויזיה...". הוא גם מתח ביקורת על הטענה כי לואיס תרם לתוכנית פילוג העולם הערבי וכתב: "העולם הערבי והאסלאמי מתפלג ומתפורר מאז הפגישה בסככת בני סאעדה[4] ועד היום ו[גם] מחר, לפני לואיס, לפני אמריקה ולפני ישראל במאות שנים, משום שהאסלאם מספק קרקע פורה לניצול הטקסטים שלו על ידי כל הכוחות הפוליטיים הנאבקים [מתוך] תאוות השלטון ושליטה באומה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הפילוג הסוני-שיעי, שאינה אלא תוצאה ישירה של סכסוך דמים על כס השלטון בין עלי לבין עאישה ולאחר מכן בין עלי ומועאוויה, בין יזיד וחוסיין וכן הלאה[5], בכל ההיסטוריה של ערב והאסלאם עד עצם היום הזה...

 

לכן, אני מסכים במידה רבה עם ברנרד לואיס לגבי אמירה המיוחסת לו, לפיה מדינות ערב אינן כשירות מבחינה מבנית להיות דמוקרטיות, משום שהמשקעים ההיסטוריים ועומק המורשת של שלטון העריצים באמצעות ניצול הדת על ידי כל הגורמים, כמוהם כנשק קטלני שמנטרל בוודאות [את הסיכוי שיהיו דמוקרטיות בעתיד] במשך עשורים אם לא מאות [שנים], וייתכן שמהפכות האביב הערבי ותוצאותיהן הרות האסון שהיינו עדים להן בלוב, בסוריה ובתימן הן הוכחה לכך...

 

פילוג מדינות או אחדותן נובע מבפנים ובהתאם להרכב החברתי, הפוליטי וההיסטורי של כל מדינה ולא מצד איש אקדמיה ששמו ברנרד לואיס..."[6]

 

ממדוח אל-מהיני, עיתונאי סעודי העובד בערוץ אל-ערביה כתב: "... ברנרד לואיס לימד באוניברסיטאות החשובות ביותר ופרסם חיבורים חשובים על המורשת האסלאמית... הוא ניחן בידע היסטורי מעמיק ובניתוח שכלתני, משכנע והגיוני. יש מי שחלקו עליו ותיקנו כמה ממסקנותיו, אך הוא היסטוריון דגול [שכונה]... פשיסט ואימפריאליסט... מסעות [ההכפשה] [נגדו] מונעים מן החברות [הערביות] את חירות הוויכוח הרעיוני וקבלת רעיונות חדשים ללא שיפוט מוקדם, מגבירים את ערכי הנאצה והגידופים, מחזקים את תרבות הקונספירציה [ורואים] באינטלקטואלים הרציונליים, שיש להם תשובות לבעיותינו, בוגדים וסוכנים... בעולם הזה יישאר שמו של לואיס לנצח כאחד ההיסטוריונים החשובים בעת המודרנית."[7]

 

ג'יהאד אל-זין, כתב במאמרו ביומון הלבנוני אל-נהאר: "ברנרד לואיס... היה אחד האנשים [האחראים] להשכלתי הצנועה,  אחד מאלה שעודדו אותי לדבוק במשוואה שנעשתה בסיסית עבורי, והיא שבקוראי [חומר] של כל כותב שהוא חשוב, איני קושר זאת לנטייתו הפוליטית ולנטיות שמניעות את דחפיו התרבותיים, חלקם או כולם – ההיפך הוא הנכון...

 

למרות הביקורת הפוליטית של ברנרד לואיס על הערבים ו[חרף] עמדתו המוטית בלהט לטובת ישראל ולמרות קביעתו הקשה ואפילו האכזרית לפיה אנו [הערבים] לוקים בנחיתות מהותית מבחינת היכולת להסתגל למודרנה... אפשר היה [גם] לקרוא את הודאתו... באפקטיביות של האינתיפאדה הפלסטינית...

 

אני קורא [לך הקורא] לקרוא אותו ולאחר מכן לנקוט בכל עמדה שתרצה. כפוליטיקאי, לואיס היה מן היריבים המאלפים... וכמו כל ידען אמיתי הוא [היה] מרצה מאלף שאי אפשר בלעדיו, ואני ממליץ לכם על סוג כזה של יריבים"[8].

 

הכותבים נגד לואיס: ציוני שתרם להתפוררות מדינות ערב

האני עסל, בעל טור ביומון המצרי הממסדי אל-אהראם כתב: "ברנרד לואיס מת, אך רעיונותיו לא ימותו. לפני כמה ימים מת הסופר, החוקר, המזרחן, איש האקדמיה והאינטלקטואל הבריטי-אמריקני במרכז רפואי בניו ג'רזי, 12 ימים לפני יום הולדתו ה-102, והותיר אחריו עולם מסובך ומזרח תיכון בוער, בדיוק כפי שרצה.

 

[החוקר] המנוח אדוארד סעיד לא הגזים כשהאשימו בנטייה נגד הערבים והמוסלמים וכ'מי שאינו מבין את המזרח התיכון כפי שהוא חושב [שהוא מבין]'. ולמרות זאת, המערב ימשיך להביט עלינו [לפחות] במאה השנים הבאות, לפחות מנקודת מבטו של האיש הזה, שכן מה שהוא כתב על האזור הוא הבסיס האידיאולוגי למדיניות ולהחלטות הנוכחיות של המערב כלפי מדינותינו, ולא נותר ממנו אלא מעט שטרם יושם בפועל.

 

שמו והאידיאולוגיה של לואיס... נקשרו באסונות שאירעו בעולמנו הערבי מאז מלחמת עיראק ב-2003, עבור בגלי החורבן הערבי [על משקל: האביב הערבי] שהחל בפרחים ... בתוניסיה והסתיים במרירות ובקוצים בסוריה, תימן ולוב ושממנו חמקה מצרים, ולו באופן זמני. בספרו 'אמונה וכוח'[9] אמר על עמי המזרח התיכון: 'או שנעניק להם חירות, או שנניח להם להחריב אותנו'. בהקשר אחר, שבו השיא את עצותיו למנהיגי המערב, אמר: 'היה קשוח או צא', ובכך הניח את הלבנה הראשונה לתוכניות הפלישה לאזור הערבי, גזל משאביו ופיצולו למדינות קטנות [על בסיס] עדתי, פעם בשם הפצת הדמוקרטיה ופעם אחרת בשם המאבק בטרור. כמו כן, מיוחסת אליו קבוצה מפורסמת של מפות שבה נראות מדינות גדולות באזור, ובהן מצרים, סעודיה, סוריה, עיראק וסודאן כשהן מחולקות ל-20 חלקים. עד כה יושם מן המפות האלה אות באות מה שקרה בעיראק, בסודאן ובסוריה. מצרים באופן ספציפי הופיעה במפת סייקס פיקו 2[10] כשהיא מחולקת לארבע מדינות קטנות...

 

הודות למוצאו היהודי ואהבתו העזה למדינת ישראל, נטה לואיס אל המערב לאורך כל הדרך ותמך בהתערבויותיו [במזרח התיכון] כדי לכפות חירות ודמוקרטיה על עמי ערב והאסלאם. דעותיו היו למסד שעליו התבסס זרם השמרנים החדשים בארה"ב ובייחוד קבוצת הניצים בראשות ג'ורג' בוש הבן, סגנו דיק צ'ייני, פול וולפוביץ' [מזכיר ההגנה בשנים 2005-2001] ואחרים. תיאורית 'הכאוס היוצר' של שרת החוץ לשעבר קונדוליסה רייס היא מתוצריה של הגות זו...

ברנרד לואיס, נוח בשלום, שכן המזרח התיכון מתפורר ומשתנה בידי בניו ולא בידי אחרים."[11]

 

צובחי חדידי, כותב סורי המתגורר בפריז כתב ביומון הלונדוני אל-קדס אל-ערבי: "יש הבדל בין העובדה שלואיס העמיק חקור בהיסטוריה האסלאמית, לבין זה שהוא העמיד את העמקתו לשירות תוכנית אימפריאליסטית גזענית כמו הישות הציונית בפלסטין... האיש נולד בבריטניה, לאחר מכן חי בארה"ב וזכה לאזרחות ושם מת לאחרונה, אך הוא הורה בצוואתו לקבור אותו בתל אביב, ולא בשום מקום אחר..."[12]

 

מוחמד רצ'א נאסרללה, איש תקשורת סעודי וחבר מועצת השורא, כתב ביומון הסעודי אל-ריאד: "כשאתה מקיש את השם ברנרד לואיס בגוגל, במהרה מרצד לפניך המידע על האידיאולוגיה הציונית שלו, שהשפיעה מאז סוף מלחמת העולם השנייה על מחקריו האקדמיים בסוגיות המזרח האסלאמי, תורכיה בפרט והערבים בכלל...

 

ברנרד לואיס משווה בין עקרון הצדק האסלאמי לבין הדמוקרטיה האירופית, זו שהוא סבור כי אינה יכולה להתקיים בעולם הערבי... אלא שהוא סבור כי היא יכולה להתקיים רק במדינת ישראל. [לואיס] ניכס את אוצר הידע ואת כלי המחקר שלו במחקר ההיסטוריה של המזרח הקרוב והתיכון, למען תוכנית ההתפשטות הציונית שלה...

 

[לואיס]השקיע את ניסיונו המחקרי העצום במשך עשרות שנים לאחר מכן, בשירות מי שירשה את התפקיד הבריטי באזור [קרי: ישראל]  כשהוא מגלה [כלפיה] נאמנות בהתלהבות תורנית ובבהירות ציונית, בציפייה טיפשית לשיבת המשיח הפרו-ציוני לאדמת פלסטין!"[13].

 

אחמד אל-מסלמאני  איש תקשורת מצרי ובעל טור ביומון המצרי אל-מצרי אל-יום כתב: "ברנרד לואיס חי קיצוני ומת קיצוני – הוא היה גולת הכותרת של היעדר מוסר בהגות הסוציולוגית העולמית, ובילה את כל חייו בשירות מדיניות התוקפנות והאימפריאליזם. הוא מעולם לא ניצב לצד עקרונות הטוב והאהבה ולא התייחס מעולם לסבלם של עמים ומדינות באופן אנושי, אלא [עסק בכך] כאילו שהוא ניצב במעבדה לכימיה ומכין את מרכיבי [תפיסותיו] ללא טיפת רגש.

 

בצעירותו שימש כקצין במודיעין בריטי במלחמת העולם השנייה והמשימה שלו הייתה לזרוע פירוד באזורי הקולוניות...

 

עבודותיו של לואיס מלאות ביהירות וברמת ידע נמוכה. כשדיבר על מצרים בספרו 'אמונה וכוח – דת ופוליטיקה במזרח התיכון' אמר בבורות ודאית כי 'תקופת הכיבוש הבריטי במצרים [התקופה] שבה שררה החירות הרבה ביותר [במצרים]  [בהשוואה] לכל ההיסטוריה הקודמת והעתידית שלה שנמשכת אלפי שנים'[14]  . כשדן במלחמות הצלבנים – שיבח אותן וסבר כי מדובר במלחמות שאפשר להבינן וכי טיפשי להתנצל עליהן!"[15].



[2]   Bernard Lewis, "The Roots of Muslim Rage," The Atlantic (US), September 1990

[3]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 25.5.2018

[4]  הכוונה לפגישה שקיימו תומכיו של הנביא לאחר מותו כדי לדון ביורשו. ראו https://islamstory.com/ar, 29.8.2017

[5]  הכוונה למאבקי השלטון בתקופה שלאחר מות הנביא מוחמד בין עאישה, אשתו השלישית של הנביא מוחמד לבין עלי בן אבי טאלב הח'ליף הרביעי. בין עלי לבין מועאוויה, הח'ליף הראשון מבין אומייה ובין יזיד בן מועאוויה לבין חוסיין בן עלי, בנו הצעיר של עלי בן אבי טאלב שרצה להשיב למשפחתו את הח'ליפות.

[6]  http://elaph.com/, 29.5.2018

[8]  אל-נהאר (לבנון), 24.5.2018

[9]  הכוונה לספרו האחרון של לואיס -

Faith and Power: Religion and Politics in the Middle East, Oxford University Press, 2010.

[10]  הסכם סייקס פיקו נחתם במהלך מלחמת העולם הראשונה ב-1916 בין צרפת לבריטניה וקבע את אזורי השליטה של המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית בתום המלחמה. בהקשר זה הכוונה לטענה ערבית רווחת כי המערב פועל לגבש הסכם סייקס פיקו חדש שיחלק את מדינות אזור למדינות קטנות יותר על בסיס עדתי ואתני. על כך ראו למשל דוח ממרי: כותבים ערבים מסכמים מאה שנה להסכם סייקס פיקו: חשש מפני סייקס-פיקו חדש - רוסי-אמריקאי, לצד טענות כי הניכור העדתי הקיים חמור יותר מכל הסכם חלוקה, 9.6.2016

[11]  אל-אהראם (מצרים), 23.5.2018

[12]  אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 25.5.2018

[13]  אל-ריאד (סעודיה), 23.5.2018

[14]Faith and Power: Religion and Politics in the Middle East, Oxford University Press, 2010 , עמ' 142-143. יצוין כי לואיס כתב במקור כי טענה זו הובאה בפניו על ידי גורמים מצרים.

[15]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 30.5.2018