כללי

שקיעה פוליטית ידועה מראש

 

מאת: י. כרמון

 

הספינה הפלסטינית שוקעת. אל-ר'ד (ירדן), 2.5.2018

 

לנגד עינינו ממש, שוקעת התנועה הלאומית הפלסטינית בימים אלה לתוך מאבק פנימי על הזכות לייצג את הפלסטינים, מאבק נעדר כל משמעות פוליטית בהקשר של פתרון הסכסוך עם ישראל. מנהיג התנועה בשנות השמונים לחייו, הנראה כמי שמאבד כל קשר למציאות, מפיץ אנטישמיות של ביבים, מאשים את היהודים בכך שהם גרמו לשואה (ראו דוח ממרי Palestinian Authority President Mahmoud Abbas: Holocaust, Massacres Of European Jews Due To Their Function In Society As Usurers; Hitler Struck A Deal With The Jews , 2.5.2018) ומביא על עצמו ועל תנועתו גינוי בינ"ל.

 

כיצד הגענו לנקודה זו?

ב-1993, באוסלו, לאחר כמעט מאה שנה של מאבק מזוין פלסטיני, אש"ף, כמיצגה של התנועה הלאומית הפלסטינית, אימץ את התהליך המדיני. ואולם שינוי זה היה טקטי בלבד, משום שלא התלוותה אליו תמורה במישור האידיאולוגי שבלעדיה התהליך המדיני הפך להיות למסגרת ללא תוכן.

מהו השינוי האידיאולוגי אשר עשוי היה להפוך את התהליך המדיני למסלול המוביל באמת לפתרון הסכסוך? התשובה היא פשוטה: הוויתור על "זכות השיבה".

 

לא פחות מ- 25 שנים נדרשו כדי שהאמת בעניין זה תתברר לאשורה: הפלסטינים אינם מוכנים לוותר על זכות השיבה.

 

מן היום הראשון ליסודו ב-7 בפברואר 1998 לפני עשרים שנה, הראה מכון ממרי בתרגומיו ובמחקריו שהפלסטינים אינם מוכנים לוותר על זכות השיבה.[1] למעשה, ממרי הראה הרבה יותר מכך, את הצביעות וכפל הלשון של אש"ף (הסתה לג'יהאד בערבית תוך כדי משא ומתן עם ישראל), את מעורבותו של אש"ף בטרור ואת אי נכונותו של ערפאת להפוך ממהפכן למדינאי ועושה שלום. אבל, הגילוי החשוב מכל היה חשיפת עמידתו העיקשת של אש"ף על תביעתו לזכות השיבה, אשר גזרה מראש את דינו של כל התהליך לכישלון.

במשך כל אותן שנים היה רק איש ציבור פלסטיני אחד אשר היה מוכן לוותר על זכות השיבה תמורת נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 67. היה זה פרופסור סרי נוסייבה  אשר גם הקים תנועה משותפת עם בן שיח ישראלי. בתנועה היו כמה אלפי ישראלים ופלסטינים בודדים. נוסייבה נודה בתוך מחנהו ובסופו של דבר עזב את הפוליטיקה.

 

תכנית השלום הסעודית של 2002 יכולה היתה להוות בסיס לפתרון המבוסס על חלוקה, משום שבגרסתה המקורית היא לא כללה את זכות השיבה. אולם, לאחר שהליגה הערבית "תיקנה" אותה והכניסה לתוכה את זכות השיבה, היא הפכה לחסרת תוחלת (ראו קליפ ממרי   Former Lebanese President Émile Lahoud Reveals How The Right Of Return Was Forced Into The Saudi Peace Plan In The 2002 Arab Summit (Archival) 11.12.2014 וכן את ניתוחו של פרופסור איתמר רבינוביץ על כך "החטוטרת של היוזמה הסעודית" בעיתון הארץ 7.4.2002.).

 

במשך 25 השנים מאז אוסלו הסכסוך הידרדר עוד יותר, משום שישראלים דורשי טוב קנו את הטקטיקה הפלסטינית של תהליך מדיני ריק מכל תוכן פוליטי, הנחוץ לעשיית שלום. ישראל אף השלתה את עצמה שדחיית הדיון בנושא זכות השיבה תגרום לה להיעלם. אך מה שקרה היה ההיפך המוחלט. הפלסטינים פירשו את הדחייה כהסכמה ישראלית שבשתיקה לעקרון זכות השיבה, אשר אפשר שיוגשם בעתיד כלשהו. למותר לציין שאף מנהיג ישראלי לא העלה על דעתו רעיון זה מעולם, כולל אלה שהסכימו להכליל את זכות השיבה כאחד הנושאים שיידונו בעתיד.

 

בשנים האחרונות דחה אש"ף גם את הצעותיהם של ראשי הממשלה ברק ואולמרט לנסיגה כמעט מלאה מכל השטחים הכבושים ובשנה וחצי האחרונות הוא אף התנה את חזרתו לשולחן המשא ומתן בתנאים מוקדמים. כך הביאו הפלסטינים את עצמם בחזרה לשנת 1947.

 

ביחס למנהיגות הציונית, מבחן הנכונות לשלום היה תמיד הנכונות להסכים לחלוקה והיא עברה מבחן זה בהצלחה שוב ושוב. ביחס למנהיגות הפלסטינית המבחן היה הנכונות לוויתור על זכות השיבה, שכן עמידה עליה פירושה אי ויתור על ישראל בגבולות 48, והיא נכשלה במבחן זה שוב ושוב.

אכן, חלק גדול מהציבור הישראלי התנגד לחלוקה, אבל אלה אשר ייצגו את רוב האוכלוסייה הישראלית היו מוכנים לקבל אותה. בעמידתם על זכות השיבה, חסכו הפלסטינים מישראל את הצורך להתמודד עם התוצאות הפנימיות הקשות הפוטנציאליות של הסכמה לפתרון המבוסס על חלוקה.

העמידה העיקשת של הפלסטינים על זכות השיבה ודחייתה על ידי ישראל -  דחייה לה שותפים כמעט כל הגורמים בקשת הפוליטית הישראלית, ימין ושמאל כאחד – היא הטרגדיה האמיתית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רוב מכריע של מדינות המערב אינו מצפה מישראל להסכים לזכות השיבה. בעיית ההתנחלויות - שרבים מעמידים אותה במרכז - היא בעיה שניתנת לפתרון בדרכים שונות. אבל, זכות השיבה גוזרת מראש את דינו של פתרון שתי המדינות לכישלון, שכן משמעותה היא מדינה פלסטינית בגבולות 67 וחזרה של הפליטים הפלסטינים לתוך ישראל בגבולות 48.

 

הדרך הציונית למדינה התאפיינה כמעט תמיד בנכונות לוויתור ובפרגמטיות. לא תמיד היה כך הדבר בהיסטוריה היהודית. כפי שחמאס מאמין כיום שהוא יכול לשלוח את היהודים חזרה להיכן שבאו, האמינו היהודים בשנים 67 עד 135 לספירה, בסדרה של מרידות, שהם יכולים לשלוח את החיילים הרומאים חזרה לרומא. אבל, בסופו של דבר אלו שנשלחו לאלפיים שנות גלות והשמדה היו היהודים. התוצאה הקטסטרופלית הזו חדרה עמוק לתודעתם של רוב היהודים ודחפה את המנהיגות הציונית לקבל כמעט כל תכנית חלוקה, מתוך מנטליות של "סירוב לסרב". דוגמא אחת מיני רבות לפרגמטיות זו של המנהיגות הציונית היתה העובדה שבעצם הימים שבהם הצי המלכותי הבריטי היה צד ספינות מעפילים ובהן פליטים יהודים בדרכם לפלסטינה ושולח אותם חזרה לאירופה אל מותם, קרא בן גוריון לנוער העברי להתגייס לצבא הבריטי, אותו צבא שביצע מעשה זוועה זה.

 

לאן מועדות פניה של התנועה הלאומית הפלסטינית כיום?

תנועה שאין לה את המרכיבים החיוניים לפתרון מדיני ואף איננה מסוגלת יותר לקיים אפילו מראית עין של תהליך מדיני, עלולה לשוב למאבק מזוין. בינתיים זה לא קורה. אפילו החמאס מאמצת לפי שעה אסטרטגיה של מאבק עממי במקום לשגר טילים שיש ברשותה על ישראל.

תרחיש אחר הוא שהתנועה הלאומית הפלסטינית תחפש את עתידה בירדן. גם זה איננו נראה באופק, אבל נוכח העובדה שהפלסטינים מהווים רוב בירדן לא ניתן לטווח הארוך לשלול תרחיש זה לחלוטין.

 

תרחיש שלישי הוא שהציבור הפלסטיני ישתלב בישראל מחוסר ברירה ובאי רצון (מה שנקרא פתרון המדינה האחת) תוך מאבק מתמיד לזכויות אזרחיות ולאומיות כאחת. גם תרחיש זה איננו נראה סביר לפי שעה.

 

לפיכך, ההתפתחות היחידה הנראית עתה היא שקיעה נמשכת והולכת של התנועה הלאומית הפלסטינית לקראת הכחדה פוליטית.

נוכח אי היכולת הפלסטינית לוותר על זכות השיבה יש השואלים האם היו אי פעם נקודות מוצא מהסכסוך?

 

שני תרחישים היפותטיים עולים בהקשר זה:

1. אילו המלך חוסיין היה מסכים לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מיד לאחר מלחמת ששת הימים עשויה היתה התביעה לזכות השיבה להיחלש באופן הדרגתי אך משמעותי.
2. אילו עמדה ישראל על סירובה העקרוני להכיר באש"ף – נושא הדגל של זכות השיבה – והיתה מנסה להגיע להסכם הדרגתי עם מנהיגות פלסטינית מקומית היה אולי מתפתח תהליך שלום יותר ריאליסטי אף כי במחיר דמים. תהליך כזה היה זוכה לתמיכה מדינית מצרית אלמלא סאדאת נרצח.

 

אבל שני התרחישים הללו הם היפותטיים ושנויים במחלוקת ובכל מקרה אינם רלבנטיים עוד.

כל עוד הפלסטינים אינם מצליחים לעבור שינוי היסטורי אידיאולוגי ולוותר על המרכיב של זכות השיבה בזהותם הלאומית ובמאבקם, אין להם שום סיכוי לממש יעד לאומי כלשהו.

 

יש לקוות למען הפלסטינים עצמם, שלא ידרשו להם אלפיים שנה כפי שנדרשו ליהודים להשלים עם הצורך במתינות ובפרגמטיות. אמונתו של עבאס שישראל היא פרויקט קולוניאליסטי אשר נגזר עליו בהכרח להיעלם (כפי שאמר בנאומו האחרון ראה לעיל) רק תאריך את סבלם של הפלסטינים.