עיתונאית כוויתית: החברה הערבית כבולה באידיאולוגיות דתיות; אין בה חופש ביטוי
במאמר שפורסם ב-3.11.17 ביומון אל-קדס אל-ערבי היוצא לאור בלונדון, השוותה אבתהאל אל-ח'טיב, עיתונאית כוויתית ופרופסור לשפה ולספרות אנגלית באוניברסיטת כווית, בין חופש הביטוי בחברות מערביות, שבהן הוא מקודש ומושרש לבין חופש הביטוי בחברות הערביות במזרח התיכון שבהן הוא איננו מיושם, בשל היותן כבולות באידיאולוגיות דתיות חשוכות.
אל-ח'טיב, הפועלת לקידום ערכים ליברליים בחברה הערבית, הציגה את השתתפותו של נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה, בתוכנית הסאטירה של המגיש האמריקני ג'ימי קימל, שבה הוא הקריא ציוצים פוגעניים נגדו בטוויטר וצחק על עצמו, כדוגמה לחשיבות שהוא מייחס לעקרון חופש הביטוי, גם אם מדובר בדברי ביקורת כלפיו. לדבריה, קיומו של חופש ביטוי מונע הצטברות כעס בקרב הציבור ומאפשר את הישרדותם של משטרים.
אל-ח'טיב הדגישה את חשיבות חופש הביטוי בנושאים פוליטיים ובפרט בעניינים דתיים, שאם לא כן האמונה, לדבריה, תהיה מזויפת.
כמו כן, קראה אל-ח'טיב לביצוע בדק בית במדינות ערב בכל הנוגע ליחסם לזכויות אדם ולחופש הביטוי ולהפסיק לטאטא נושא זה אל מתחת לשטיח, התופח ומתעקל מרוב לכלוך.
אובמה מקריא ציוצים בתוכנית של ג'ימי קימל[1]
להלן תרגום קטעים ממאמרה הנ"ל:[2]
"ג'ימי קימל, מגיש התוכניות האמריקני, השדרן, הכותב והמפיק, מגיש כעת את אחת מתוכניות הלייט נייט החשובות ביותר של ראיונות קומיים-סאטיריים בערוץ ABC האמריקני... קימל מגוון את המערכונים הקומיים שלו, החל בראיונות ברחוב דרך ראיונות באולפן וכלה במצבים קומיים שהוא יוצר. אחד המפורסמים שבהם הוא, כנראה, פינת הקראת הציוצים [בטוויטר], שבה קימל מביא אורח או כמה אורחים מפורסמים ומבקש מהם לקרוא ציוצים מחרידים ביותר שנכתבו עליהם בטוויטר, רובם קומיים וקשים. בין אורחיו נכללים שחקנים ושחקניות מן השורה הראשונה בהוליווד, שחקני הכדורגל הטובים ביותר, גדולי הזמרים והמוזיקאים, גדולי הפוליטיקאים ומפורסמים אמריקנים אחרים.
מה שעורר בי פליאה יותר מכל והדהים אותי, כצופה שבאה מן המזה"ת - אזור שבו חופש הדעה הוא ביזיון וחופש הביטוי הוא אסון ודאי – הוא שהנשיא האמריקני לשעבר, ברק אובמה, הופיע [בתוכנית] במהלך תקופת כהונתו וקרא ציוצים סרקסטיים וביקורתיים ביותר על עצמו ולאחר מכן היה מערכון קצר של ג'ימי קימל עצמו, שבו הוא לעג לנשיא על לבושו, ובפרט על מכנסי הג'ינס שלו שתמיד היו נושא ללעג ולבדיחות בקרב האמריקנים. ומכיוון שפני העם כפני מנהיגו, היה חשוב לאובמה, אשר לדבריו, מאמין לחלוטין בחופש הדעה והביטוי, להופיע כשהוא מיישם את ערכי החירות וכמי שבאמצעות הופעתו ודבריו, נותן ביטוי מקסימלי ליופיים ומדגיש באמצעות הופעתו את קדושתם העליונה [של ערכים אלו]. דבריו [אודות חופש הביטוי] לוו במעשים ובכך הדגיש לעמו שאין מדובר בקלישאות אלא בהתנהגות שוטפת ומעשית אותה מיישם הנשיא קודם כל על עצמו.
אין בכוונתי לדון כאן במדיניות הפנים האמריקנית, אלא לתת דוגמה לחשיבות [העיקרון] 'תהיה מה שאתה מטיף אליו', בייחוד אם אתה שליט שמכתיב את הקצב שעל פיו נע יתר העם.
על בסיס אותו עיקרון, אנו עדים בימים אלה לגזענות הגוברת ולחזרתו של המונח 'עליונות לבנה' בחברה האמריקנית לדוגמה, שהנשיא הנוכחי [דונלד] טראמפ הכתיב את המקצב המביש והמגונה שלה, ורבים מבני העם הצטרפו אליו. טבען של חברות אנושיות הוא שהן אינן מהססות לרקוד לפי החליל של שליטיהן ומנהיגיהן.
באשר למושג החירות – מה התועלת בכך שאובמה מקדש אותה עד כדי כך שהוא מופיע וצוחק על עצמו וקורא תגובות פוגעניות בנוגע לתפקודו רק כדי לחזקן? קשה לבני עמים כמו שלנו להפנים את הערך הזה משום שהם טובעים בשחיתות ובערפל פוליטיים, המוסתרים מאחורי אידיאולוגיות דתיות..., כבולים בכבלי העבר ושאנשיהם קשורים בשרשראות ארוכות וסבוכות של מסורות ומנהגים שהופכים את התנועה קדימה למעמסה מתישה.
אישוש מושג החירות על יד השליט עצמו, שעשוי להיות הניזוק הראשון מתוצאותיו, משקף הבנה שמקורה בעומק ההיסטוריה האנושית הקדומה, הבנה אשר נובעת מניסיון ארוך ומר שהוביל את החברה ואת שליטה לחזק את התפיסה האנושית הזו, הקדושה והאצילית ביותר – חירות האדם.
אלא שהשיח על חירות בחברות שלנו כיום הפך לקלישאה – אנו שבים וחוזרים על אותו השיח ו[בו בזמן]משווקים את אותם תירוצים [נגדו]. ייתכן שלא נקבל את התפיסה הזו ושמשטרינו יקבלו אותה רק אם נדבר במונחים של תועלת אישית [לשלטון], כפי שהיה השיח בחברה המערבית לפני אלף שנה ויותר. ייתכן שאנו צריכים להדגיש כי חופש הביטוי הוא מקור לשחרור קיטור וכי עם שמתבטא בחופשיות, כמעט שלא מורד ושומר על מנהיגיו תומכי החירות במשך זמן רב. חופש הביטוי מפיג את הזעם, ובה בעת חושף את הנסתר, שכן בעת כעס ובלהט הדיבור והצעקה, אדם יאמר יותר ממה שהוא אומר [כשהוא רגוע] ויחשוף את הנסתר... ואז יתגלה מה שהיה ואולי גם מה שעתיד להיות.
מה שמועיל יותר מכל לשלטון, הוא מרחב החירות שהוא מעניק לעמו, חירות שתותיר את העם חשוף בפני השליט, פורק את זעמו ורגוע אפילו כשהוא מתנגד. מה שמועיל יותר מכל לכל אידיאולוגיה דתית שהיא, הוא לפתוח לרווחה את הפתח לביקורת חופשית, ביקורת אשר תשמור על אמון הדדי, על אמונה אמיתית ללא זיוף אשר מסתיר פחד ועל רעיונות דתיים שמתחדשים כשהם חשופים לביקורת ולחשיבה ולפיתוח מתמידים.
אין גבול לחירות וכך גם לביקורת, בדעה פוליטית ובפרט בדעה הדתית... שאם לא כן, האמונה תמשיך להיות מזויפת, יראת השמיים תמשיך להיות הצגה והריטואל הדתי יהיה בבחינת פעילות ייצוגית שבאמצעותה האדם מוכיח את שיוכו ושומר על נפשו.
אולי אנו עמים שמעדיפים לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח, אלא שהלכלוך שלנו הצטבר והשטיח שלנו תפח והתעקל, והנה הזמן דוחק בנו לנקות ולאוורר [את השטיח]".