היומון הפלסטיני אל-איאם מפרסם בשנית מאמר משנת 2012:
עדיפה תגובה של מו"מ ממושך לצד אינתיפאדה "רגועה"
בעקבות הצהרת נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, על הכרה אמריקנית בירושלים כבירת ישראל התקיימו בשטחי הרש"פ תהלוכות מחאה. כבר לפני ההצהרה כשנודע על כוונות טראמפ בנושא הכריזו הפלגים הפלסטיניים על שלושה ימי זעם והוכרז על שביתה כללית. בכירים פלסטיניים הצהירו כי בעקבות הצהרת טראמפ עלולה לפרוץ אלימות. לעומת זאת היומון אל-איאם פרסם מחדש מאמר משנת 2012 מאת בעל הטור חסן אל-בטל שכותרתו "מדוע איני רוצה אינתיפאדה שלישית?" במאמרו מציע מו"מ ממושך מלווה באינתיפאדה רגועה לאמור אינתיפאדה במתכונת האינתיפאדה הראשונה להבדיל מהאינתיפאדה השנייה שהתאפיינה בנשק חם ובפיגועי התאבדות. גישה זו תואמת את מדיניותו המוצהרת של עבאס בדבר התנגדות עממית לצד מו"מ. בתגובתו להצהרת טראמפ, עבאס לא הצהיר על שינוי כלשהו בגישתו.
להלן תרגום קטעים מן המאמר:
"הצעירים שבו לכתוב על גדרות פה ושם בתרסיס צבע את המילה הפלסטינית העולמית המוכרת 'אינתיפאדה'. לקסיקון האינתיפאדה חוזר ובראשו האבן, המקלעת ורעולי הפנים. דגלי המדינה וגם דגלי הפלגים [מונפים מחדש]. האם זה ניצוץ של גחלים לפני התלקחות או ניצוצות שלא יהפכו לבערה. אינני יודע ואינני רוצה לפסוק.
אבל אני מכיר את עיקריה של התופעה החוזרת והם: גבורה,טרגדיה ואחר כך [הכול הופך] לבדיחה. [לעולם] אל תלך למלחמה תוך שימוש באמצעים של המלחמה שקדמה לה. המונחים נשארו כפי שהיו, שהרי הם נשקו של החלש מול החזק, אך הנתונים כבר אינם כפי שהיו בעבר בשטח ובפוליטיקה ואולי גם [לא] בציבור.
נכון, הלהבה הגדולה ביותר עשויה לנבוע מן הניצוץ הזעיר ביותר כפי שקרה בבלעין לפני שנים. ניצוץ מחאה עממית לא אלימה הפך לניצוצות בסביבות גדר ההפרדה או בסביבת ההתנחלויות והתפשט למחנות המעצר של הכיבוש בעת האחרונה, כמו הפגנות המחאה מול כלא עופר כהזדהות עם האסירים השובתים רעב.
[גם] האינתיפאדה הראשונה האדירה פרצה בגלל תאונת דרכים מכוונת או בלתי מכוונת והשנייה פרצה בגלל פרובוקציה מכוונת במתחם אל-אקצא ואחר כך פרצה שריפה כוללת שנמשכה שנים.
אין מקום או חשיבות לשאלה הם האינתיפאדה הייתה ספונטנית או מתוכננת או האם הנהגת [אש"פ] בתוניס שלטה בלהבות [באינתיפאדה הראשונה] או שהעניינים יצאו מכלל שליטת ההנהגה ברמאללה [באינתיפאדה השנייה]. כך או כך אנו יודעים כיצד פורצת מלחמה ורק לעתים רחוקות אנו יודעים כיצד הלהט שלה דועך...
בתחילתה הייתה האינתיפאדה הראשונה רדיקלית והצעירים מרדו בכיבוש ובפטריארכליות בחברה כאחד. היא הסתיימה בשמרנות חברתית ובמגבלות על לבוש הנשים... מי שעקב אחרי מהלך האינתיפאדה השנייה, שהתאפיינה במעבר לשימוש בנשק חם לאחר שבועות של מאפייני אינתיפאדה עממית, יודע כי הכיבוש גרר אותנו לנהל אותה על פי תנאיו. אפשר היה להבין את "פיגועי ההתאבדות" אלמלא ההפרזה בהם והפגיעה ללא הבחנה באזרחים בשעה שחיילי הכיבוש נמצאים במחסומים [ויכלו לשמש מטרה מתאימה יותר]. ואלמלא היו פעולות הקרבה אמיצות (חמש או שש פעולות מדהימות) היה סימן ההיכר הדומיננטי של האינתיפאדה השנייה פיגועי התאבדות [בלתי מקובלת]. אם הבנו נכון עושה הבחנה בין אנתחאר לפדאא'יה, אולי כדאי להכניס כהערת שוליים הבהרה בנושאהאינתיפאדה הזאת לא זכתה להזדהות עולמית שבה זכתה בצדק האינתיפאדה הראשונה, בייחוד בנקודות ההתחלה אשר היו עממיות בלי שימוש בנשק חם. פיגועי ההתאבדות, שהיו בבחינת טרור [פלסטיני] נגד טרור [ישראלי], סיפקו לישראל תירוץ כלפי העולם להצדקת שיטת החיסולים של פעילי האינתיפאדה [ע"י ישראל].
התקרבות הרשות [הפלסטינית] אל תנועת פת"ח והתקרבותה של זו אל גדודי אל-אקצא [הזרוע הצבאית של פת"ח] נתנה לצבא הכיבוש עילה להריסה שיטתית ומתמשכת של הרשות עצמה ושל מטותיה הלוגיסטיים כלומר את מרכזי השלטון שלה. [צבא הכיבוש הגיע] עד כדי פגיעה בראש [הרשות] וחיסול המנהיג ההיסטורי [יאסר ערפאת]. העם [הפלסטיני] סבל ממצור הדוק, כשהמעבר בין צפון הגדה ומרכזה נעשה דרך 'סמטה' צרה מאוד - מחנה הפליטים אל-ג'לזון.
כעת, ניצוצות המחאה נראים כמו סיר שהונח על אש נמוכה ביוזמת צעירים שכפו את דרך העימות בלי שצבא הכיבוש יצליח ליטול את היוזמה כפי שקרה באינתיפאדה השנייה. העם חי את חייו הרגילים ומשקם את הריסות האינתיפאדה השנייה ומתגבר על הכאוס שנוצר כתוצאה מאובדן השליטה הביטחונית אז. ייתכן שזה עדיף על יציאה לאינתיפאדה שלישית ושיבוש החיים הציבוריים.
[ייתכן שעדיף לקיים] אינתיפאדה רגועה ומשא ומתן ממושך. מדוע לא? אם הציבור יתלונן על המו"מ, אז הרשות תוכל לפתוח ב 'מתקפה פוליטית', ואילו ישראל תהיה במצב של 'מגננה' , עד שיבשילו התנאים בעולם, במדינות ערב ובאזור. עדיף לצבור הישגים פוליטיים מאשר להמר על אינתיפאדה שלישית."[1]
