חבר מועצת השורא בבחריין במאמר אוהד על נוכחות היהודים בארצו ועל תרומתם לה
לאחרונה פורסם ביומון הבחרייני אח'באר אל-ח'ליג' מאמר של ד"ר מנסור סרחאן, חבר מועצת השורא בבחריין תחת הכותרת "יהודי בחריין בהיסטוריה המודרנית בת זמננו".
במאמרו הדגיש סרחאן כי לאורך
ההיסטוריה, לפני הופעת האסלאם ואחריו, התאפיינה ארצו ביחס של שוויון, כבוד
וסובלנות כלפי כלל הדתות, בכללם היהדות, כשהוא מתמקד בהיסטוריה של יהודי בחריין, במורשתם
ותרומתם הרבה למדינה בתחומי הכלכלה,
המסחר, החברה והחינוך. לדבריו, היהודים נהנו בבחריין מיחסי שכנות טובה עם התושבים
המוסלמים ואף מונו לתפקידים בכירים במנגנוני המדינה. במאמרו עשה ד"ר סרחאן
הבחנה בין היהדות לבין הציונות, וכתב כי בשנת 1948 סבלו יהודים מהתקפות של בחריינים ללא הצדקה, מכיוון שהתוקפים לא היו
ערים להבחנה זו.
ד"ר מנסור סרחאן
יצויין כי מאמרו של סרחאן מתפרסם בצל גילויי פתיחות שנרשמו לאחרונה בבחריין כלפי היהודים. ב-13.9.17 השתתף האמיר נאסר בן חמד אאל ח'ליפה, בנו של מלך בחריין, חמד בן עיסא אאל ח'ליפה, באירוע שקיים המוזיאון לסובלנות בלוס אנג'לס של מכון ויזנטל. במהלך האירוע חתם האמיר, כבא כוחו של אביו, על הצהרה שניסח האב, הקוראת לכל הדתות לכבד זו את זו וכן את זכותם של בני הדתות האחרות לדבוק באמונתם.[1]
להלן תרגום קטעים מהמאמר:[2]
"בחריין היתה ידועה לאורך ההיסטוריה הקדומה והמודרנית שלה כמדינה סובלנית: בתקופת הג'אהיליה, לפני הופעת האסלאם, חיו על אדמתה שבטים וקבוצות, בני דתות שונות - אלוהיות [קרי, דתות שנוצרו בהתגלות אלוהית לנביאים], וכן דתות שייסדו בני אדם.. כגון: נוצרים, יהודים, עובדי אלילים וזורואסטרים. כולם חיו בשלום ובהרמוניה...
כאשר הגיע האסלאם [לבחריין], על עקרונותיו הסובלניים וערכיו הדגולים, מרבית תושביה אימצו אותו ללא מלחמה, אלא מתוך שכנוע פנימי... נותרו בה קבוצות מעטות של נוצרים, יהודים ופולתאיסטים, שבחלוף הזמן חלקם התאסלם וחלקם היגר למדינות שונות...
[הקבוצה הראשונה של] יהודים ששבו להשתקע בבחריין הגיעה במאה התשע עשרה...[רובם] ערבים ממוצא עיראקי, ש[בחרו] להשתקע בבחריין בשל הדמיון במנהגים ובמסורת. [כמן כן] הגיעו יהודים אחדים מדרום איראן. הקבוצה השנייה של [יהודים] הגיעה לבחריין בעשור הראשון של המאה העשרים ונודעה בשם 'הקבוצה מבגדאד' בשל מקום מוצאה...
בשנות ה-40 של המאה ה-20 היו בבחריין בין 300 ל-1300 יהודים,[3] נתונים המלמדים כי שנים אלו היו תקופת השגשוג של היהודים בבחריין. רובם קשרו קשרים אישיים עם התושבים והיו למושא הערכה וכבוד בקרב הכלל, היות וניחנו בתכונות טובות וביחס הוגן. הם לא היו קיצוניים כלל, אדרבא, הסובלנות היתה חלק בלתי נפרד מאורחות חייהם. הם השתלבו בחברה כאזרחים ישרים. כאשר נוסדה העירייה הראשונה בבחריין בשנת 1919, עיריית מנאמה, בתקופת השיח' עיסא בן עלי אאל ח'ליפה, שליטה של בחריין בעת ההיא, ונבחרה המועצה העירונית הראשונה, בחרה ממשלת בחריין את אחד מבני העדה היהודית לנציג במועצה.
יהודים רבים בבחריין עסקו במסחר והצטיינו בכך, למשל, בטבק, בשמים, בדים, בגדי נשים ובגרעינים. [יהודי בחריין] היו שותפים להכנסת מכשירי הרדיו לבחריין בשעה שסוחריה של בחריין חששו לייבאם... כמו כן לבני העדה היהודית היה תפקיד חשוב בייבוא מקלטי הטלוויזיה, ובכך נטלו חלק בעידוד תושבי בחריין להתנהל באורח החיים המודרני.
יהודי בחריין התעניינו בעיקר במסחר, בעסקים פיננסיים ובבנקאות... המקורות ההיסטורים מציינים יהודי אחד שעבד כמורה למתמטיקה בבתי הספר הממלכתיים של בחריין, סלמאן זלוף, שהיה אהוב על תלמידיו בשל דרכי הוראתו ויחסו אליהם, מה שדרבנם לאהוב מתמטיקה... מסעודה שאול [היהודיה] היתה ידועה בתפירת בגדי נשים... ולאחר מותה [נחשף] שהורתה בצוואתה לחלק את הונה לעניים וליתומים בבחריין ללא קשר לדתם... [יהודיה בולטת אחרת] היתה פלורה ג'אן שעבדה כמיילדת... יש לה זכות גדולה בכך שיילדה נשים רבות בבחריין בכל עת ... היא הקריבה את בריאותה למען [מתן] השירות האנושי הגדול הזה וכאשר הזדקנה ולא יכלה לעבוד... גמלו לה נשות בחריין ודאגו לה...
היהודים היו שולחים את ילדיהם ללמוד בבתי הספר הממשלתיים והפרטיים. לא היו להם בתי ספר פרטיים שלהם. הם למדו עברית בבית הכנסת שהוקם בשנת 1930 במנאמה. היה להם בית קברות משלהם במנאמה ואחדים מהם הקימו בתי קפה עממיים מסורתיים כמקומות מפגש, שהיו פתוחים בפני כל התושבים....
בשנת 1948 השתלטו הציונים על פלסטין וחלק מתושבי בחריין - אשר לא ידעו מה ההבדל בין היהדות כדת מונותיאיסטית קדושה לבין הציונות, שהיא תנועה פוליטית - תקפו את בתי היהודים השלווים בהתקוממות בלתי מוצדקת של כעס. כתוצאה מכך נמלטו היהודים לשכניהם המוסלמים-סונים ושיעים, אשר אימצום לחיקם וכיבדום... גם בית הכנסת הותקף ונגנבו ממנו ספרי התורה הקדושה שלהם, מה שהוביל לסגירתו באותה שנה. מקץ 37 שנים פגש אחד התושבים את דויד נונו, מראשי הקהילה היהודית בבחריין, והודה בפניו כי הוא זה שגנב את ספר התורה והחזירו לידיו במצב טוב כפי שהיה....
לאחר אירועי 1948 הצטמצם מספר היהודים בבחריין - חלקם נסע לפלסטין ואחרים [היגרו] לאירופה ולארה"ב. ממשלת בחריין הזהירה את היהודים שהחליטו לעזוב לפלסטין, כי ייאסר עליהם לשוב לבחריין. כיום יש בבחריין 36 יהודים בלבד והם מקבלים את זכויותיהם כאזרחים בחריינים. הם ידועים באהבתם למדינה שנולדו וגדלו בה, ממלכת בחריין ובכיבוד המנהגים והמסורות של החברה הבחריינית שהם חלק ממנה.
מאחר והקריטריונים למינויים בבחריין הם כישרון ואזרחות טובה, ללא קשר לדת או לעדה, מונתה הודא נונו היהודיה לשגרירה בארה"ב ושבה למולדתה, בחריין, עם סיום תפקידה. כמו כן, משמשת ננסי חדורי היהודיה כחברה במועצת השורא הנוכחית. באופן זה מדגישה בחריין כי היא מדינה סובלנית הן בעברה הקדום והן בהווה."
[1] https://www.wiesenthal.com, 3.7.2017
[2] אח'באר אל-ח'ליג' (בחריין), 18.9.2017
[3] המספר 300 מתייחס במאמר לנתונים שהציג בספרו "יומן אישי" צ'רלס בלגרייב, אזרח בריטי ויועץ לשליטי בחריין בין השנים 1926-1957, והמספר 1300 מתייחס לנתונים שהציג, לפי המאמר, אברהם כהן, יהודי מבגדאד שהיגר לבחריין בתחילת המאה העשרים.