כותב סעודי: די להתייחס אל הנוצרים כאל "בני חסות", יש לקבלם כאזרחים שווים
בעקבות מתקפת הטרור נגד הכנסיות באלכסנדריה ובטנטא במצרים, ב-8.4.2017, פרסם תופיק אל-סיף, בעל טור ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט, היוצא לאור בלונדון, מאמר בו מתח ביקורת על כך שבמדינות האסלאם עדיין מתייחסים לנוצרים כאל בני חסות (אהל אל-ד'מה), ולא כאזרחים שווי זכויות. אל-סיף קרא לזנוח תפיסה זו, המושתתת על ההלכה האסלאמית שאינה הולמת לדבריו את המציאות ואת העידן המודרני, ולאמץ במקומה את תפיסת האזרחות המודרנית.
הכנסייה בטנטא לאחר הפיגוע[1]:
להלן קטעים מתורגמים מהמאמר:
"מתקפת הטרור נגד שתי כנסיות במצרים, עוררה גל נרחב של גינויים בקרב כלל המוסלמים – חכמי הדת, הציבור הרחב והפוליטיקאים. אני מודה לאל שאיש אינו מברך עוד על הפשעים הללו או מצדיקם. זוהי התפתחות חיובית. בהודעות הגינוי משך את תשומת ליבי השימוש החוזר ונשנה במונחים כמו 'מבקשי חסות', 'בני חסות' ו'אנשי הספר' לתיאור האזרחים הקופטים, שנפלו קורבן למתקפה הבוגדנית. מונחים מעין אלה מופיעים בדרך כלל בשיח של אנשי דת, כדי להדגיש את האיסור לתקוף את מי שאינם מוסלמים. ביטויים אלו אינם הכללות לשוניות ניטרליות, אלא הם 'עובדות [הקבועות] בהלכה האסלאמית' לפי תפיסתם של הרדיקלים, כלומר מונחים מיוחדים בעלי מטען מסוים. הם נאמרים ... כדי להצביע על מכלול של קשרים וקטגוריות או [להעניק] משמעות אחידה לתיאור מעמדם של האנשים הנוגעים בדבר ביחס לדובר. תיאורים אלה לקוחים מתפיסת המציאות ההלכתית, שהיא שגויה מנקודת המבט של המציאות בת זמננו, דבר המעיד על הבדל בין תפיסת המציאות ההלכתית לבין המציאות עצמה. כל התיאורים הללו [של מי שאינם מוסלמים] שייכים לתקופה היסטורית שחלפה, דבר שמסביר את ההבדל [בין התפיסות].
שמות התואר הללו נוצרו בזמן קום המדינה האסלאמית [הקדומה], כשגייסותיה התפשטו לארצות [שונות], ממדי המדינה [האסלאמית] גדלו ויחד עמם התפתחו היחסים של המוסלמים עם זולתם. אז היה צורך להסדיר את היחסים בין המעצמה הגדולה המנצחת ואנשיה החזקים, לבין יחידים וחֲבָרוֹת חלשות, שנכנעו להם מרצון או בכפייה. בנסיבות מיוחדות אלה נועדו ביטויים אלו להדגיש את השליטה הפוליטית ואת האחריות של המדינה על כל נתיניה...
בחלוף הזמן ועם השתלטות [בעלי] התפיסה ההלכתית על התרבות הכללית, הפך השיוך הדתי להיבט היחיד [שמגדיר] את הקשרים החברתיים, מבלי [שבעלי] תפיסה זו ישכילו להבין כי היא שייכת לימים עברו. רעיון ההגנה ו[מתן] ערובה [לחיים] נותר מרכזי בהגדרת היחסים עם מי שאינו מוסלמי, אך בה בעת הוא לא נחשב שותף שווה בכל הזכויות או 'אזרח' במשמעות המודרנית. הגישה הזו עברה להלכה האסלאמית בת זמננו. די במבט חטוף על רבים מהדברים שכתבו חכמי הלכה וכותבים אסלאמיים בני זמננו בנושא זה, כדי לגלות את הבעיה עמה התמודדו כשרצו לגבש תפיסה התואמת את המורשת הדתית ההלכתית מחד גיסא, ואת עקרונות הפוליטיקה, המשפט וזכויות האדם ועקרונות הצדק מאידך גיסא.
למעשה, אין צורך ליישב את הבעיה. המדינה המודרנית שייכת לעולם מושגים שונה מזה שהיה קיים בתקופה המדינה האסלאמית הקדומה. כלומר, זהו [דבר] אחר, שלא ניתן להבינו על פי התפיסה ההלכתית הקדומה... .
הקשר של המדינה המודרנית לאזרחיה מושתת על עקרון האזרחות, שפירושו שוויון בין כל האזרחים מבחינת הזכויות והחובות, תהא אשר תהא דתם והשתייכותם החברתית. כל אזרח שותף בבעלות על אדמת מולדתו והוא שואב את זכויותיו האזרחיות מתוקף בעלות זו ולא משיוכו הדתי. לפיכך, אין בעולמנו היום מי שנכון לכנותו 'בן חסות' או 'מבקש חסות'. אזרח הוא אזרח ותו לא.
אשר לציבור הרחב, הרי שבעיניו אין כל חדש במסקנה זו, אך ראיתי בה הזדמנות נאותה להפנות את תשומת לבם של אנשי ההלכה ושל תלמידיהם, להבדל הקיים בין החשיבה שעברה בירושה לבין המציאות בעולמנו כיום. זוהי קריאה להשתחרר מהתפיסות הקדומות, שכבר אינן מועילות ולא מציאותיות. זוהי קריאה להכווין את החשיבה לעולם המציאותי ולהסתגל אליו במקום לצמצמה לעולם של מסמכים וכתבים קדומים ולאחוז בהם, על פגמיהם."[2]