תגובות לביקורתו של אדוארד סעיד על ערפאת
במאמר ארוך שהתפרסם ביומון הלונדוני, אל-חיאת, תקף האינטלקטואל הפלסטיני - אמריקאי, אדוארד סעיד, בחריפות את יאסר ערפאת וההנהגה הפלסטינית וקרא להסתלקותם והחלפתם בהנהגת השטח.[1] היומונים הפלסטינים, שבדרך כלל מפרסמים אף הם את מאמריו של סעיד, נמנעו מכך הפעם.
המאמר עורר תגובות קשות בתקשורת הערבית. סמיח אל-קאסם, עורך השבועון הערבי-ישראלי, כל אל-ערב, כתב תחת הכותרת "מה רוצה אדוארד סעיד?":
"...אדוארד סעיד הפך לקצב. הוא החליף את עטו בגרזן קצבים והוא מכה בו ללא רחם על ימין ועל שמאל. הוא מגייס את הערבים ואת העולם נגד ההנהגה הפלסטינית (שנבחרה באופו דמוקרטי!!) ומעודד מגמות אופורטוניסטיות בקרב האינטלקטואלים הפלסטינים והערבים, תוך שהוא משתמש בהשפעתו האקדמאית והתקשורתית לצורך מטרה אחרת ויחידה: לפגוע בנושא ונותן הפלסטיני ובהנהגה הפלסטינית, כאילו לא נותר מן הבעיה הפלסטינית דבר מלבד הפרסטיז'ה של אדוארד סעיד ואהבתו העצמית.
זכותו של אדוארד סעיד למתוח ביקורת על אוסלו ועל המו"מ, אך אין לו זכות להתייחס בזלזול לנושאים ונותנים הפלסטיניים ולהאשימם בקוצר יד, נחשלות וחולשה, למרות שבקרבם יש כאלו המשתווים לסעיד במעמדם האקדמאי והמדעי ועולים עליו בניסיונם ובידע שלהם. היה על אדוארד סעיד למתוח גבולות וקווים אדומים בין זעמו האישי על כך שהורחק [ממוקד קבלת ההחלטות] לבין מחויבויותיו הלאומיות ולהימנע מלערבב בין [האינטרסים] הפרטיים לאלו הציבוריים.
ברצוני להזכיר לאדון הפרופסור שאין הוא היחיד... המסוגל או הרוצה למתוח ביקורת. רבים בקרבנו הקדימו אותו במתיחת ביקורת על ההיבטים השליליים, על השגיאות, על תופעות השחיתות, ועל הצעדים השרירותיים, אבל אנו לקחנו תמיד בחשבון את העובדה כי הכיבוש עודנו קיים, כי הפראיות שלו מסלימה, כי המדינה טרם התגשמה על הקרקע, וכי המעבר ממצב של מהפיכה למצב של מדינה, בכל זמן ומקום ובקרב כל עם נורמלי של בני אדם ולא של מלאכים, כולל חריגות ומעידות. עודנו ניצבים בראש המבקרים והמזהירים, בחשאי ובפומבי, ואולם מבלי לאבד את הצפון ומבלי להתנכר למודעות שלנו לכך שהמשימה העיקרית והראשונית היא המאבק בכיבוש, ההתנגדות לפשעים ולמעשי הזוועה שלו, ויצירת מוראל גבוה וגישה נכונה בקרב ההמונים, מבלי לוותר על הזכות למתוח ביקורת קונסטרוקטיבית ולדרוש דין וחשבון...
לא עמדה לאדוארד סעיד תבונתו כאשר כתב "ערפאת נגמר", בשעה שעדיין מהדהדת הכרזתו של שר הביטחון הישראלי, בנימין בן אליעזר, "ערפאת סיים את תפקידו ההיסטורי". [סמיח אל-קאסם משווה את ביקורתו של סעיד על ערפאת, להתבטאותו של מנחם בגין, שכינה את ערפאת "האיש עם השיער על הפנים" וכותב:]
יאסר ערפאת אינו יפה תואר כמו קלינט איסטווד או אלאן דילון, אבל בה בשעה, אין הוא כלה המוצעת לאדוארד סעיד לנישואין. הוא, בדרכו "מעוררת הסלידה", הנשיא הנבחר באופן דמוקרטי. "השמנים" המקיפים אותו היו "שמנים" עוד לפני אוסלו. מי שעושה טועה. מתיחת הביקורת היא הכרחית והאפשרות לרפורמה קיימת, אם ישנן כוונות טובות. אינני מודע למשאלי דעת קהל, ואפילו אמריקאים וישראלים, הקובעים כי ערפאת מהווה מכשול בפני ההתקדמות.
מן האווירה הפוליטית והתקשורתית הישראלית עולה שהסתלקותם של ערפאת וחבורתו היא משאלה ישראלית. אני בספק אם אדוארד סעיד וחבורתו מהווים אלטרנטיבה בשטח. אין אף פלג לאומי, דתי, או חילוני שמעלה כעת את התביעה שערפאת יסתלק. ככל שאני יודע, "תושבי מכה מכירים טוב מכולם את שביליה". התביעה היחידה המוכרת כעת לעם הפלסטיני כולו ולאומה הערבית בכללותה היא ש"הכיבוש יסתלק". בין שתי הדרישות האלה פעורה תהום. התוצאה האובייקטיבית היחידה להסתלקותו של ערפאת כעת, או לסילוקו, תהיה הארכת הכיבוש ופשעיו, דבר אותו הפרופסור אדוארד סעיד אינו רוצה, גם ברגעי המיאוס הקשים ביותר שהוא חש כלפי יאסר ערפאת, חבורתו, ודרכו..."[2]
מקורבו של ערפאת, בסאם אבו שריף, השיב אף הוא לאדוארד סעיד, במאמר ביומון הלונדוני, אל-שרק אל-אוסט:
"אדוארד סעיד, ככל הנראה בשל המרחק בו הוא מצוי מן המולדת, אינו מודע לעובדות היסוד... הוא סבור, למשל, כי אין ליאסר ערפאת קשר להתנגדות לכיבוש ולהתמודדות מול התוקפנות. כמן כן הוא סבור כי יאסר ערפאת, בסיוריו, "מתהלך כטווס במסדרונות הותיקן ובמקומות עלובים אחרים ומשפיל את עצמו בכך שהוא מבקש משקיפים בינלאומיים במקום (כך לדברי אדוארד סעיד) להישאר עם עמו ולסייע לו לקבל מזון ותרופות".
אין ספק שד"ר סעיד לא התכוון להצטרף למתקפה הישראלית, אך ברור גם שאין הוא מכיר את העובדות. לפיכך, נוצר הכרח שד"ר אדוארד סעיד יחזור לאדמת המולדת וישתלב בקרב בני עמו ובקרב אנשי ההתנגדות האמיצה כדי ללמוד את האמת. אנו בטוחים כי ד"ר אדוארד סעיד לא ימצא קושי להגיע אל אדמת המולדת הנצורה ואל בני עמו הנצורים. כל שאני מייחל לו הוא שד"ר אדוארד סעיד ישקיע מאמץ וישתמש בעטו ובכתיבתו שהם ברמה גבוהה, כדי להתמודד עם מה שכותבים הגזענים בעיתונים וושינגטון פוסט וניו יורק טיימס, מי שהגזענות הביאה אותם עד כדי דרישה למחוק ולהשמיד את העם הפלסטיני. עמנו זקוק לכתיבתו כדי לעמוד בפני הגזענות וכדי להגן על זכויותינו ואינו זקוק לפרשן שאינו יודע להבחין בין סוגיה עיקרית לסוגיה משנית...
אנו מתנגדים לבירוקרטיה, נאבקים בה ומותחים עליה ביקורת; אנו מתנגדים לשחיתות וקוראים לבוא דין וחשבון [עם המושחתים] בהתאם לדו"ח ועדת הביקורת של הרשות הפלסטינית. אנו תומכים בשקיפות, אבל אין בכך כדי להשכיח מאתנו אפילו לרגע אחד שהסתירה העיקרית היא עם הכיבוש הישראלי...
ההגנה שלי על יאסר ערפאת היא הגנה על מפקד ענק, שהוביל את עמו לאורך עשרות שנים אל מחוץ לשדות המוקשים שטמנו לו אויביו ואל מחוץ למלחמות ההשמדה והמצור. אני מזכיר לפרופסור אדוארד סעיד את המצור שהטיל שרון על ביירות וכיצד ניהל יאסר ערפאת את המערכה, למרות המחסור בנשק ובציוד בצד הפלסטיני, מול מכונת המלחמה הישראלית- אמריקאית.
ג'ורג' וויל, צ'רלס קראוטהאמר, ומייקל קלי כתבו מאמרים מלאי גזענות נגד העם הפלסטיני, שאף גזעני העיז בעבר לכותב כמותם. אנו מנסים לכתוב בתגובה לאותם גזענים, אבל ערכו וגאוניותו של אדוארד סעיד הם המסוגלים להשיב לאותם גזענים... סבורני, כי תפקידם של אחינו הגאונים, אשר בנו לעצמם מעמד בכיר בתחומי המדע והספרות בעולם, הינו תפקיד העולה בחשיבותו על ההתנגדות הפיסית לכיבוש באדמת המולדת."[3]
מאמר תגובה נוסף, פרי עטו של בעל הטור, נג'יב אל-קדומי, פורסם בביטאון הרשות הפלסטינית אל-חיאת אל-ג'דידה. אל-קדומי, מלגלג על סעיד, שפרסם בסמוך למאמרו על אדוארד סעיד, מאמר נוסף, ביומון הירדני , אל-ערב אל-יום, בו תאר את התחושות שהתעוררו בו למראה גופה של רקדנית הבטן המצרייה, תחיה קריוקה:
"האם אתה, שחי חיי קטיפה, סובל כפי שסובל ערפאת, העושה ימים כלילות בנסיעות, בפגישות, בביקורי פצועים, בלוויות של שהידים, ובביקורים במקומות הרוסים?... האם ההתעסקות בריקודי בטן וברקדנית, תחיה קריוקה, מנעה ממך מלעקוב אחר הידיעות בדבר האינתיפאדה ולכן אינך רואה את ההישגים...? מוטב שתפנה את מלוא זמנך לעיסוק בקולנוע ובריקודי בטן, מאשר תמשיך להעלות את אותן ההצעות שמעלים שרון ומלאכי החבלה שלו."[4]
[1] אל-חיאת (לונדון), 20.8.2001. ראו דו"ח MEMRI. המאמר פורסם גם בערבית ובאנגלית באתר האינטרנט www.amin.org
[2] כל אל-ערב (ישראל), 24.8.2001.
[3] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 23.8.2001.
[4] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 4.9.2001.