סוגיית ההצלפות הפומביות באיראן: בעד ונגד
ויכוח ציבורי נוקב ניטש באיראן בימים אלו בקרב אנשי דת בכירים, פוליטיקאים ואנשי אקדמיה בעקבות השימוש הגורף בעונשי ההצלפות הפומביות. הדיון התעורר בעקבות ביצוע פסקי דין של הרשות השופטת אשר הטילה על כמאתיים צעירים וצעירות איראנים עונשי מלקות ציבוריים בעוון שתיית אלכוהול, 'הטרדת נשים', השתתפות במסיבות והאזנה למוזיקה מערבית.[1] ההלקאות הפומביות שודרו גם בטלוויזיה בשעות השיא.
יש לראות את הויכוח הציבורי בסוגיה זו כחלק מהמאבק המתנהל כיום באיראן על דמותה של החברה האיראנית, בין מצדדי הרפורמה לבין הכוחות השמרנים המחזיקים במוסרות השלטון. לשיטת השמרנים, אנשי דת בכירים ובמיוחד אנשי הרשות השופטת, הקוראים ליישום דקדקני של חוקי האסלאם, עונש המלקות הוא העונש האסלאמי הנאות למיגור פשעים מוסריים, בעיקר בקרב בני הנוער. ההתעקשות על ביצוע העונש בפומבי בכיכר העיר היא "למען יראו וייראו." ואכן, ראש הרשות השופטת, איתאללה מחמוד האשמי שאהרודי, שהנהיג מדיניות של 'יד קשה' נגד הנוער וגם נגד חברי פרלמנט שרבים מהם נעצרו בחודשים האחרונים, גורס כי "האנשים צריכים ליהנות מהזכות לצפות במו עיניהם באלו שמפרים את חוקי האסלאם מוענשים קבל עם ועדה."[2]
הוא הדגיש כי פושעים כגון "רוצחים, גנבים וסוטים" אינם זכאים להיחשב "כבעלי זכויות אדם.". "מוזר", אמר, "שדורשים מאתנו להתייחס לאנשים מזיקים באותו האופן כמו לאנשים יראי שמים."[3] ראש בתי הדין, איתאללה מחמד מחמדי-ג'ילאני קבע כי "במדינה מוסלמית המנוהלת על-פי חוקי השיעה האסלאמיים, אין להסתיר את הדרך האסלאמית." יתרה מכך, "אפילו אם האסיר מת כתוצאה מהמלקות, אף אחד אינו נושא באחריות לכך וההצלפות הפומביות צריכות להתבצע על-פי הצו האלוהי ... החוק האזרחי [לבדו] אינו יכול לרפא את חוליי החברה... ולא לנהל את החברה. כדי לשמור על הסדר בחברה נדרש לחץ... הצו האלוהי והדתי לא שייך לי, או לראש הרשות השופטת (שאהרודי), או [אפילו] למנהיג העליון (ח'אמנאי). כל האנשים שווים בפני הצו האלוהי."[4]
אנשי דת בכירים, חברי פרלמנט רפורמיסטים, שרים בהם שר החוץ כמאל ח'ראזי, שר הפנים עבד אל-וחיד מוסוי-לארי, שר המודיעין, עלי יונסי, ואף הנשיא מחמד ח'אתמי יצאו נגד השימוש הנפסד בעונש המלקות, בין היתר בשל הנזק התדמיתי הקשה שנגרם לאיראן, המבקשת להצטייר כחברה מתקדמת, דמוקרטית ושוחרת זכויות אדם.[5] איתאללה מחמד טבאטבאי-קומי, איש דת רפורמיסטי בכיר חלק על שאהרודי וטוען כי "לכל אדם זכויות בסיסיות". הוא שלל את נוהג ההצלפות "כאנכרוניסטי" ומתח ביקורת על הניסיון "להחזיר את מחוגי השעון לאחור בדומה למה שעושים הטאליבאן באפגניסטאן."[6] גם איש הדת נאצר מכארם שיראזי שלל את עמדת הרשות השופטת שפסקה בסוגייה ללא התייעצות מוקדמת עם אנשי הדת.
הנשיא ח'אתמי מתח ביקורת על מה שכינה "צעדי דיכוי קשים נגד הצעירים": "בחברה בה שוררים עוני, אפליה ו[השגת] רווחים בלתי חוקית, אינך יכול לצפות שהצעירים יהיו מושלמים"... "אינך יכול לסלק שחיתות חברתית באמצעות ענישה קשה."[7]
ח'אתמי אף גינה בחריפות התבטאויות מצד מספר אנשי דת שמרנים שקראו ליישם באיראן את דרכי הטאליבאן באפגניסטאן כאמצעי יעיל להשגת בטחון וסדר ציבורי.[8] שר החוץ, ח'ראזי, טען כי ההצלפות "עלולות להציג דימוי אלים של האסלאם."[9] סגן שר החוץ מחסן אמין-זאדה קבל על הנזק הנגרם לאיראן בשל הדבקות בענישה האסלאמית הפומבית: "משרד החוץ אינו יכול לקדם את מדיניות הדטאנט ללא תמיכת הרשות השופטת...". הוא אמר כי תחת ממשל ח'אתמי מחקה איראן את דימוייה כמדינה "טרוריסטית ואלימה... אולם ישנם כאלה הגורמים לעולם להתאכזב מן המודל שלנו: 'דמוקרטיה אסלאמית'. התנהגות הרשות השופטת וכוחות הביטחון...יוצרת עבורנו בעיות."[10]
ראש בתי הדין, איתאללה מחמד מחמדי-ג'ילאני גינה את דברי אמין-זאדה והדגיש כי "אף ישות זרה לא תתערב בענייניה הפנימיים" של איראן.[11] גם איתאללה מחמוד-תקי מצבאח יזדי, איש דת בכיר התריס כנגד עמדה זו ואמר: "איננו צריכים להתבייש ביישום צווי האסלאם" ... "אם המערביים לא אוהבים זאת - זו בעייתם, שכן עונש המוות והלקאה פומבית הם עקרונות יסוד בדת [האסלאם]."[12] יתרה מכך, בתפילת יום השישי הוא יצא במתקפה נגד ציבור האינטלקטואלים הרפורמיסטים והאשים כי "99 אחוז מהם, בעיקר אלו שלמדו במדינות זרות, מתנגדים לאכיפת החוק האסלאמי." האינטלקטואלים, המשיך, " בשל אמונתם החלשה ... מלאי סיפוק מעומקי ליבם כאשר חוקי האסלאם אינם נאכפים."[13]
דבריו זכו לתגובות נזעמות בקרב פוליטיקאים רפורמיסטים, אנשי אקדמיה ואף זכו לגינוי מצד יו"ר הפרלמנט, מהדי כרובי, שהתנצל בפני האינטלקטואלים והסטודנטים באיראן בתור איש דת.[14] איש אקדמיה בכיר, נג'פקולי חביבי, לעג בתגובה: "נראה שלמספר אנשים באיראן ישנה יכולת לקרוא מחשבות של אחרים... האדון (הכוונה לאיתאללה מצבאח יזדי) חייב להיות מסוגל להסביר כיצד הצליח לקרוא מחשבותיהם...". לדבריו, גם אם מספר אנשים הביעו התנגדות לשיטות הענישה של הרשות השופטת כלפי בני הנוער [היינו הצלפות], אין בכך כדי לקבוע שהם מתנגדים לענישת פושעים בכלל, ולא כל שכן אי אפשר להאשימם בפגאניות. חביבי אף התריס כי "האשמת הזולת וזריעת פסימיות בחברה" דווקא הם פשעים בני ענישה מבחינה אתית באיראן.[15]
בתגובה לדברי מצבאח יזדי, הביע איש הדת הרפורמיסטי והאינטלקטואל הבולט חוג'ת אל-אסלאם, מחסן כדיור, "צער עמוק" על כך "שישנם כאלה שמזהים את עצמם כדת עצמה ומסמנים את יריביהם ומבקריהם כאויבי האסלאם, אללה והנביא מחמד, או מציגים אותם כפגאנים או כופרים." הוא הזמין את מצבאח יזדי לדיון ציבורי אודות פרשנויות האסלאם כדי להבהיר האם הצלפות, כליאה, אלימות וכוח תואמים את מצוות הנביא.[16]
בינתיים, בפגישות רמות דרג בין בכירי רשויות הממשל באיראן, בהם חברי פרלמנט, שרי הפנים, החוץ, המודיעין והמשפטים וכן בכירי המשטרה, נידונו השלכות הענישה הפומבית של בני הנוער. משתתפי הפגישות הסכימו כי ההצלפות הציבוריות מוצדקות אם הן בעלות תוצאה "קונסטרוקטיבית", [אולם] במקרים בהם יש לכך השפעה הרסנית על תדמית איראן - ביצוע ענישה בציבור אינו מומלץ."[17] עם זאת הוחלט כי המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן תבחן את הנושא והיא זו שתקבל את ההחלטות בסוגייה משום "שענישה אסלאמית אינה צריכה להקבע על-פי שיקולים משפטיים בלבד."[18]
[1] אירנא, 1.8.2001. עונש ההצלפות חודש ככל הנראה לאחר שצעירים שחגגו ברחובות איראן את זכייתו השנייה של ח'אתמי בנשיאות הוענשו על כך בקבלת מלקות בציבור, אירנא, 7.8.01, אל-שרק אל-אוסט, 30.8.01. יצויין כי עונש המלקות נכלל בהוראות החדשות עליהן הכריזה הרשות השופטת הכוללות איסור על גברים מוסלמים מגולחים להיכנס למבנים ציבוריים וסגירת חנויות בהן נמכרת סחורה מערבית כגון חולצות טי-שירט, קלטות וידאו ומוצרי קוסמטיקה לנשים. אל-שרק אל-אוסט, 30.8.2001.
[2] אירנא, 20.8.01.
[3] אל-שרק אל-אוסט, 30.8.01.
[4] אירנא, 30.8.01.
[5] אירנא, 7.8.01; איראן דיילי, 29.7.01.
[6] איראן דיילי, 27.8.01, אל-שרק אל-אוסט, 30.8.01.
[7] אירנא, 28.8.01.
[8] אירנא, 1.9.2001.
[9] אירנא, 23.8.01; 27.8.01.
[10] המבסטגי, 28.8.01; איראן ניוז, 29.8.01.
[11] אירנא, 30.8.01.
[12] נורוז, 28.7.01; איראן דיילי, 26.8.01.
[13] טהראן טיימז, 27.8.01.
[14] טהראן טיימז, 27.8.01; נורוז, 27.8.01.
[15] אירנא, 26.8.01.
[16] נורוז, 27.8.01; איראן ניוז, 27.8.01.
[17] חיאת-י נו, 27.8.01; אירנא, 27.8.01.
[18] איראן דיילי, 29.8.01.