סקירת תקשורת פלסטינית שבועית 13-19.4.1998
1. פרשת מוחיי אל-דין אל-שריף:
פרשת מותו של איש ה'חמאס', מוחיי אל-דין אל-שריף, והמתיחות שהתעוררה בין הרשות הפלסטינית לארגון ה'חמאס' בעקבותיה המשיכה למקד את התענינותה של התקשורת הפלסטינית גם השבוע. ראש מנגנון הבטחון המסכל בגדה המערבית, ג'בריל אל-רג'וב, המפקח על חקירת הפרשה מטעם הרשות הפלסטינית העניק ראיון מקיף לאל-חיאת אל-ג'דידה. בראיון סרב אל-רג'וב לדון בפרטי החקירה עצמה, אך התייחס למעצריהם של בכירי ה'חמאס' וליחסים בין הארגון לרשות הפלסטינית. הוא תקף באופן חריף את דובר ה'חמאס' בעזה, עבד אל-עזיז אל-רנתיסי, שנעצר לאחר שהטיל את האחריות למותו של אל-שריף על הרשות הפלסטינית. אל-רנתיסי, קובע אל-רג'וב, הוא אדם רווי טינה שכל מעייניו נתונים לאמצעי התקשורת. "זהו אדם בלתי אחראי שאין לו עבר [ראוי להערכה] והוא מנסה לבנות לעצמו הווה ועתיד על חשבון גולגולותיהם של החללים הקדושים".
כאשר נשאל בנוגע להמונים שהשתתפו בהלוויתו של אל-שריף והאם אין הדבר מעיד על תמיכה רחבה לה זוכה 'חמאס' ברחוב הפלסטיני, השיב אל-רג'וב כי 70% ממשתתפי ההלוויה היו אנשי ה'פתח' ובראשם מושל מחוז רמאללה ברשות הפלסטינית, השר הפלסטיני לעניני ירושלים, פייצל אל-חוסיני ומזכיר ה'פתח' בגדה המערבית, מרואן אל-ברע'ות'י. אישים אלה אף צעדו בראש מסע ההלוויה, קובע אל-רג'וב, שמוסיף: "חוסיני וברע'ות'י היו אלה שקראו לאנשים לקחת חלק בהלוויתו של אחד מהאנשים המסמלים את ההתנגדות הפלסטינית."
"אילו פעל אל-שריף מחוץ לשטחי הרשות הפלסטינית, הוא לא היה הופך להיות מבוקש על ידיה", אומר אל-רג'וב, "אך לא יעלה על הדעת שנתיר לו להקים מחסן לחומרי נפץ בשטחי הרשות. לאל-שריף היתה תוכנית פוליטית שהוא שאף להגשימה והוא יכול היה לעשות כן, בתנאי שיכבד את התחיבויותיה של הרשות בשטחים הכפופים לה... בגבולות השטחים הנתונים לאחריותנו עלינו לנהוג כרשות שלטונית. דברים אלו ברורים ובהירים לאחינו ב'חמאס'. אולם ניצול היחס הטוב שלנו כדי לנסות ולהביך אותנו בפעולות שונות, ובהן הנחת חומרי נפץ באזורי אוכלוסיה הינו טעות ופשע שביצעה 'חמאס' נגד עצמה ונגד העם הפלסטיני."[1]
מנכ"ל משרד התרבות הפלסטיני, אחמד דחבור, התייחס אף הוא לפרשה וקרא לשחרר את אל-רנתיסי מתוך מחווה של רצון טוב ובנסיון להרגיע את המתיחות בין ה'חמאס' לרשות הפלסטינית. דחבור קרא ל'חמאס' לקבל את המסקנה שתהיה מוסכמת על כלל הציבור הפלסטיני לפיה "מוחיי אל-דין אל-שריף הוא שהיד [חלל קדוש] של פלסטין כולה. רוצחו האסטרטגי הוא הכיבוש ואילו הרוצח [הישיר] המבצע אינו עומד מעל לחוק ובית המשפט יפסוק בענינו."[2]
2. תהליך השלום:
לקראת בואו של דניס רוס לאזור, כותב אליו איש ה'חמאס', ד"ר עטאללה אבו אל-סבח מכתב פומבי בבטאון התנועה אל-רסאלה: "איננו מברכים אותך בהגיעך אלינו. מאסנו בפני הפלסטיק ובהבטחות השוא שלך... אנו רואים בך פרק בסידרה סדיסטית שכללה את רוג'רס, פיליפ [חביב], יארינג, קיסינג'ר המקולל, כריסטופר המכוער ואולברייט השפלה, זעם אללה עליה...
נשיאך [קלינטון] השטן הפוחז הסוטה לוחץ ביד אחת על צוואר הנילוס כדי להמית את סודאן ומצרים ובידו השניה הוא לוחץ על צוואר הפרת כדי להמית את סוריה ועראק... זה מה שאתה רוצה לעשות יא רוס. אלא שיבוא יום שבו המצב ישתנה, כפי שבא יומה של ברה"מ..."[3]
מזכיר ה'פתח' בגדה המערבית, מרואן אל-ברע'ות'י התייחס בנאומו בעצרת זכרון לאבו ג'יהאד שנערכה ברמאללה לתביעות הפלסטיניות במשא ומתן: "הסכם אוסלו אינו מהווה את התקרה אליה שואף העם הפלסטיני ותנועת ה'פתח' לא תסכים לקבל פחות מאשר את זכות ההגדרה העצמית, שיבת הפליטים והקמת המדינה העצמאית ובירתה ירושלים." אל-ברע'ות'י הפנה מסר לנתניהו ואמר: "נסיון השוד שלך של העם הפלסיני לא יצלח. מה שאנו רוצים זה 100% מהאדמה."[4]
'מנגנון הבטחון המהפכני-קבוצת הפנתר השחור' של ה'פתח' שהיו פעילים בתקופת האנתיפאדה שבו לפעול באזור ג'נין. בגילוי דעת מספר 2 מטעמה, קיבלה קבוצת 'הפנתר השחור' את האחריות על ירי על בית שהשתייך לאחד "הסוכנים [של ישראל] שנפלו לביצת הבגידה." גילוי הדעת הזהיר את חיילי ישראל ואת הסוכנים ש"כדוריהם של קבוצות ההלם ישיגו אותם."[5]
3. היחסים הישראלים-פלסטיניים:
שר החינוך הפלסטיני, יאסר עמרו, שב והודיע בכינוס בקלקיליה כי הוא מסרב להכניס את החינוך לשלום לבתי הספר הפלסטינים, "לפני הגשמת השלום הצודק והכולל והשבתן של כל זכויותיו של עמנו."[6]
עלי אל-ג'רבאוי, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ביר זית, נדרש לתוכניתה של הרשות הפלסטינית לכנס מליון אנשים להפגנה ברמאללה בחמישה עשר במאי ולפרסם עצומה חתומה על ידי מליון איש למען שיחרור האסירים. אל-ג'רבאוי מותח ביקורת על הגישה הסנסציונית שמערכת ההסברה הפלסטינית מאמצת לדעתו ואומר: "מאז הגעתה של הרשות הפלסטינית המילים הפכו לחלק אינטגראלי מהמאבק הלאומי והן משמשות את הצורך להשתוות לעוצמתה של התעמולה הציונית והישראלית בעיני העולם. הרשות הפלסטינית נראית נואשת בנסיונה להקים לעצמה אנדרטה סמלית של ממש בחמישה עשר במאי: כלומר, ארוע ב'הא הידיעה' שהעולם יתייחס אליו ביראת כבוד ויהיה לו שם בסדר גודל של 'האביב של פרג' או מרד הסטודנטים [בצרפת] או האנתיפאדה עצמה. אלא שתמיד ברקע מרחפת האירוניה מאחר שהארוע הנורא ב'הא הידיעה' של המאה העשרים יהיה שייך תמיד ליהודים."[7]
בניגוד לאל-ג'רבאוי, מתלונן חבר הכנסת, האשם מחאמיד, במסגרת כתבה המציינת 50 שנה לארועי הכפר דיר יאסין, על כך ש"היהודים, קורבנותיה של גרמניה הנאצית ומעשי זוועה אחרים באירופה, שלעולם לא ישכחו ולא יסלחו על מעשים אלה, תובעים פיצויים והתנצלות ממבצעיהם; אך הם אינם מצפים מהפלסטינים לתבוע צדק מהיהודים ומהקהיליה הבינלאומית על מעשי הטבח שבוצעו נגדם. מדוע נתבעים הפלסטינים לשכוח את העבר."
"מה שמפחיד אותי", מוסיף מחאמיד, "הוא ההכחשה השחצנית של מעשה הטבח [בדיר יאסין]. הכחשת זכרונותיו של הזולת הינה פשע."[8]
השבועון כל אל-ערב ערך ראיון מקיף עם חבר המועצה המהפכנית של ה'פתח' וחבר המועצה הלאומית הפלסטינית, עמאד שקור. שקור שהוא יליד סח'נין שעזב את ישראל והפך ליועצו של ערפאת לעניני ישראל, חזר בימים אלה לישראל לאחר שבקשתו לקבל בחזרה את תעודת הזהות שלו נענתה על ידי משרד הפנים הישראלי, במהירות מפתיעה, לדבריו. שקור נשאל האם אין לו בעיה לקבל את מרותו של השלטון הישראלי והוא משיב: "אין לי בעיה. החוק הישראלי מחייב כל אזרח ומגן על כל אזרח. אני אינני עושה דבר המפר את החוק. אלא שאני אעשה כל שמתיר לי החוק.
ברור שאופי הפעולה השתנה, משום ששלב המאבק המזויין ואלימות הדמים בא אל קיצו. אני חבר במועצה הלאומית הפלסטינית, אך אני אבדוק עם עורך דיני את חוקיות הענין ואפעל על פי הנחיותיו. מבחינה עקרונית אני אשלח איגרת ליושב ראש המל"פ ואשעה את חברותי בה. הפסקתי לשמש כיועץ ערפאת לענינים ישראליים לפני שנה. בנוגע לחברותי במועצה המהפכנית של ה'פתח'... אני לא אתנדב לוותר עליה.
אינני רואה [בשובי לישראל] כשלון כלל. הסכסוך הפלסטיני-ציוני נמשך מאה שנה והיו בו שלבים שונים שלכל אחד מהם היו תנאים משלו. כיום הסכסוך מתמקד בהקמת המדינה הפלסטינית בשטחים שנכבשו ב1967-, דבר שנקבע בהסכם אוסלו, ובעקירה של זכויותיהם המלאות של הפלסטינים של ה'פנים' [מידי השלטון הישראלי]. אינני בורח מהספינה לפני טביעתה. הספינה עדיין שטה והדרך עדיין נמשכת, אלא שדרך החתירה במשוטים השתנתה."[9]
4. יום השנה העשירי לזכר אבו ג'יהאד:
השבוע צוין יום השנה העשירי לזכר אבו ג'יהאד. אשתו של אבו ג'יהאד, השרה הפלסטינית לענינים סוציאלים, אנתצאר אל-וזיר, אמרה לכתב היומון הפלסטיני אל-קדס, כי לאחר הקמת המדינה הפלסטינית יועבר קברו לפלסטין. אם ג'יהאד הוסיפה: "אבו ג'יהאד האמין שעלינו להלחם ולקיים משא ומתן [בעת ובעונה אחת] משום שהדבר מעניק קלפים חזקים למנהל המשא ומתן הפלסטיני. הוא היה משוכנע בכך.[10]
בעצרת זכרון שנערכה ברמאללה אמר חבר הכנסת, עזמי בשארה: "אנו זקוקים לערכים אותם ייצג אבו ג'יהאד יותר מאשר אנו זקוקים לאוויר לנשימה.[11] ערביי ה'פנים' הם בניו של העם הערבי הפלסטיני שהצטערו על מות הקדושים של אבו ג'יהאד. השהיד אבו ג'יהאד ביטא את הקשר בין ה'חוץ' ל'פנים' ואת הקשר של הזרם הלאומי עם הזרם האסלאמי."[12]
מזכיר ה'פתח' בגדה המערבית, מרואן אל-ברעות'י, נטל אף הוא חלק בעצרת ברמאללה ואמר: "דמו של אבו ג'יהאד מאיר את הדרך והוא יפתח את הדרך לירושלים, כדמם של השהידים עבד אל-קאדר אל-חסיני, כמאל נאצר, השהידים של האנתיפאדה, דמם של השיח' אל-קסאם ויחיא עיאש ודמם של השהידים האחרים. הלחימה לא נפסקה אלא עברה לדרך חדשה. אני נשבע שרובהו של אבו ג'יהאד לא יטומא ולא יוסת [ממטרתו]; רובה זה יגן על בטחונו הלאומי ואחדותנו הלאומית."[13]
בעצרת זכרון שהתקיימה בעזה, אמר יושב ראש ועדת החינוך במועצה המחוקקת, עבאס זכי, שנשא דברים בשמו של ערפאת: "תנועת ה'פתח' כרתה ברית עם המוות למען המולדת ובניה של התנועה ימשיכו לבקש [לעצמם] מות קדושים, כל עוד הכיבוש נותר על אדמתנו." זכי הוסיף שאם העם הפלסטיני יפעל, יהפוך השלום לתביעתם של הישראלים.[14]
5. ההתנגשויות בעקבות הריסת הבתים בגליל:
העתונות הפלסטינית משני צדי הקו הירוק המשיכה להתמקד בהריסת שלושת הבתים בכפר אם אל-סחאלי שבקרבת שפרעם. מאמר המערכת בשבועון הערבי-ישראלי פצל אל-מקאל קרא להתנתקות וסגרגציה של ערביי ישראל ולחלוקתה המעשית של המדינה לשתיים: "אם אל-סחאלי הזכירה לנו כי ישראל היא למעשה שתי ישויות, האחת ליהודים והשניה לערבים. דבר לא השתנה. הם עדיין קובעים מה מותר לנו ומה אסור. הם עדיין שולטים בנו, באדמתנו ובעתיד ילדינו. הפחד, ההשפלה ותחושת הנחיתות עדיין אופפים את חברתנו...
אנו שולטים בשפה העברית ושוכחים את הערבית. ההתמכרות שלנו לפרורים משולחנה של "הכלכלה היהודית" הולכת וגוברת וכלכלה משלנו אין בנמצא. אם לא נבנה על אדמתנו ובערינו כלכלה ואם לא נבנה עתיד לדורותינו הבאים, נהפוך כולנו למאגר של כח עבודה זול שיתחרה עם הרומנים, עם הבולגרים ועם התורכים על העבודה השחורה.
אם אל-סחאלי לימדה אותנו שקיימות שתי ישראל ושעל הערבים לשנות את דרכם. די לנו בבקשות ובתחינות: השירות [שלנו] בצבא אינו מרתיע אותם מלהרוס בתים, ההצבעה עבורם וההצטרפות למפלגותיהם אינה שמה גבול להתנהגותם וההתדפקות על דלתותיהם אינה עוצרת את גזענותם. הגיע העת לנתץ את המחסומים, לקבוע את קיומנו על אדמתנו ולחזק את מוקדיה של חברתנו בישראל – האחת ליהודים והשניה לערבים.
אם אל-סחאלי לימדה אותנו שיעור, אך על עמנו להרתיע אותם מלבצע מעשים שכאלה בעתיד. מהיום לא די בכך שננהל את המשבר ביחסים עמם ועם המדינה. אין מנוס מנקיטת דרך חדשה ביחסים בישראל האחת."[15]
בשבועון כל אל-ערב נכתב תחת הכותרת "מקור: אין מנוס מאנתיפאדה בדואית בצפון": "אישיות בדואית בכירה אמרה כי אישים בדואים בעיקר בצפון מקיימים התיעצויות כדי להעריך מחדש את המצב הפנימי בכפרים הערבים הבדואים ובעיקר בעקבות הריסת שלושת הבתים באם אל-סחאלי. לכתבנו נודע כי ראשי הבדואים רוצים להזהיר את ראש הממשלה מפני פריצתה של אנתיפאדה בדואית, במידה והמצב יוותר בעינו."[16]
6. לקט ידיעות שונות:
א. העיתון אל-אתחאד פרסם גילוי דעת בעקבות הריסת מכוניתו של עורכו הראשי, נט'יר מג'אלי, ומסר כי למשרדי העתון הגיעו שיחות טלפון בהם נאמר "נשרוף את המשרד שלכם", "נחסל את העורך הראשי שלכם"[17]
ב. בטאון ה'חמאס' אל-רסאלה, פרסם את מחקרו של המהנדס הפלסטיני, אכרם אל-סכאפי, הקובע שמפת כדור הארץ הפוכה. על פי מחקר זה יש להסיט את מפת כדור הארץ ב90- מעלות, כך שהמזרח יוצג במרכז המפה. המזרח, קובע החוקר, הוא הצד היסודי בטבע ועל פני כדור הארץ וניתן לקבוע אותו בקלות יתרה, מאחר שהשמש זורחת ממנו. ההוכחה החותכת, לטענת החוקר, מצויה בתמונות הלווין ובתמונות כדור הארץ שצולמו מפני הירח ובהן המזרח נמצא במרכז.[18]
[1] אל-חיאת אל-ג'דידה, 18-4-1998
[2] שם.
[3] אל-רסאלה, 16-4-1998
[4] אל-איאם, 17-4-1998
[5] אל-חיאת אל-ג'דידה, 14-4-1998; כרוז מספר 1 מטעם חוליות ההלם של הפנתר השחור בג'נין התפרסמה בלשון דומה ב26-3-1998-.
[6] אל-חיאת אל-ג'דידה, 16-4-1998
[7] The
[8] The
[9] כל אל-ערב, 16-4-1998
[10] אל-קדס, 16-4-1998
[11] אל-איאם, 17-4-1998
[12] אל-חיאת אל-ג'דידה, 17-4-1998
[13] שם.
[14] אל-חיאת אל-ג'דידה, 19-4-1998
[15] פצל אל-מקאל, 16-4-1998
[16] כל אל-ערב, 16-4-1998
[17] שם. מקור האיומים במחלוקת בת מספר חודשים בין עיריית נצרת לתנועה האסלאמית בדבר הבעלות על שטח אדמה הסמוך לאתר קבר שהאב אל-דין בעיר.
[18] אל-רסאלה, 16-4-1998