אגודות הכפרים - איך קמו ומדוע חוסלו?
מאת יגאל כרמון*
השבוע לפני 23 שנה נחתם הסכם אוסלו על מדשאת הבית הלבן. ישראל וארה"ב היו שותפות להנחה, שמעולם לא הוכחה, שאש"פ הוא השותף האפשרי היחיד לשלום עם הפלסטינים. זה אכן היה המצב באותה התקופה. אולם מצב זה היה תוצאה של המדיניות של כל הצדדים המעורבים: ארה"ב, ישראל, ומבחינה מסוימת גם אש"פ עצמו, אשר פעל באופן שיטתי במשך שנים לחיסול מתנגדיו. חמש-עשרה שנה קודם לכן קמה בשטחים הפלסטינים תנועה שהתנגדה לאש"פ וחתרה לשלום עם ישראל. היא נכשלה. אך למרות שחלפו שלושים ושמונה מאז , זיכרונה של אותה תנועה עדיין רודף את אש"פ ותומכיו בשטחים. אני הייתי מעורב אישית בניסיון הזה והייתי עד לו. להלן סיפורן של אגודות הכפרים.
באפריל 1977 הגישו מוצטפא דודין וקבוצת פעילים פלסטינים בקשה לממשל הצבאי בשטחים להקים אגודת כפרים באזור חברון. דודין היה איש ציבור מוכר באזור חברון, שר ירדני לשעבר, שהיה ידוע בהסתייגותו מאש"פ ובקשריו עם הממשל הירדני ובמיוחד עם חוגי ראש ממשלת ירדן וצפי אל-תל.[1] דודין, שחזר מירדן לעיר מוצאו, דורא באזור חברון, רצה להקים תנועה פוליטית החותרת להסדר עם ישראל. אולם הממשל הישראלי סרב לאפשר פעילות פוליטית בשטחים, גם אם מטרת אותה פעילות הייתה חתירה להסדר עם ישראל. לפיכך נאלץ דודין להגיש בקשה חדשה להתארגנות מנהלית-חברתית המותרת ע"פ החוק הירדני: אגודת כפרים. גם בקשה זו עוכבה במשך כשנה וחצי עד שאושרה באוגוסט 1978.
העיכוב במתמשך נבע מהתנגדותו של מתאם הפעולות בשטחים, אלוף אברהם אורלי, אשר היה יועצו הבכיר של שר הביטחון לענייני השטחים. ההתנגדות שיקפה את המדיניות שהייתה שלטת מאז קיץ 1967, שכונתה "מדיניות דיין", ואשר גרסה כי אין להתיר פעילות ציבורית-מדינית בשטחים המוחזקים. מדיניות זו התנגדה גם לעידוד גורמים מתונים בשטחים, הן תומכי ירדן והן הבודדים שחתרו לאוטונומיה פלסטינית בהסכמה עם ישראל, שהבולט בהם היה עורך הדין הידוע תושב ראמאללה, עזיז שחאדה.[2] לא זו אף זו, מה שאירע בפועל בשטח היה מרחיק לכת הרבה יותר – אישים קיצוניים תומכי אש"ף זכו ליחס אוהד מגורמי הממשל ועיתונים קיצוניים כגון אל-פג'ר ואל-שעב קיבלו רישיון, וזאת בהנחייתו הישירה של שר הביטחון דיין. ההסבר המוצהר למדיניות זו היה שהממשל הישראלי איננו מתערב בהתנהגות הציבורית ובחופש הביטוי של תושבי השטחים, כל עוד הם אינם עוסקים בפעילות טרור.
מדיניות דיין והקמת אגודות הכפרים
מתן האישור למוצטפא דודין, שר ירדני לשעבר, ולתומכיו, שהצהירו בגלוי שכוונתם גם לפעילות מדינית החותרת להסדר שלום עם ישראל באמצעות משא ומתן, היה אפוא מפנה חד מעקרונות מדיניות דיין. הוא היה תוצאה של מאבק ממושך של מחלקת היועץ לענייני ערבים במפקדת יהודה ושומרון, בראשותו של פרופ' מנחם מילסון. אך גם לאחר שניתן האישור היו אנשי האגודות חייבים להתמודד עם התנגדות של כמעט כל הגורמים שהיו קשורים בדרך ישירה או עקיפה לנעשה בשטחי הגדה המערבית, הן גורמי הממשל עצמו והן מדינאים ועיתונאים ישראלים וזרים.
מדוע התנגדו כה רבים למדיניות שלכאורה נראית מתבקשת מאליה? הסיבה העיקרית הייתה שמדיניות דיין נתפסה כהצלחה שזכתה לתמיכת רוב הגורמים הללו. מדיניות זו לא נוסחה מעולם באופן ברור, וכללה אלמנטים שונים כגון מדיניות הגשרים הפתוחים, קיום בחירות מקומיות, מנהל תקין ונאור ויחס ליברלי בכל הרמות כולל מתן חופש מרבי ברמה הציבורית-פוליטית, עד כדי כך שנוצר הרושם שמדיניות דיין כוללת בתוכה כוונה לקיום קונדומיניון ירדני-ישראלי בשטח.
אולם ברמה המדינית, תכליתה הייתה הפוכה; כוונתו של דיין הייתה להחליש את תביעתה המדינית של ירדן לשטחים, וזאת, בין השאר, על-ידי החלשת מעמד תומכי ירדן בשטח.[3]
למרות מגמה זו של מדיניות דיין, תמכו בה חוגים עיתונאיים ומדיניים ליברליים, מסיבות שונות: חלקם משום שלא אהדו את ירדן בהיותה מונרכיה אוטוקרטית, וחלקם משום אהדתם לרעיון של עצמאות פלסטינית. גם בחוגי הימין זכתה מדיניות זו לאהדה, בגלל אופייה האנטי-ירדני.
ואכן, מדיניות דיין נראתה כהצלחה כל עוד שרר בשטחים שקט פוליטי וביטחוני. התפיסה המקובלת הייתה שהסיבה לכך היא מדיניות דיין, ולא העובדה שיש בשטח גורמים פלסטיניים מתונים שאחראים לרגיעה זו. אולם בעקבות החלטת ועידת הפסגה הערבית (אוקטובר 1974) להכיר באש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני, התחזקו גם החוגים תומכי-אש"ף בשטחים, וההסתה האנטי-ישראלית גברה. האלימות התחזקה עוד יותר לאחר שהוכרז על-פי הוראות שר הביטחון שמעון פרס, שהחליף את דיין אך לא את מדיניותו, לקיים בחירות מוניציפליות בשטחים.
היה זה שנתיים אחרי החלטת רבאט שהעניקה הכרה לאש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של הפלסטינים, ולאחר שאש"ף זכה להכרה בעצרת האו"ם. אבל גורמי הממשל הישראלי, כמו גם עיתונאים וחוגים מדיניים רבים, התעלמו לחלוטין ממשמעותם של אירועים היסטוריים אלה והמשיכו במדיניות דיין כמימים ימימה. ולכן, כאשר פרצו מהומות בשטחים בשנת 75' לא רצו להבין אותן כתוצאה של החלשת מעמדם הציבורי של תומכי ירדן ואישים מתונים אחרים וכתוצאה מעידודם בפועל של אישים קיצוניים תומכי אש"ף. למעשה, הם האמינו שתוצאות הבחירות של 1976 יהיו שונות, וכאשר, למרות ציפיותיהם, נבחרו תומכי אש"ף, הם חיפשו כל דרך לפרש את עלייתם באופן אופטימי: "הרי הם בסופו של דבר משרתי ציבור שיפעלו לניקוי הרחובות ופיתוח הערים, שהרי לשם כך נבחרו, ולא יעסקו בפעילות מדינית." תקוותם של בעלי תחזית אופטימית זו נכזבה עד מהרה, שכן הדבר הראשון שראש עיריית חברון הפרגמטי כביכול עשה, לא היה לטאטא את הרחובות אלא לוותר על מענקים ממשלתיים לעירייה, ובלבד שלא יחתום על חוזה עם הממשל הישראלי בנוסח שהיה מקובל מאז 1967. זאת ועוד, ראשי העיריות התאגדו עד מהרה בהתנגדותם להחלת מע"מ בשטחים, עניין כלכלי מובהק שהתחייב מהחלתו בישראל, בעוד ראשי לשכות המסחר (שהיו ידועים כגורם פרו-ירדני), נקטו עמדה פרגמטית וניהלו משא ומתן מעשי על דרכי יישום המע"מ בשטח.
יש להדגיש כי התוצאה המצטברת של יישום מדיניות דיין משך שנים הייתה רדיקליזציה גוברת של האוכלוסייה ברוח אש"ף ומטרותיו. אולם, מערכת הממשל הצבאי וקצונתה הבכירה המשיכו לפעול ברוח מדיניות דיין, וזו המשיכה לשרור בלשכת מתאם הפעולות בשטחים ובממשל הצבאי גם לאחר שדיין נאלץ להתפטר והוחלף ע"י שמעון פרס, עד שבקיץ 1976, עם כניסתו של פרופסור מנחם מילסון לתפקיד היועץ לענייני ערבים באזור יהודה ושומרון, חל שינוי מהותי בגישה המדינית: במקום קידוש "מדיניות דיין" – ערעור עליה ונקיטת דרך אחרת. בנובמבר 1976 הצטרפתי למחלקה לענייני ערבים כעוזרו של מילסון.
פעילותנו נגדה בפועל ובכל הרמות את מדיניות דיין. היא לא נעשתה במחתרת וגם לא הייתה בגדר הפרת משמעת צבאית; אדרבה, אנו פעלנו לפי העמדות המוצהרות של ממשלת ישראל. מדיניות דיין היא זו שסתרה אותן וחתרה נגדן. גישתנו, לאמור, ראיית ירדן כגורם לא-עוין לישראל שיש לחתור להפכו לבן-שיח מדיני למרות החלטות רבאט, ולפיכך תמיכה בגורמים מתונים או פרו-ירדניים, תאמה את עקרונות היסוד של המדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל.
אנו פעלנו מנקודת מוצא הפוכה לחלוטין למדיניות דיין. הוא חתר להמשיך את שליטת ישראל בשטחים, אפילו רצה בהתמוטטות ירדן במאבקה הפנימי עם ארגוני המחבלים ב- 1970 כדי שהיא תהפוך לפתרון הלאומי הפלסטיני, וכל זאת משום שלא האמין, על-פי עדותו שלו בנאומיו, ששלום אפשרי בין ישראל לפלסטינים.
אנחנו האמנו כי התפיסה הפטליסטית הפסימית של נצח הסכסוך איננה גזרת גורל. לא התעלמנו מעומקו ומחומרתו של הסכסוך ומשורשיו ההיסטוריים, אבל האמנו, על יסוד היכרותנו את השטח, שיש אפשרות להוביל מדיניות נבונה החותרת לשלום על ידי חיזוק כוחם של גורמים בשטח שהבינו שדרך הטרור היא הרסנית ומסוכנת לפלסטינים עצמם ושהיו מעוניינים בקידום השלום. היה ברור לנו שגורמים אלה לא היו הגורמים המובילים בשטח ולא ביטאו את עמדות האליטה העירונית שמשך שנים הייתה הגורם המוביל בחברה הפלסטינית, אך ידענו שמרבית האוכלוסייה הלא-עירונית – הרוב הדומם – נכון לקבל גישה זו אם יראה מולו מחויבות ישראלית המתבטאת הן במעשים בשטח והן ברמה המדינית.
בעקבות מתן האישור של שר הביטחון קמו שבע אגודות כפרים בגדה המערבית, תחילה בחברון, אחר-כך ברמאללה, בבית לחם ובהמשך בנפות הצפוניות – שכם, ג'נין וטול כרם.
עצם העובדה שהן קמו, חרף התנגדות מקפת הן מן הממסד הישראלי והן מן הממסד הפלסטיני/ערבי, מעידה שהערכתנו הייתה מבוססת. אנו ראינו בעידוד גורמים מתונים המוכנים לשלום ומתנגדים לדרך האלימות של אש"ף עיקרון בעל חשיבות מוסרית ומדינית כאחת. לא היינו בטוחים שהוא יביא לשלום, אבל היה לנו ברור עם מי אי-אפשר לעשות שלום, לאמור, עם אש"ף, משום שהוא מייצג את בעיית הפליטים של 1948 או את התביעה לזכות השיבה. גם בכך צדקנו; התביעה לזכות השיבה מצד אש"ף מכשילה כל התקדמות להסדר, גם כאשר ישראל מציעה 97 אחוז מן השטח הכבוש (ברק) או מאה אחוז עם חילופי שטחים (אולמרט).
לא ראינו את מאבקנו המדיני מול אש"ף כמאבק שיוכרע במכה אחת, אלא כמערכה מתמשכת המוכרעת בנקודות. היינו משוכנעים שמוטב לישראל לעמוד מול אישי ציבור הרוצים במשא ומתן לשלום ומתנגדים לטרור, במקום לעמוד מול ארגון שמהותו היא התנגדות מזוינת ושיבה לישראל בגבולות הקו הירוק. עיקרון אסטרטגי זה שנראה בעינינו טבעי ומוצדק גם אם אין מגיעים לשלום, לא התקבל על דעת הגורמים הפוליטיים בישראל, לא בימין ולא בשמאל. הם דבקו בדרכם: בימין גרסו כי מוטב שלא יהיו בני שיח ערבים מתונים כדי שלא להסתכן בוויתור על שטחים, ובשמאל לא היו מוכנים לוותר על אמונתם ותקוותם שאש"ף יהיה בן שיח לשלום. הצלחתנו – תנועת אגודות הכפרים בכל רחבי איו"ש - הייתה זמנית, משום שפעלנו נגד קונצנזוס מדיני כל-ערבי, בין-לאומי ולמרבה הצער – גם ישראלי.
מתן האישור לפעילות האגודות היה, כאמור, תוצאה של מאבק נחוש ורצוף משך חודשים רבים. ניהלנו אותו ללא לאות מול היועץ המשפטי במפקדת יהודה ושומרון, מול ענף הדין הבין-לאומי במשרד הביטחון, וכמובן גם במשרד מתאם הפעולות בשטחים ובלשכת שר הביטחון. כדי לקדם את רעיון האגודות בלשכת שר הביטחון, נענה מילסון להצעתו של עזר ויצמן לקבל על עצמו את תפקיד היועץ לענייני ערבים בלשכת המתאם, ובינואר 1978 נכנס לתפקיד זה ובסופו של דבר אכן הצליח לשכנע את ויצמן לאשר את בקשתו של דודין. הוויכוח על מתן האישור להקמת האגודות לא היה רק עם מתאם הפעולות בשטחים שייצג את מדיניות דיין, אלא עם גורמים רבים אחרים במערכת הביטחון שאימצו את מדיניות דיין וראו בה "פסגת החוכמה המדינית".[4] דווקא מפקד אזור יהודה ושומרון, תת-אלוף דוד הגואל, תמך במתן האישור להקמת אגודת הכפרים ואפשר לנו להילחם עליו, אך הוא הוחלף באביב 1978 ובמקומו הגיע תת-אלוף בן-אליעזר, שהיה אדיש עד עוין למהלך בכללותו. חודשים מעטים לאחר מכן, בסוף ספטמבר, סיים מנחם מילסון את תפקידו כיועץ לענייני ערבים בלשכת המתאם וחזר לעבודתו באוניברסיטה. נשארתי לבד במערכה. אמנם היה לי צוות מעולה של עוזרים, קצינים יודעי ערבית על בוריה ובעלי השכלה מזרחנית, מסורים וחרוצים שהזדהו עם תפקידם ופעלו איתי באותה רוח.[5] ואולם, לא היה לי גיבוי או מישהו שיוכל להיאבק למען עניין האגודות בלשכת שר הביטחון.
מתנגדי אגודות הכפרים ומניעיהם
כצפוי, המאבק לא הסתיים עם מתן אישור שר הביטחון; אדרבה, הוא התגבר, שכן כל הגורמים שהתנגדו לו וניבאו מתוך מומחיות כביכול שהמהלך ייכשל, חתרו ככל יכולתם לממש את נבואתם. בין החשובים שבגורמים אלו אמנה את הבאים: כתבי השטחים וגורמים פוליטיים מן השמאל; חלק מקציני המטה של הממשל הצבאי; גורמי הצבא, ובמיוחד פיקוד המרכז בראשותו של האלוף משה לוי ומחליפו האלוף אורי אור; התקשורת הזרה; הקונסולים ובראשם קונסול ארה"ב במזרח ירושלים; ירדן; אש"ף; והמתנחלים.
מדוע התנגדו כל הגורמים הללו למהלך שגם קיבל את אישורו של שר הביטחון וגם צריך היה להיראות כטבעי ומוצדק מכל בחינה, מוסרית ומדינית? אסקור זאת להלן בקצרה:
כתבי השטחים היו ברובם המכריע בעלי עמדות פוליטיות נחרצות שראו באש"ף את הגורם הראוי לייצג את הפלסטינים, ואף האמינו שאש"ף הינו בעל עמדות מתונות או עתיד לאמץ עמדות כאלה. לרובם המכריע היו יחסים אישיים עם האישים הקיצוניים תומכי אש"ף, ואלה האחרונים סיפקו לכתבים אינפורמציה מן השטח (כמובן אינפורמציה לפי טעמם) באופן מתמיד בלא שיצטרכו לטרוח על השגתה. לנכונותם של האישים הפלסטינים תומכי אש"ף לשמש מקורות מידע לאותם כתבים היה מחיר, והוא כיסוי תקשורתי אוהד מצד הכתבים. הכתבים הללו ממילא גם הסתייגו עד כדי מיאוס מירדן ומתומכיה בשטח ועל כן לא חשו קושי לספק כיסוי אוהד לאישי הציבור תומכי אש"ף דוגמת פהד קוואסמה, מוחמד מלחם ודומיהם. עבור חלק מהם היה טיפוח האישים הקיצוניים במסגרת מדיניות דיין גם דרך להציג את עצמם מול נציגי התקשורת הזרה כאנשים נאורים ומתקדמים. בסופו של דבר פעילותם הייתה בלתי מקצועית ובלתי ביקורתית בעליל.
חוגי השמאל הפוליטי בישראל ראו את הגורמים המתונים (כולל תומכי ירדן) כקוויזלינגים[6] ואילו את תומכי אש"ף כינו "האישים הלאומיים" ו"המנהיגות האותנטית". לפיכך, התנגדותם לפעילות האגודות הייתה פוליטית ואף רגשית.
קציני המטה האזרחיים של הממשל הצבאי, שלזכותם יש לזקוף את ניהול מערכת החיים בשטחים במשך שנים ואשר היו ברובם הגדול אנשים מסורים ונאמנים, התנגדו לפעילות האגודות משום שדבקו במעמדם ובתפקידם באופן שלא אפשר בשום אופן העברת סמכויות לגורמים מקומיים בשטח. תופעה זו גבלה במקרים מסוימים בהתנהגות פתטית שהביאה אותנו להתבדח על כך שחלק מהם אולי יעדיפו להישאר בתפקידם תחת שלטון פלסטיני מאשר לאבד את מעמדם... בניגוד לחודשים הראשונים לאחר 1967, שבהם קציני המטה הבכירים ("השרים" שפעלו לצד מפקד האזור בתחומים האזרחיים) היו אישים בכירים ביותר במשרדי הממשלה הרלוונטיים הישראליים שהושאלו למלא תפקיד ראשוני זה לאחר תום מלחמת 1967 – 12 שנים אחר-כך היו ממלאי התפקידים הללו פקידים ישראלים מדרג בינוני, שנשלחו ע"י משרדיהם ל"ארץ גלות" זו, שבה הם עלו באחת למעמד של "שרים", ולכן ניתן להבין שלא קל היה להם להיפרד ממעמד זה ולהעביר את סמכויותיהם לתושבי השטחים.
חלק מאלופי פיקוד המרכז נפגעו מפעילותנו בראש ובראשונה באופן אישי, משום שאנו נטלנו מהם את מעמדם כמי שאמונים על המדיניות בשטחים, וחלק נכבד מהקשר עם דרגי השלטון הבכירים – משהב"ט ואף לעיתים, הממשלה – קשר שהיה חשוב להם מאוד. זאת משום שהממשל היה עד שנת 1981 ממשל צבאי הכפוף לרשויות הצבא, ובראש ובראשונה לפיקוד המרכז, ואילו לאחר מכן, משהוקם המנהל האזרחי, הוא נלקח מתחום אחריותם בפן המדיני. להתנגדותם היה גם מניע נוסף: הם שאפו להתנער מכל אחריות לפעילותנו, שזכתה לביקורת של התקשורת וגורמי השמאל, ורצו להבהיר למבקרים שהם אינם חלק מן המהלך הזה, ואינם ראויים להיכלל בביקורת זו. הם חיבלו בפעילותנו בשטח שלעיתים קרובות היו לה השלכות על פעילות הצבא, ובדרך כלל נתנו סיוע למתנחלים, בין השאר מתוך מחויבותם להגנה עליהם. בדרך כלל הם האמינו גם שמדיניות דיין היא אמנם "שיא החוכמה המדינית", ושדיין "מבין בערבים" יותר מאתנו.[7]
הייתה סיבה נוספת לאי-הנחת של גורמי הצבא מפעילותנו. כאשר פרופסור מילסון התמנה בשנת 1981 למושל האזרחי בשטחים, הוא פנה אל שר הביטחון אריאל שרון בבקשה להחליף כמה מושלים צבאיים, שאותם ראינו מסיבות שונות כבלתי מתאימים, ולהביא תחתם לתפקיד זה חבורה של קציני מילואים שרובם ככולם מקיבוצי השומר הצעיר, אשר ניחנו בתכונות הבאות: הם שירתו בעבר בחיל המודיעין, ידעו את השפה הערבית והייתה להם השכלה מזרחנית, הם הבינו מהי אידיאולוגיה, מהי תכנית מדינית, מהי הפגנה, מהו פמפלט, שכן אלה היו חייהם; והחשוב מכול, הם חונכו לשלום. שר הביטחון אישר את הבקשה המוזרה, לכאורה, הזאת, מיד. היו לו כמובן השיקולים שלו; הוא הבין מיד שאנשים בעלי כישורים כאלה ירגיעו את השטח. מילסון פנה אל מנהיג מפ"ם יעקב חזן, שכן הקצינים היו צריכים את אישור התנועה להתגייס לשירות קבע. חזן תחקר אותו על פעילותנו ועל מטרותיה ועל מטרותיהם של האישים המתונים שאותם אנו רוצים לעודד. וכאשר הבין כי המטרה היא הסכם שלום עם ישראל, אישר את גיוסם של הקצינים. אולם עליזה עמיר, ששימשה כמזכירת הקיבוץ הארצי אשר שמעה על כך, פנתה בדחיפות אל מזכיר המפלגה, ויקטור שם-טוב, בזעקה: "הזקן (חזן) השתגע, הוא הולך לעזור לשרון". ואמנם, ויקטור שם-טוב ביטל את האישור. בסופו של דבר הגיעו אלינו רק שניים שהיו מוכנים להפר את המשמעת הקיבוצית, וגם זאת רק לתקופה קצרה.
התקשורת הזרה ראתה את תפקידה בדיווח על הנעשה בשטחים הכבושים. רובה ככולה תמכה באש"ף שבאותה עת היה כבר בעל מעמד בינלאומי מוכר. כמו כתבי השטחים, הם חיפו על בורותם בשטח וחוסר ידיעתם את השפה הערבית, בקשרים אישיים עם הגורמים הקיצוניים אשר סיפקו להם את המידע בלא שגם הם, כמו כתבי השטחים בישראל, יטרחו הרבה על השגתו, ודיווחיהם היו גם הם בלתי ביקורתיים ובלתי מקצועיים, גם אם לא באותה מידה כמו זו של כתבי השטחים הישראלים (שכן נעדרה מהם אותה מידה של הזדהות רגשית שאפיינה את כתבי השטחים הישראלים). כך, למשל, כאשר בנובמבר 1982 התקיים בחברון כנס האגודות הגדול בהשתתפות אלפים רבים ובכיסוי של כל רשתות הטלוויזיה הבין-לאומית, ובו קראו מנהיגי האגודות לשלום עם ישראל, כתב "דבר" דני רובינשטיין הכתיר את מאמרו בכותרת "יום עצוב ומדכא בחברון".
הקונסולים הזרים, ובראשם הקונסול האמריקאי, יישמו את מדיניות משרדי החוץ שלהם בהתנגדות לכיבוש הישראלי ותמיכה באש"ף, שזכה להכרה בינ"ל באו"ם, ובמידה שהיה ביכולתם חיבלו בפעילותנו ונתנו סיוע לגורמים הקיצוניים תומכי אש"ף.
את יחסה של ירדן לאגודות ניתן לחלק לשתי תקופות: בתחילה נתנה ירדן הרשמית תמיכה שבשתיקה לפעילות האגודות בהבינה שפעילותן מכוונת לחיזוק מעמדה של ירדן בשטח ואף תומכת בהמשך ייצוג השטחים מבחינה פוליטית ע"י ירדן (זאת חרף החלטות רבאט והאו"ם משנת 1974 ובניגוד להן).[8] ואולם, לאחר שבתאריך 8.3.1982 פרסם מפקד משמר הגבול דאז, צבי בר, את העובדה שמג"ב מאמן את אנשי האגודות בשימוש בנשק להגנה עצמית,[9] נאלצה ירדן הרשמית להכריז על האגודות כבלתי-חוקיות מבחינת החוק הירדני. בעקבות ההחלטה נקטה ירדן צעדים אדמיניסטרטיביים שונים נגד הצטרפות לאגודות ע"י נושאי דרכון ירדני, לאמור: כל תושבי השטחים. היא נאלצה לעשות זאת על מנת שלא להיתפס כפועלת בניגוד לקונצנזוס הערבי שעל-פיו, בעקבות רבאט, הפך אש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני.
ראוי לציין כאן שלא היתה מעולם כוונה להקים במסגרת האגודות "מיליציות"; חימושם של כמה מאנשי האגודות בנשק ממחסני צה"ל נעשה לאחר שמחבלים רצחו את ראש אגודת רמאללה, ונועד לסייע להם להגן על עצמם. אלוף פיקוד המרכז סירב לאפשר אימוני נשק באמצעות מדריכים אנשי צבא, ואנשי שר הביטחון פתרו את הבעיה על ידי פנייה למקורבו של אריק שרון, צבי בר.
התנגדותו של אש"ף הייתה מובנת מאליה והיא לוותה ברציחתם של ראש אגודות ראמאללה וכעבור שנים מספר ראש אגודת ג'נין, אך לוותה לאורך כל הדרך באיומים אלימים, בחרם ציבורי ובפעילות מגוונת שתכליתה לשתק את פעילות האגודות.
אחד הגורמים שהסתייג מלכתחילה מכל תמיכה בגורמים מתונים ומניעת יתרונות מגורמים עוינים היה שירות הביטחון הכללי, וזאת ממניעים שונים, ובהם הדבקות במדיניות דיין שהתנגדה לסיוע לגורמים מתונים והעדיפה את הקיצוניים, שאותם כינו "המנהיגות האותנטית"; וכן משום שמשימתו של השב"כ הייתה מוגבלת למניעת טרור וריגול ולא כללה מניעת הסתה ופעילות ציבורית עוינת, אע"פ ששתיהן מובילות ישירות להקצנה ולמעשי טרור. היה גם נימוק נוסף שהביא את השב"כ להתנגד למהלך: היו אישי ציבור פלסטינים בכירים ביותר ועוינים, ש"קנו" את הגנתו של השב"כ בהולכת שולל וברמייה.
גורם נוסף בעל השפעה בנעשה בענייני השטחים היו המתנחלים. בדרך-כלל יחסם לאנשי האגודות היה אדיש עד עוין, כיחסם לכלל האוכלוסייה. אולם, עוינים במיוחד לפעולתם היו חוגים מסוימים באזור חברון, ובהם יש להזכיר במיוחד את אליקים העצני, איש ציבור מוכר בישראל ממאבקו בתוך ישראל במסגרת "שורת המתנדבים", אשר עבר להתגורר בשטחים, ושלא כמו רוב התושבים היה חילוני ויחסו האישי לערבים שכניו היה הוגן. הוא ייצג תושבים ערבים במשפטים נגד השלטון, כאשר היה משוכנע שנגרם להם עוול ואף קיים קשר חיובי ברמה האישית עם כמה מפעילי האגודות. ואולם, ברמה הציבורית והמדינית, הוא דגל בסיפוח מלא של השטחים והתנגד לפעילות האגודות תכלית ההתנגדות ופעל אצל שרי הביטחון למנוע את צמיחתו של הגוף הזה. הוא נהג לנמק את התנגדותו בגלוי בטיעון שהוא איננו חושש מאש"ף, שכן עם אש"ף ישראל לעולם לא תדבר. לעומת זאת, האגודות הן הבעיה ומוצטפא דודין – הוא, ולא ערפאת – מפחיד אותו, משום שהוא חותר לשלום, ובשל כך עלולה ישראל לסגת מן השטחים לטובת הסדר עימו. מאוחר יותר, בעקבות הטבח בסברא ושתילא, כאשר שרון כשר ביטחון היה נתון לבידוד פוליטי קשה ותמיכתם של המתנחלים הייתה חשובה לו ביותר, היה ללחצו של אליקים העצני עליו להפסיק את פעילות האגודות משקל חשוב.
שרון ואגודות הכפרים
בשנת 1981, לאחר מינויו של שרון לשר הביטחון, נדמה היה לנו כי תיתנן הזדמנות חדשה לאגודות הכפרים, וזאת משום ששרון הזמין את פרופ' מילסון למלא תפקיד של מפקד יהודה ושומרון. רצינו להאמין, למרות ספקות רבים, שעצם העובדה שהוא בוחר בפרופ' מילסון ומינויו לתפקיד הזה מעידים על כוונה אמיתית להניע מהלך חדש בשטחים. שרון הביע תמיכה מילולית ברעיון האגודות ואף גילה כוונה לכאורה לסייע לפעילותנו. אולם עד מהרה נכזבה תקוותנו. ראשית, הוא נכנע ללחצים של מתנגדים רבים הן לרעיון והן לנו אישית, ובמקום להמשיך במסגרת המפקדה הצבאית על-פי החוק הבין-לאומי, מצב חוקי שגם הפלסטינים השלימו עימו מאז 1967, בהיותו מושתת על החוק הבין-לאומי לגבי שטחים כבושים – במקום זאת הומר הממשל הצבאי למסגרת חדשה שנקראה "המנהל האזרחי", מסגרת שאין לה בסיס בחוק הבין-לאומי ואשר סיבכה את צעדינו מן הרגע הראשון במאבק, שלא היה בו טעם ולא היה בו צורך, על עצם הלגיטימיות של המבנה החדש. היא גם נתנה עילה לכל החוגים התומכים באש"ף להיאבק נגד המנהל האזרחי, בטענה שהמבנה החדש משרת מגמה של סיפוח השטחים. שנית, שרון הבטיח סיוע לאגודות הכפרים, אך לא קיים אף אחת מהבטחותיו; לא סיוע כספי לפיתוח השטחים, אף לא דיון אחד לגבי המדיניות הכוללת בשטחים, לא בארבע עיניים ולא במסגרת רחבה יותר. למגינת ליבנו התברר לנו שכל הבטחותיו היו בגדר תרמית אחת גדולה; הוא לא התעניין בנושא ולא התכוון לתת לא מזמנו ולא ממשאבי מערכת הביטחון, והתוצאה הייתה שהאגודות (אשר בראשית 1981 כבר התארגנו למסגרת ארצית של התאחדות אגודות) המשיכו לבוסס בקשייהן מבית ומחוץ בלא כל יכולת להתרומם, למרות מאמציהן האדירים ולמרות התרחבות מעגל התומכים שהאמינו שהאגודות מייצגות כיוון מדיני חדש אשר ממשלת ישראל תשתף פעולה אתו למען השלום. בספטמבר 1981, פחות משנה לאחר מינויו, התפטר מילסון מתפקידו בעקבות הטבח בסברא ושתילא ואני מוניתי לממלא מקומו, והחל התהליך הבלתי נמנע של שקיעה, כאשר שר הביטחון עסוק ראשו ורובו בפרשת הטבח והשלכותיה. לאחר שאולץ להתפטר ואת מקומו מילא השר משה ארנס, מונה ראש מנהל אזרחי חדש, שלמה איליה, אשר גילה יחס עוין לאגודות, התנכל לבכיריהן ובסופו של דבר, גם בלחץ המתנגדים הרבים על שר הביטחון החדש, פורקה התאחדות האגודות והנשק שהיה ברשות חבריהן להגנה עצמית נלקח מהם, ובכך הפכו אותם לחסרי מגן ומועדים לפגיעה. כל מתנגדי האגודות חגגו את מה שכינו "כישלונן", אשר לא היה כלל כישלון; לא אש"ף ולא מדינות ערב ושאר הגורמים הזרים שהתנגדו להן לא יכלו להן, רק ממשלת ישראל היא שחיסלה אותן בלא שאף דנה אי-פעם ברעיון, במשמעותו ובסיכוייו. אפשר לומר שזהו כישלון בלתי נמנע, כאשר מנסים להוביל מהלך מדיני היסטורי נגד כל העולם. המהלך האחר שנוסה ע"י ממשלת ישראל עם אש"ף בשנת 1993, ובקונצנזוס פנימי ובין-לאומי מלא, לא זכה להצלחה גדולה יותר, זאת מן הסיבות שאותן חזינו מראש ומפניהן התרענו.
מיתוסים שקריים על אגודות הכפרים
ראוי לתקן בהזדמנות זאת שני מיתוסים שקריים שמתנגדי האגודות הפיצו. האחד הוא שהקמת "אגודות הכפרים" והסיוע להן היו חלק מתוכנית "שרון-מילסון" כביכול. כאמור, האגודות הוקמו שלוש שנים לפני ששרון נהיה שר ביטחון ולא היה לו שום קשר להקמתן. הוא הגיע לתפקיד שנים לאחר שהיו עובדה בשטח. הביטוי הזה "תכנית שרון-מילסון" (שכמובן לא היתה ולא נבראה) הומצא על ידי כמה עיתונאים כדי להכפיש את האגודות בהיותן כביכול יציר כפיו של שרון ואחרים פשוט חזרו עליו מתוך בורות.
המיתוס השני הוא הטענה שכוונתנו בהקמת אגודות הכפרים הייתה לזרוע מחלוקת בין האוכלוסייה הכפרית לבין האוכלוסייה העירונית, בבחינת "הפרד ומשול". גם בטענה זו אין שמץ אמת. הסיבה לבקשתו של דודין להתיר לו להקים "אגודת כפרים" הייתה שלא ניתן לו להקים תנועה פוליטית שתפעל בגלוי למען מו"מ לשלום עם ישראל, כפי שרצה וביקש. כאשר פנה אלינו בבקשה זו באביב שנת 1977, אמרנו לו שאין שום סיכוי שייענה, מכיוון ששר הביטחון אינו מתיר התארגנויות פוליטיות אפילו אם מטרתן חתירה לשלום עם ישראל ולכן יש סיכוי רק להקמת התארגנויות מנהליות במסגרת החוק הירדני, שהמשיך לחול בשטחים הכבושים תחת הממשל הצבאי הישראלי. לאחר ימים אחדים הציע דודין פתרון לבעיה זו ע"י הקמת גוף המוכר ע"י החוק הירדני, "אגודת כפרים". לפיכך, המסגרת של אגודות כפרים נכפתה על דודין ותומכיו כאילוץ, וכך גם עלינו, שרצינו לסייע לפלסטינים שביקשו לפעול למען מו"מ לשלום עם ישראל.
תנועת הדרך לשלום
אי-אפשר להשלים מאמר זה בלא להזכיר שהקונצנזוס הישראלי נגד האגודות לא היה מלא. בתוך השמאל הישראלי הקיבוצי קמה לאגודות בשנת 1983 תנועה תומכת – תנועת "הדרך לשלום" – שאמנם לא ייצגה את המוסדות הרשמיים, אך הורכבה ממיטב אנשי השמאל הקיבוצי, הן השומר הצעיר והן איחוד הקבוצות והקיבוץ המאוחד. יצוינו באופן מיוחד יונה אייזנברג, איש גן שמואל, חנוך בארי מהזורע, דודיק שושני מלהב, יעקב יוניש מבית השיטה, עזרא דלומי מראש הנקרה, שלמה לשם מאורים, ורבים אחרים. הם יצרו קשר עם חברי האגודות, נפגשו איתם, סייעו להם וקיימו איתם כנסים ואירועים שונים אחרים ועשו כל מאמץ להציג לציבור הישראלי שאכן קיימת אופציה לשלום ישראלי-פלסטיני והיא קרובה ובהישג יד ולא מעבר לים. אולם העובדה שבשנת 1983 כבר היה תהליך חיסולן של האגודות בידי השלטון הישראלי בעיצומו, הייתה בעוכריהם ותמיכתם לא יכולה הייתה להציל.
[1] אל-תל נרצח ב-1971 ע"י אש"פ בגין פעילותו נגדם בספטמבר 1970.
[3] מדיניות הגשרים הפתוחים והכנסת כספי משכורות למורים ופקידים שהמשיכו לשרת כעובדי ציבור ירדנים במסגרת הממשל הצבאי הישראלי, היו תופעות שדיין נאלץ להשלים איתן, אף שבהתחלה אסר אותן במפורש. גם בבחירות המקומיות שקוימו ע"פ הוראת דיין ב-1972, ושבהן שמרו תומכי ירדן על מעמדם כראשי ערים ומועצות, התוצאה לא עלתה בקנה אחד עם כוונתו של דיין להעלות גורמים אנטי-ירדניים, שאותם עודד להשתתף בבחירות. במקרה אחד אף הצליח בכך שהעלה את כרים ח'לף, מי ששימש תובע מחוזי בממשל הישראלי, ובעידוד הממשל התחרה על ראשות עיריית רמאללה וזכה. כאשר ב- 1976 נבחרו אישים המוכרים כתומכי אש"ף הם זכו להערכתו של שר הביטחון אשר הנחה את הממשל לסייע להם בלי קשר כביכול לעמדותיהם המדיניות המוצהרות.
[4] רבים בציבור הישראלי גם ראו בדיין אדם ש"מבין בערבים". ניסוח זה לא יוחד לדיין בלבד אלא גם לאישים נוספים אחרים בפוליטיקה הישראלית. יותר משהוא שיקף הבנה כלשהי המבוססת על לימוד מעמיק ושיטתי של תולדות הערבים, שפתם ותרבותם, הוא שיקף חוכמת רחוב שהייתה בה מעט מאוד הבנה אמיתית ובעיקר גזענות, בין אם גלויה ובין אם מוסווה.
[5]המחלקה כללה קציני אמ"ן ותיקים שפעלו כיועצים בענייני ערבים, האחד בדרגת סא"ל לנפות הצפוניות והשני אף הוא בדרגת סא"ל לנפות הדרומיות, וכן מחלקת מחקר בראשות קצין מחקר לשעבר באמ"ן, ותיק ומוכשר.
[6] הראשון להשתמש במונח זה כלפיהם היה האלוף שלמה גזית שייצג את מדיניות דיין, והיה מתאם הפעולות הראשון בשטחים.
[7] קביעה זו חלה בעיקר על אלופי הפיקוד משה לוי ומחליפו בתפקידו אורי אור, אך לא על האלוף יונה אפרת שקדם להם ואשר שירת בתפקיד אלוף הפיקוד עד סוף 1977 ובמידה שהיה ביכולתו אף סייע לנו.
[8] זו הייתה עמדתו של המלך חוסיין. ראש הממשלה באותה התקופה, מודר בדראן, אף שלא פעל בניגוד להנחיות המלך, לא אהד את מוצטפא דודין על רקע עימותים שהיו ביניהם בתקופה שבה שירת דודין בממסד הירדני.
[9] בר עשה זאת באופן מעוות ובלתי נכון לצורך האדרה עצמית, ובלי להתחשב כלל בתוצאות מעשהו.