עורך אל-חיאת: הפליטים הערבים יצאו מופסדים מהחלטת בריטניה לפרוש מהאיחוד האירופי
בעקבות משאל העם שהתקיים בבריטניה, בו הצביעו הבריטים בעד עזיבת האיחוד האירופי, פרסם ר'סאן שרבל, עורך היומון אל-חיאת, היוצא לאור בלונדון, מאמר בו תיאר כיצד חברו, פליט עיראקי שזה עתה קיבל אזרחות בריטית, וזכה להשתתף במשאל העם, שמח על שמצא מפלט מהזוועות המתחוללות בארצו, וכיצד התפעל מן הדמוקרטיה הבריטית, מן הבחירות החופשיות וההוגנות ומנכונותם של המנהיגים לקחת אחריות, כפי שבא לידי ביטוי בהתפטרות ראש ממשלת בריטניה, קמרון. יחד עם זאת, שרבל טען, כי בסופו של דבר, שמחתו של חברו לא נמשכה זמן רב משום שתוצאות משאל העם שקבעו כי בריטניה תצא מהאיחוד האירופי, אינן לטובתו.
להלן תרגום קטעים מן המאמר:[1]
ידידי העיראקי שמח על כך שהשיג אזרחות בריטית. יש לו כעת מקום מבטחים עבור בניו ונכדיו, אשר מגן עליהם מהזוועות של דאעש ומן 'החמלה' של אל-חשד אל-שעבי [המיליציות השיעיות הפועלות בעיראק]. לאחר כמה שבועות [מאז קבלת אזרחותו הבריטית], הוא קיבל מסמכים שהודיעו לו כי הוא רשאי להשתתף במשאל עם שתוצאותיו יקבעו אם בריטניה תישאר באיחוד האירופי או תעזבו.
הוא חש הכרת תודה עמוקה, שכן מעולם הוא לא נקרא להביע את דעתו על ענייני עיראק או עתידה. שר הפנים [העיראקי בתקופת הנשיא סדאם חוסין] נהג לקבוע את תוצאות הבחירות עוד טרם קיומן והן היו בבחינת חידוש שבועת האמונים ל'נשיא המנהיג' ותו לא. המודיעין העיראקי נהג לארגן עצומות חתומות בדם כדי להוכיח את הנאמנות המוחלטת ל'מוביל הדרך'. לאחר הסתלקותו של המנהיג ההיסטורי, הבחירות [בעיראק] לבשו אופי אחר. היה עליך לבחור בין 'הבית השיעי' , 'הבית הסוני' או 'הבית הכורדי'. בתים הבנויים על המרירות ההיסטורית [שצבר כל צד] ונושאים בחובם את רצונו העמוק [של כל צד] להתגרש מהבתים האחרים.
[ידידי] בחר עניבה שתתאים לגודל האירוע, [וכאשר הגיע להצביע במשאל העם] לא הבחין באף שוטר שעומד מול תחנת הקלפי, ולא הריח את ריחם של אנשי שירותי המודיעין. הוא גם לא שמע קריאות [בנוסח] 'ברוח ודם [נפדה את המנהיג]' ואיש לא אמר 'קמרון לעד, או שנבעיר את הארץ'.
התור בקלפי היה ארוך יחסית והאווירה הייתה רגועה בדומה לַאווירה בספריה ציבורית. הגברת נתנה לו דף פשוט כדי שיסמן עליו אחת משתי אפשרויות: להישאר [באיחוד האירופי] או לעזוב. הוא שם לב שאיש מהאנשים בתור לא שואל את שכנו למי הוא מתכוון להצביע. אכן מאד מוזר.
האמת שהוא לא חש דאגה רצינית, כי בעומק לבו הוא היה משוכנע שהשלטון לא קורא לקיים משאל עם כדי להפסיד בו, ושמנגנוניו ימצאו בוודאי דרך להבטיח את תוצאותיו. לכן הוא הלך לישון כשהוא רגוע. תוצאות [המשאל] בשום אופן לא יעכירו את השלווה הבריטית והאירופית שלו.
הוא ישן כשהוא רגוע [בחשבו לעצמו] שדעת הקהל הבריטית חכמה יותר בוודאי מזו של ציבורנו [הערבי]. אולי היא תבטא את התמרמרות [הציבור הבריטי] מהבירוקרטיה של בריסל, מההנהגה הבלתי נבחרת שלה, מכובד החוקים האירופים, מבעיית המהגרים הנוהרים [לבריטניה] מארצות מזרח אירופה, מחוסר הבהירות של הזהויות, מהשפעות הגלובליזציה, משיני [הטרף] של תאגידי הענק העולמיים, אך [הוא היה בטוח כי] דעת הקהל הבריטית בוודאי לא תסתכן ביצירת סדק בבניין האירופי ובזעזוע הבית הבריטי עצמו.
הבוקר אכן היה קשה. הבריטים לא שעו לקריאת דיוויד קמרון, אשר דרש מהם לשקול היטב את האינטרסים של בניהם ונכדיהם ולא ליפול בפח של סיסמאות כמו 'בריטניה תחילה', ו'להשיב את ההחלטה והעצמאות [לידיה]'. [ואולם], ההיגיון של האי [הבריטי] ניצח את ההיגיון של הבית הרחב [אירופה המאוחדת]. שרידי הרגשות האימפריאליים ו[הרצון] לשמור על האופי [הבריטי] גברו על הרפתקת השותפות והפלורליזם. הפחד הפשוט ניצח את התקווה המורכבת...
[ידידי] העיראקי הלך לצפות בטלוויזיה [בפרסום תוצאות ההצבעה]. המילה 'רעידת אדמה' חזרה רבות והשווקים והבורסות החלו לרשום הפסדים... היה מי שדיבר על נקודת מפנה היסטורית והשווה את [תוצאות המשאל] לנפילת חומת ברלין, והיה מי שהזהיר שהמכה שהנחיתו הבריטים על המבנה האירופי דומה לזאת שהנחית גורבצ'וב על ברית המועצות.
כעבור כמה שעות התייצב דיוויד קמרון ואמר שהבריטים אמרו את דברם והוא יכובד, ושהוא יתפטר וישאיר את ראשות הממשלה לאחריותו של אדם אחר. העיראקי שפשף את עיניו [וחשב לעצמו]: מה עשה קמרון שעליו לעזוב? הרי מי שהורה לצבא [עיראק] לפלוש לכווית [קרי, סדאם חוסיין] לא התפטר, וגם [ר"מ עיראק לשעבר, נורי אל-מאלכי] שהצבא התפרק במהלך כהונתו ומסר את מוסול לידי דאעש לא התפטר. בתרבותנו [הערבית] אין דבר כזה אדם בכיר שמתנצל או מתפטר. השליט אצלנו לא עוזב לפני שהוא מוודא שהארץ נופלת [יחד אתו] אל התהום.
[אך], החגיגה של העיראקי במקום המבטחים הבריטי לא נמשכה זמן רב, אפוא. מפת בריטניה עלולה להיקרע לגזרים ולהתכווץ לגמרי כמו המפות של עיראק וסוריה. בסקוטלנד וב[צפון] אירלנד מתגברות התחושות שיש להתגרש [מבריטניה]. התקדים הבריטי עלול לחזור על עצמו ביבשת הזקנה, שכן הימין הקיצוני גילה הזדמנות חדשה. צפויה נסיגה בתפקיד האירופי אל מול תאוותנות הצאר [הרוסי] ועליית הענק הסיני וארצו של דונאלד טראמפ. זוהי גזרת הגורל. העיראקי הפסיד פעמיים. הערבי רגיל להפסיד פעמיים."
