עורך יומון סעודי: המציאות המשברית הנוכחית במזה"ת שקולה כנגד אלף הירושימות
ר'סאן שרבל, עורך היומון הסעודי "אל-חיאת" היוצא לאור בלונדון, פרסם מאמר רווי כעס אודות תלאותיו של פליט סורי שכל מאמציו למצוא מקום קבורה נאות עבור אמו שנפטרה בסביבה שאירחה אותם כפליטים עולים בתוהו. שרבל השתמש בסיפור זה כדי לתאר עד כמה עגום מצבם של האזרחים הערבים הנפגעים במלחמות האזור, נוכח אדישותם של מדינות ערב ושל הקהילה הבינלאומית לגורלם. הוא מנה את "ההירושימות" של הערבים, בהן הירושימת הפנטיות, הירושימת העריצות והירושימת הפיגור והעוני, וטען שאם מונים את חללי המלחמות האינסופיות בעיראק ובסוריה, את ההתמוטטות בלוב ואת הקרעים בתימן, סודאן וסומליה, מגיעים להרבה הירושימות.
להלן תרגום קטעים מן המאמר:[1]
"הֵי אתה העיתונאי הערבי, אל תכתוב על ביקורו של ברק אובמה בהירושימה, אין לך זכות [לעשות זאת], יש לך די והותר הירושימות [משלך]: הירושימת העריצות, הירושימת התכפיר, הירושימת המליציות המושחזות [המוכנות לקרב]... הירושימת המיעוטים, הירושימת הפנטיות, הפיגור והעוני.
אשאל בפשטות: כמה הירושימות שקולות כנגד המלחמות האינסופיות בעיראק? הטבח הגלוי בסוריה? ההתמוטטות הלובית המוחלטת? הקרעים בסודאן בתימן ובסומליה?
נניח להירושימה, להלן סיפור [אודות פליט ערבי שאיבד את אימו], שמי שסיפר לי אותו הרשה לי לספרו בתנאי שלא אנקוב בשמה של זירת ההתרחשות:
הבעיה אינה שאמו מתה, ואני לא מתכוון שהוא לא היה עצוב, שהרי ידוע שאהבת האם היא גורפת... הוא נתקף מעט ייסורי מצפון משום שכאשר נפחה את נשמתה הוא חשב בלבו 'עכשיו היא תנוח', שכן [לעיתים] מוות עדיף על פני חיים מסוימים. מה גם שהוא ראה אותה מתה פעמים רבות וממושכות בחודשים האחרונים, שכן היגון כיסה את עיניה וקמטים הופיעו במהירות על פניה, כאילו הבינה שהיא לא תחזור אל הארץ שפלטה אותה. הוא הסתיר ממנה את העובדה שהמפתח שנשאה עמה נותר מפתח ללא בית... הוא יכול היה להריח את מפח הנפש שלה. היא נהגה להביט בו ואח"כ להביט אל ידיו, כדי לוודא שהוא שב עם משהו שישקיט את רעבונם של נכדיה.
[פליטות] רבות כמוה התפזרו בלבנון בירדן ובתורכיה. הן התפזרו בשולי המולדת הסורית, בתקווה לשוב אליה. עונות השנה התחלפו בזו אחר זו והמולדת התרחקה יותר ויותר. היא נהגה לשאול אותו: מתי [נשוב הביתה]? והוא נהג לשקר לה ולעצמו.
הבעיה אינה שאמו מתה. הבעיה היא מה הוא אמור לעשות בגופתה של אמו. מיד אחרי מותה הלך אחיו לחפש מקום קבורה עבורה בבית הקברות של הכפר שאירח כמה מהפליטים. התשובה הייתה מנומסת, אך שלילית. בתי הקברות שמורים [לתושבי המקום בלבד] ואין הם פתוחים בפני זרים. יתרה מזו, [כנראה ש]ערבוב עצמות [המתים הזרים עם אלו של המקומיים] הוא דבר מדאיג ביותר, כמוהו כערבוב של ההיסטוריות. הוא אינו מאשים את תושבי הכפר, אשר למעשה קידמו בברכה את [הפליטים] שהגיעו. הם [תושבי הכפר] חשבו שהמבחן שלהם לא יימשך זמן רב וש[הפליטים] יעזבו בקרוב. המלחמה המורכבת מכמה מלחמות מקומיות, אזוריות ובינלאומיות הוליכה אותם שולל. ייתכן שבעלי האדמה חששו שגופות הזרים יהפכו לשורשים [שיֶאחזו באדמה] ושאם יִרבּו עצמות הזרים, תתבלבל הזהות. הרי אנחנו נמצאים במזה"ת, במקום ששונא את האנשים החיים ופוחד מהמתים.
אחיו ניסה להשיג פתרון, כמו חפירת בור קטן במקום מבודד, אלא שקבר נחשב לסימן רע לסביבה ומוזיל את מחיר האדמה. האדם היחיד שהפגין גמישות הציע לארח את הגופה למספר מוגבל של ימים תמורת [מחיר נקוב ב]דולרים. הוא [האח] כמעט צחק, שכן הוא מחפש בור לקבור בו את עצמותיה של אמו ולא מלון שיארח אותה, ומהיכן יביא בנה של פליטה דולרים? ומה יקרה בתום החוזה עם בעל האדמה?
כמה נורא שפליט נותר אובד עצות באשר לגופת אמו[!] הרהורים מוזרים תקפוהו: מה אם יניח את הגופה על ענפים יבשים ויצית אותה? הוא סילק את המחשבה הזו, שכן הדת אוסרת זאת; ומה אם יניח לה להתפורר תחת כיפת השמיים, במחאה על הברוטליות של העולם הזה? הוא סילק [גם] מחשבה זו; עלה על דעתו לקום עם שחר, לשאת את הגופה על גבו ולהסתער עמה על הגבול, אלא שלו הייתה ארצו חומלת על גופות, כי אז הייתה [ממילא] חומלת על האנשים החיים. אין הכרה בזכות השיבה, גם לא של המתים.
מחשבות מוזרות [אף יותר] נדחסו במוחו: אין טעם לשלוח את הגופה אל הבית הלבן, שכן לא ייתכן שאובמה יהיה מופקד על היציבות במזה"ת; לא ניתן גם לשלוח אותה לקרמלין, שכן הקיסר [פוטין] אדיש ומייצר גופות [בעצמו] מבלי להניד עפעף; מי יודע, ייתכן ש[שר החוץ הרוסי, סרגיי] לברוב יאשים את המנוחה במעורבות בקשירת קשר עם [הטרור] התכפירי.
כמה נורא להניח פליט אובד עצות באשר לגופת אמו[!]
הוא המשיך להזות: אולי ישלח את הגופה אל השליח האלגנטי והמנומס מאוד סטפן דה מיסתורה, בצירוף המלצה שיכלול בין מסמכיו תכנית לפתוח מעברים בטוחים לגופות השבוֹת מירדן, מתורכיה, מלבנון ומעיראק. אלא שדה מיסתורה [עצמו] מסכן, שכן יש לו עיסוקים רבים והוא הולך לאיבוד בין ההסתבכויות של קרי לבין השקרים של לברוב; זוהי גופה ערבית ועל הליגה הערבית שמתה משעמום, לארגן בדחיפות קברים לערבים רבים. הוא קינא ב[פליטים] שחצו את הים, שכן לו הייתה אמו מתה בגרמניה כי אז היו מוצאים בור הולם עבורה, והוא הדין באשר לשבדיה. המדינות הללו הרבה יותר רחומות מארצות המולדת הנוכלות שלנו, אשר מקמצות במתן חירות, כבוד וביטחון לנו [בחיינו] ואח"כ מקמצנות [אפילו] במתן קברים לנו [במותנו].
הוא לא ישלח אותה [את הגופה] לשום מקום, בשום אופן. כשירד הלילה הוא יישא אותה הרחק ויחפש באר נטושה ויסתיר אותה שם. אלו הן ארצותינו - אנו מאבדים בהן את חיינו וגופותינו הולכות לאיבוד בשוליהן.
המזה"ת האיום [שקול כנגד] אלף הירושימות."
