כותב כוויתי: על המדינות הערביות והאסלאמיות להכיר לאלתר ובגלוי במדינת ישראל
איש התקשורת הכוויתי יוסף עבד אל-כרים אל-זנכוי, פרסם ב- 9.4.16 מאמר ביומון הכוויתי אל-סיאסה, בו קרא לכלל מדינות הערביות והמוסלמיות להכיר פומבית ולאלתר במדינת ישראל ולהפסיק לכנותה "הישות הציונית" או "הכיבוש הישראלי". לדבריו, ישיבתן של המדינות הערביות והמוסלמיות עם ישראל תחת אותה קורת גג במוסדות האו"ם מהווה למעשה הכרה בה ומוטב להן ללמוד ממדינות כקטר ועומאן הנוקטות קו ריאליסטי כלפי מדינת ישראל ומקיימות עמה קשרים גלויים. אל-זנכוי תהה במאמרו כיצד זה ישנן מדינות ערביות ומוסלמיות המחמירות ביחסן לישראל אף יותר מהרש"פ עצמה שכוננה עמה קשרים.
להלן תרגום קטעים מן המאמר:[1]
יוסף עבד אל-כרים אל-זנכוי
"ישראל הפכה לחברה באו"ם ב-11 במאי 1949, כלומר לפני 67 שנים ולפני שרוב המדינות הערביות והאסלאמיות קיבלו עצמאות. זאת, לאחר ש- 37 מדינות הצביעו בעד ההחלטה [לצרפה כחברה באו"ם], 12 מדינות התנגדו לכך ו- 10 מדינות נמנעו מהצבעה.
בשעתו מנה האו"ם 57 מדינות חברות בלבד, כלומר שלמעלה מ- 62% מהחברות בו הסכימו לצירוף ישראל. היום, לאחר שהעצרת הכללית תפחה לכדי למעלה מ-193 מדינות, אני סבור כי שיעור המדינות העומדות לצד ישראל עולה על השיעור הקודם והוא עומד על יותר מ- 83%, בייחוד לאחר שכחמש מדינות ערביות ומספר לא מבוטל של מדינות אסלאמיות הכירו במדינת ישראל, אשר אלו החולמים על השבת המולדת הגזולה [פלסטין] מתמחים בכינויה בשלל שמות ובהם 'היישות הציונית' או 'הכיבוש הישראלי' ועוד. המדינות שאינן מכירות בישראל מונות כיום רק 32 מדינות, שמפוזרות על פני כדור הארץ... המצב הגיע לידי כך שהליגה הערבית עצמה הציעה ב- 2002 שמדינות ערב ינרמלו את יחסיהן עם ישראל במסגרת יוזמת השלום הערבית וכחלק מפתרון הסכסוך הפלסטיני-הישראלי.
עצם נוכחותן של כל המדינות הערביות והאסלאמיות בעצרת הכללית של האו"ם לצד המשלחת הישראלית, תחת אותה קורת גג פירושו... שהן מכירות בישראל. שאם לא כן, מה פשר נוכחותן [שם] יחד עם ישראל שאין הן מכירות בה? ואם יש לכל המדינות הערביות והאסלאמיות שאינן מכירות בה אומץ, שיתייצבו מול קהל הנוכחים בעצרת הכללית של האו"ם או בישיבה כלשהי של מועצת הביטחון ויכריזו כי אינן מכירות בישראל. אני אומר זאת משום שמזה עשרות שנים רוב מדינות ערב ורבות מהמדינות האסלאמיות שינו את הטון המדיני שלהן כלפי ישראל והחלו לכנותה בשמות שאותם אנשים החולמים [על השבת פלסטין] לא שמעו בעבר, כמו 'ממשלת ישראל' במקום 'ממשלת המדינה הציונית' ו'מדינת ישראל' במקום 'הכיבוש הישראלי'.
קטר וסולטנות עומאן מתמודדות עם המציאות הישראלית בריאליזם רב ומכירות באופן גלוי בכך שישראל היא עובדה קיימת שאיננו יכולים להתעלם ממנה. השתיים הקימו בשנת 1996 [בשטחן] נציגויות מסחריות ישראליות, וקשרי קטר-ישראל נמשכו עד שנת 2000, אז נסגרו הנציגויות הללו באופן רשמי לאחר פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית השנייה. אלא שנראה שסגירה זו הייתה סמלית בלבד ונועדה רק לשמש מצג פוליטי, שכן היא לא מנעה את המשך הקשרים הבילטרליים בתחומים אחרים כגון בתחום הספורט. [קשרים אלו התקיימו], באופן גלוי ובאופן ישיר, מבלי שישראל [הייתה צריכה] להסתער על השווקים הערביים בדרכים אחרות, חוקיות או שאינן חוקיות.
אם גם מדינת פלסטין עצמה, באמצעות הרש"פ - שנחשבת לנציג הלגיטימי של הפלסטינים שאדמותיהם נגזלו - ביססה את קשריה עם ישראל, מדוע אפוא מתנהגות כמה מהמדינות הערביות והמוסלמיות ברכושנות רבה יותר מבעל הקניין הפלסטיני [עצמו]?...
המדינות שכוננו יחסים עם ישראל הבינו את המציאות לאשורה והתמודדו עמה באופן אקטיבי. בראש המדינות הללו עומדת קטר, אשר אירחה לאחרונה את אליפות הכדורעף חופים, שבה השתתפה ישראל לפני כמה ימים.
אם מזה עשרות שנים אנו מקיימים קשר עם ישראל באופן בלתי ישיר, באמצעות חברות ישראליות בעלות אזרחויות של מדינות אחרות, ורוב החברות הערביות והמוסלמיות ואנשי העסקים מכירים את המציאות המגוחכת הזו, אז למה להמשיך את ההתייפייפות הפוליטית הזו, ועד מתי?"