על המגעים הישראלים-פלסטיניים האחרונים
בתקופה האחרונה התקיימו כמה פגישות בין ישראלים לפלסטינים במסגרות בלתי רשמיות ורשמיות למחצה, שעוררו ביקורת בתקשורת הפלסטינית.
פגישת 'השומר הצעיר' וארגוני נוער פלסטינים בבריסל
פגישה זו עוררה את זעמו של מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף, שכתב על כך בטורו בביטאון הרש"פ, אל-חיאת אל-ג'דידה. אל-כאשף תאר, תחילה, את מעשיה של חברת הסיגריות הפלסטינית "פלקון" שהפרה את החרם שהטילה הרש"פ על מוצרים ישראלים והכניסה משאיות עמוסות סיגריות לרפיח, לאחר ששילמה את דמי המכס לישראל. "בה בשעה", הוא ממשיך, "אירחה תנועת 'פלקון', שהיא תנועת נוער הכוללת את תנועות הנוער הסוציאליסטי מרחבי העולם, מנהיגי נוער ישראלים ופלסטינים בבריסל. אותם מנהיגים פלסטינים, שאינם מוכרים לנו, יחתמו על הסכם שלום עם מנהיגי תנועת 'השומר הצעיר'. אותם "מנהיגים" ממשיכים לדון ב"תוכנית חינוכית משותפת". כל זה קורה, בשעה שמאבקנו מצוי בשיא ובשעה שאנו קוראים לערבים להחרים ולהיאבק בנורמליזציה ולאחר שהתברר עד כמה שוליים וחסרי אונים הם תומכי השלום הישראליים.
העיתונות הישראלית שדיווחה את הידיעה לא פרסמה את שמות "המנהיגים הפלסטינים הצעירים", אבל היא אמרה שהם שניים מנציגי ארגון ה'שביבה' העצמאי מרמאללה ומג'נין ושהם נסעו לפגישה "בידיעתו ובאישורו של השר יאסר עבד רבה [שהוא שר ההסברה הפלסטיני, והממונה על אל-כאשף]. לא היתה כל הכחשה או הבהרה בנוגע לידיעה הזו מן העיתונות הישראלית.
פלקון הפלסטיני ופלקון של הנוער הסוציאליסטי עפים בכנפיים המפרות את האיסורים הלאומיים, הפוליטיים, הכלכליים, הריבוניים הפלסטינים. 'פלקון' עפה מחוץ למסגרת של הלהקה הלאומית, ושתי כנפייה, זו שברפיח וזו שבבריסל, חלשות מכדי להתמודד עם רוחות הזעם העממי הפלסטיני, שכבר אינו מסוגל לשאת את החריגות ואת האינטרסים של סוג כזה של מי שדבר אינו מעניין אותם פרט לניצול ההזדמנויות הבלתי לגיטימיות שלהם על חשבוננו, על חשבון הכיס שלנו, ועל חשבון האינטרסים הלאומיים שלנו. מספיק. אנו קוראים לכל לצאת בפומבי נגד כל חריגה. לא ניתן להמשיך ולשתוק, יהיו האמתלות אשר יהיו. השלב [בו אנו מצויים] אינו מסוגל לשאת זאת, והקורבנות שלנו אינם מסוגלים לשאת זאת."[1]
וליד עטאטרה, המזכיר ליחסים בינלאומיים של התאחדות הנוער "אל-אסתקלאל" [הכפופה למפלגת "פידא" של יאסר עבד רבה], שהשתתף בכינוס בבריסל, ביקש להגיב על ביקורתו של אל-כאשף וכתב בין היתר:
"ברור מדבריו של האח חסן אל-כאשף, שהוא הסתמך על פרסומי התקשורת הישראלית, שכבר התרגלנו לחוסר אמינותה, בעיקר בכל הנוגע לנושא הפלסטיני, שבו מתערבים הגורמים המכוונים של הממסד הציוני בשירותן של מטרות ספציפיות...
הפגישה שהתקיימה בבריסל היתה כינוס בינלאומי ובשום אופן לא כינוס בילטראלי פלסטיני-ישראלי. לא יעלה על הדעת שאנו השואפים לחשוף את עובדת היותה של ישראל מדינת תוקפנית המפרה את החוק הבינלאומי, נוציא את עצמנו מן הארגונים הבינלאומיים, בשל נוכחותם של ישראלים, שכידוע היו שם שנים רבות לפנינו.
ארגון הנשרים הצעירים העולמי החינוכי הסוציאילסטי הבינלאומי מורכב מועדות אזוריות ובהן ועדת המזה"ת, בה חברים ארגונים פלסטיניים וישראלים, בנוסף לארגונים אירופאים מאגן הים התיכון. ארגון הנשרים הצעירים ניסה לכנס את הקבוצה הזו, כיתר הקבוצות, לפני יותר משישה חודשים. אלא שהתאחדות הנוער "אל-אסתקלאל", מתוך מחויבות לאומית, סירבה להשתתף בכינוס לפני שהארגונים המשתתפים מן הצד הישראלי יצהירו על תמיכתם בתביעות המדיניות של האינתיפאדה, שהן תוכנית הקונצנזוס הלאומי שההנהגה הפלסטינית מכריזה עליה השכם והערב. תנאי זה יצר דינמיקה של תמיכה מצד ארגון הנשרים הצעירים העולמי באינתיפאדת הגבורה... הארגונים האירופאים הרלוונטים החלו לתווך ולתאם כדי לגבש מסמך מדיני שיהווה תנאי מוקדם לכינוס ויבטיח את הצלחתו.
ההנהגה המדינית של "פידא" עקבה אחר התהליך הזה מאלף ועד תו, עד שגובש מסמך מדיני מכובד, מבחינה פלסטינית, ששם קץ להשפעה הישראלית על ארגונים אלה וגרם [לנציגים הישראלים] לשאת בחלק מן האחריות המוסרית לסבלו של העם הפלסטיני. ראוי לציין שאחד הארגונים הישראליים החברים בארגון הנשרים הצעירים העולמי סרב לחתום מראש על המסמך בטרם יתנהל לגביו דיון, ותשובת המארגנים היתה שהם לא יוכלו להשתתף בטרם יחתמו על המסמך. לפיכך, הם הוצאו מן הכינוס. כך, אומצה עמדתנו במלואה.
המסמך המדיני שנחתם, אימץ את העמדה הפלסטינית בשאלת המאבק לסיום הכיבוש הישראלי של האדמות הפלסטיניות והערביות משנת 1967, הקמת מדינה פלסטינית ריבונית שבירתה ירושלים המזרחית לצד מדינת ישראל, פירוק כל ההתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטיניים והערביים הכבושים משנת 1967, ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם הרלוונטיות. כמו כן, אימץ המסמך את העמדה הפלסטינית הרשמית ביחס למצב התוקפנות והמלחמה הברברית שמנהלת הממשלה הישראלית נגד עמנו הפלסטיני והנהגתו הלאומית...
לאחר שהמסמך נחתם בבריסל הוא נשלח לכל הגורמים הבינלאומיים הרלוונטיים ובראשם לנשיא, יאסר ערפאת. מסמך זה מהווה תמיכה מדינית והסברתית בעמדה הפלסטינית, כמו גם פריצה של הקונצנזוס הציוני המתנגד לזכויות עמנו הפלסטיני. בכך, הוא מהווה תוצאה של המאבק הפלסטיני ולא רק תוצאה של מדיניות התאחדות נוער "אל-אסתקלאל"..."[2]
פגישת ישראלים ופלסטינים ליד מחסום אל-ראם
בשמונה ביולי, נפגשו אינטלקטואלים, אנשי אקדמיה וסופרים ישראלים ופלסטינים. הפגישה אורגנה על ידי שר המשפטים הישראלי לשעבר, יוסי ביילין, ודיווחים עליה הופיעו בשלושת יומוני הרש"פ.
אל-חיאת אל-ג'דידה, ציטט מדבריו של ביילין ששאל מה הכוונה "בתביעה [הפלסטינית] לזכות השיבה, שהישראלים רואים בה את סוף מדינתם, ומה משמעות הדבקות [הישראלית] במה שהוא כינה הר הבית, כלומר אל-חרם אל-קדסי, שהמוסלמים רואים בו סמל עבורם".
שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבה סקר את המו"מ וקבע כי קיים "מחדל פלסטיני בכל הנוגע לפניה לדעת הקהל הישראלית. לדבריו, במו"מ בקמפ דיוויד חלה התקדמות ורעיונותיו של הנשיא קלינטון היו מתקדמים. "אנו כנושאים ונותנים חשנו קרובים זה לזה, עד שהשר ביילין צעק ותבע לסגור עסקה למרות הבחירות. עמדתו היתה שיש להגיע להסכם, בין אם הוא יכובד לאחר הבחירות ובין אם לאו, משום שהמטרה היא להוכיח לשני העמים שהסכם אפשרי".
לאל-איאם הפלסטיני אמר השר עבד רבה כי המפגש "יסייע לשבור את ההתגייסות הגזענית של רבים מכלי התקשורת הישראלית נגד העם הפלסטיני, בכך שהם מנסים להציג את העמדה הפלסטינית כמתנגדת להידברות ומתנגדת לשלום וכאילו יש לה רק מטרה אחת והיא חיסול מדינת ישראל, בעוד שהעובדות בשטח הן שקיימת מדיניות של הימין הישראלי שמטרתה לחסל את העם הפלסטיני תחת הכותרת של המשך מלחמת 1948... התברר לנו במפגש שאפילו הסופרים והאינטלקטואלים הישראליים הם קורבנות של הגרסה הישראלית הרשמית בנוגע לסיבות כשלון פסגת קמפ-דיוויד ומה שהיה לאחריה וכאילו הפלסטינים דחו הצעות נדיבות, משום שהם רצו לממש את זכות השיבה במלואה, כדי לחסל את מדינת ישראל ואת אופייה ורעיונות בלתי נכונים נוספים... חייבים להיות ערוצי הידברות מגוונים. אנו צריכים לדבר עם כוחות השלום בישראל ולעודד את הקשרים
עמם."[3]
הסופר עמוס עוז אמר ש"מאז שהיינו ילדים אנו שומעים על השלום הצודק, אבל אין שלום צודק, משום שהשלום הצודק של עם אחד עלול להיות הורג עבור עם אחר. עם זאת, קיימים ערכים צודקים, כגון הזכות לחיים". גם עמוס עוז ציין את פחדם של הישראלים מזכות השיבה.
הסופר א.ב. יהושע אמר: "שמענו כעת שהנושאים ונותנים היו על סף הגעה להסכם. אם כן, מדוע - כשהוא פונה לפלסטינים - פתחתם באלימות? הייתי יכול להבין את האינתיפאדה לו היא היתה פורצת בימי נתניהו, אבל עם ממשלה שכמעט והגעתם עמה להסכם - לא!"
אל-חיאת אל-ג'דידה, ייחד מקום נרחב לדבריו של עורכו הראשי, חאפט' אל-ברע'ות'י: "...נראה לי שאיננו מהווים משלחת משותפת, אלא שתי משלחות המביעות עמדות שונות, כגון העמדה [של א.ב. יהושע] שהאשימה אותנו בפתיחה באלימות. מה שחשוב הוא להיפגש כדי לראות מה ניתן לעשות כדי להפחית את המתח בין שני העמים, משום שמטרת ממשלת ברק ולאחר מכן ממשלת שרון היא לקטוע את הדיאלוג בין שני העמים, להכניס ברבריות לסכסוך, ולהשיבו לפרימיטיביות, כדי שהריגתו של פלסטיני או ישראלי תהיה קלה."[4]
פגישת עיתונאים פלסטינים עם נשיא ישראל, קצב
בעקבות הפגישה הקבוצתית, שקיימו עיתונאים ישראלים בכירים עם יאסר ערפאת, הוזמנו כמה עיתונאים פלסטיניים לפגישה דומה עם נשיא ישראל, משה קצב. למחרת הפגישה דיווח רק היומון הפלסטיני אל-קדס על הפגישה ותוכנה. ואולם, יום לאחר מכן, מתח עורך אל-חיאת אל-ג'דידה, חאפט' ברע'ות'י ביקורת על הפגישה בכותבו: "...לא היה כל צורך לשאוף לקיומה של פגישה זו, משום שמטרתה היתה להכתיב עמדות בוסר ולא להעביר הבהרות. הוא [קצב] נתבע להתנצל על הנזק שגרמו כוחות הכיבוש לאמצעי התקשורת ולעיתונאים הפלסטיניים...
אם מצב הפלסטינים מחייב שימוש באבן ובחרם נגד המגיפה הגזענית הזו [באמצעותה] תוקפים מנהיגי ישראל, הרי שהוא מחייב גם לקיים דיאלוג, אפילו עם הצד שכנגד, במידה שלאותו צד שכנגד יש עמדה ואין הוא מסתפק בדברי שבח לשפך הדם. ואולם, הנשיא הישראלי לא שינה את דרך דיבורו והוא רצה להשתמש בעיתונאים הפלסטיניים כערוץ לחדור [לשורות הפלסטינים] כדי להכתיב [את עמדותיו] ולא כערוץ להידברות. משום כך היה זה דיאלוג של חירשים שהעיתונאים שהשתתפו בו, קצרו באמצעותו את זעם עמיתיהם ולא הצליחו לצאת עם ציד כלשהו. הם יצאו מהפגישה עם קצב עם עצמות, בשעה שהוא זכה בבשר ובשומן..."[5]
כתבת אל-חיאת אל-ג'דידה, כות'ר סלאם, השתתפה בפגישה עם קצב, אך היא הקדישה את מרבית מאמרה לסיפור "צלחת ארוחת הבוקר" שהביאה עבורו: "עמיתי שאלו אותי לפשר הצלחת העטופה שנשאתי בידי ושהכילה חצי פרוסת לחם, עגבנייה אחת, ושלושה זיתים, במקום מצלמת הטלוויזיה שבדרך כלל אני נושאת עמי. כאשר התברר להם שזוהי צלחת של ארוחת בוקר פלסטינית מקוצצת בשל המצור של הכיבוש על הגדה המערבית, שהבאתי כמתנה לנשיא המדינה העברית, הם נתקפו חרדה שאני הולכת לעשות להם בעיות ואחד מהם תבע ממני להשליך את הצלחת לפח הזבל. אחרים ביקשו ממני שלא להוציא את הצלחת מול פניו של הנשיא, כדי שלא תהינה בעיות."
לאחר מספר דקות, הגיע מארגן הפגישה ו"פנה אלי בקול מאיים: אני לא אתיר לך להיכנס עם הצלחת הזו; אני לא אתיר לך לעשות הצגות ותעמולה נגדנו. עליך לבחור בין הכניסה לפגישה לבין הצלחת".
"התלהבותי הרבה גרמה לי להישאר במקומי ולהציג את הצלחת ואת שהתרחש בפני הטלוויזיה הישראלית. המשכתי לשאת את הצלחת מגיהינום המצור של הכיבוש, עד שיצא נציג הממשלה פעם נוספת והמשיך לאיים עלי. הוא לקח אותי הצידה ואני ניסיתי להסביר לו שאני מכבדת את הכללים ואינני מבקשת לעורר פרובוקציות. הוא אמר לי: אני לא אתיר לך להעליב את הנשיא..."
כות'ר סלאם ממשיכה לספר באריכות את המעשה בדבר צלחת ארוחת הבוקר ומדווחת כי יולי אופק, מערוץ 2, שאלה אותה: "האם זהו חופש העיתונות אצלכם בפלסטין? תראי איך המנהל הפלסטיני שלך מתייחס אליך. כאשר הסתבר לה שמי שדיבר אלי היה נציג הממשלה הישראלית, היא התקדמה אליו עם עדשת המצלמה ושאלה אותו לפשר התנהגותו. הוא השיב לה שהבאתי צלחת כדי לעשות תעמולה אנטי-ישראלית. העניין הסתיים בכך שהצלחת הושארה בחלון הבדיקה הביטחונית..."
בסוף מאמרה, התפנתה כות'ר סלאם לכתוב על תוכן דבריו של קצב והוסיפה: "הוא לא השיב לכל השאלות שהפנו אליו העיתונאים, ובחר את השאלות שרצה לענות עליהן. כשנשאל על השקפתו בנוגע למדינה הפלסטינית העתידית, הוא לא השיב. כאשר נשאל כמה זמן תמשיך מדינתו בכיבוש האדמה הפלסטינית, הוא לא הגיב במילה והסתפק בתשובה לשאלה אחת בנוגע להצהרתו מלפני כחודש לפיה הפלסטינים אינם בני אדם ושהם באו מכוכב אחר. הוא אמר שבהצהרה זו לא התכוון לפלסטינים [אלא למבצעי הפיגועים] והיא באה בעקבות ביקור אצל שתי משפחות שבניהן נהרגו מאבנים. הוא ציטט דברים שאמרה אמו של אחד ההרוגים..."[6]
ואולם, מבצע הצלחת של כות'ר סלאם לא חסך ממנה ומן הפלסטינים האחרים שהשתתפו בפגישה את שבט ביקורתו של בעל הטור, מופק מטר, תחת הכותרת "מדוע נמשכתם אל ריחו של הקצב?":
"יוני שלום או תוכיי שלום - מה שחשוב הוא שמדובר בעופות המסוגלים ליפול ברשתותיהם של חובבי הריגתה של כל נפש שהיא... החתולים השמנים והחתולים הרזים נמשכים אל חנותו של "הקצב", בדיוק ברגע בו הוא עסוק בפישוט עורם של אלו שעודם בחיים, כדי לראות אילו עצמות תהינה מנת חלקם... מה עשיתם? מה שמעתם? כיצד האזנתם לרוצח? כיצד יכולתם להעלים עין מעשרות האלפים המבכים את ששת השהידים שנפלו באותו יום? ואילו אתם, זקרתם את אוזניכם ופתחתם את עיניכם מול "הקצב משה"..."[7]
