פולמוס בנושא זכויות המיעוטים במזרח התיכון
מעל דפי העיתונות הערבית היוצאת לאור בלונדון, מתנהל לעתים תכופות פולמוס בנושא מעמד המיעוטים וזכויותיהם במזרח התיכון. במאמרים ובמכתבים למערכת, מעלים אנשים המשתייכים לקבוצות מיעוט לאומיות, אתניות, ודתיות שונות - כורדים, סיריאנים, ארמנים, קופטים, מרונים, ברברים - תביעות לפתרונות שונים בנוגע למעמדם כפרטים, כמו גם למעמד הקהילות אליהן הם משתייכים. פולמוס זה משיק במקרים רבים לדיון המתמיד בתקשורת הערבית בנושא מעמד הפלסטינים אזרחי ישראל ובנושא זכות ההגדרה העצמית לפלסטינים.
בעקבות הפגנות הברברים באלג'יריה והקופטים במצרים, גבר זרם המאמרים והמכתבים בנושא המיעוטים בעולם הערבי. התביעות שמעלים בני המיעוטים השונים מגוונות ביותר, והמסמך הבא מציג את ארבעת המודלים העיקריים לפתרון שאלת מעמד המיעוטים בעולם הערבי, כפי שהם עולים מן התכתובת הזו: הכרה בייחוד התרבותי של קבוצות המיעוט; השתלבות המיעוטים במדינה אסלאמית; הסתפקות המיעוטים בזכויות האזרח במדינות הערביות הקיימות; והגדרה עצמית לקבוצות המיעוט.
מודל א: הכרה בייחוד התרבותי של קבוצות המיעוט
קבוצה של אינטלקטואלים ערבים ליברלים, החיים בלונדון ובפאריס, פרסמה ביומון הערבי, אל-חיאת, קריאה להכיר בייחוד התרבותי של קבוצות המיעוט השונות בעולם הערבי, זאת מבלי לעשות שימוש ישיר במונח "אוטונומיה תרבותית". גילוי הדעת, שכותרתו "קריאה לכיבוד הזכות לדעה שונה", מופנה ל"אינטלקטואלים" ולא למנהיגים הפוליטיים. הוא נכתב על רקע מהומות הברברים באלג'יריה וחתומים עליו אל-עפיף אל-אח'צ'ר, אדוניס, האשם צאלח, כנעאן מכיה וחאזם צאע'יה:
"מן הראוי שהאירועים הקטסטרופליים באלג'יריה יסיטו את תשומת הלב לצדק שבתביעות שהעלו המפגינים, להכיר בייחוד הברברי, בין יתר התביעות החברתיות והדמוקרטיות האחרות. אירועים דומים צפויים ברבות מן החברות שלנו, שאוזניהן עדיין אינן כרויות לתביעות התרבותיות הלגיטימיות: התביעות בנושא השפה, התביעות בנושא הדת, התביעות בנושא האסכולה דתית, והתביעות האתניות...
הסכנה של התפוצצות התביעות האלה לכלל עימותי דמים מחייבת את האינטלקטואלים... להכיר בתביעות של קבוצות הייחוד בחברות שלנו. אותן חברות ניצבות בפני מלחמות שיפוררו את המרקם הלאומי שלהן, משום שהן טרם הפנימו את הצורך לכבד ולהשריש את הזכות לדעה שונה הנתונה לכל אחד ממרכיביהן התרבותיים והאתניים...
מדוע טרם הכירו החברות שלנו ב'אחר' כפי שהוא, ולא כפי שהן רוצות שיהיה? משום שהתודעה המסורתית האסלאמית הלאומית-ערבית, הטומנת בחובה את תסביך הרדיפה, עודנה תודעה של ימי הביניים ולכן היא דבקה בתפישתה השלילית לגבי 'האחר'... וממשיכה להשליך עליו את דימוייה [ולראות בו] קבוצה מרושעת, או גיס חמישי. קנאות זו השוללת את 'האחר', שלטה במורשת שלנו מאז ניצחון המאניה של "קבוצת הניצולים" [הכוונה לקהילת המוסלמים], הרואה בהבעת התנגדות משום אופוזיציה ובאופוזיציה משום כפירה או בגידה. כיום, התודעה המשותקת הזו עודנה שולטת בכיפה, בעיקר בתקשורת ובחינוך, שמן הראוי לגייסם כדי ליצור בקרב האדם תודעה לגבי:
1. הערכים האוניברסאליים של המודרניזציה, הרואים בכל ייחוד תרבותי ואתני הון סמלי הנזקף לזכותה של כל אומה ולזכותו של המין האנושי בכללו. [יש] ללמד את הנוער את ההיסטוריה של כל קבוצה ייחודית, משום שידע מהווה הקדמה להכרה הדדית. בכלל זה יש ללמד את ההיסטוריה שקדמה לכיבוש האסלאמי, כדי ליצור תודעה הטרוגנית באמצעות זהות משותפת.
2. הערכים של הדמוקרטיה המתגשמים במדינה [שהיא] אומה של כל אזרחיה, ושמתמזגים בה על ידי כך שמוכרות זכויותיהם להיות נתינים מדיניים בעלי זכויות וחובות שווים, תהא השתייכותם לקבוצה ייחודית אשר תהא. ערכים דמוקרטיים אלה מבטיחים את שחרורן של הקבוצות הייחודיות מתחושת הרדיפה, הנחיתות, העושק, הפחד, השוליות, והחיסול הפוליטי ממנו עדיין סובלים בחלל הערבי-אסלאמי הנשים, הלא-מוסלמים, והמוסלמים מעדות ואסכולות אחרות...
3. ערכי זכויות האדם... ובכללם, ערכי השוויון בין שני המינים, ובין כל הגזעים, הזהויות, השפות, הדתות, והקבוצות האתניות; כיבוד הזכות לדעה שונה; כיבוד החירות הגופנית; כיבוד חופש הדעה; כיבוד חופש המחשבה; כיבוד חופש העמדה; כיבוד חופש התנועה; כיבוד חירותו של הפרט לבחור את ערכיו ו[זכותו] להגדרה עצמית בחיי היום-יום..."[1]
מודל ב: השתלבות המיעוטים במדינה אסלאמית
האסלאמיסט, יאסר אל-זעאתרה, היושב בירדן, הגיב על גילוי הדעת של האינטלקטואלים הליברלים. טענתו העיקרית היא כי העולם הערבי אינו סובל מבעיית מיעוטים, אלא מבעיית רוב - הרוב הערבי אסלאמי - שזכותו להגשים את הגדרתו העצמית במדינה אסלאמית אחת מופקעת על ידי המשטרים הערביים. על פי השקפתו של אל-זעאתרה, מצוקתם של המיעוטים כיום, תחת שלטון המשטרים החילוניים, תיפתר ממילא על ידי הקמת המדינה האסלאמית, משום שהאסלאם מקפיד על זכויותיהם של המיעוטים החיים תחת ריבונותו.
אל-זעאתרה פותח בטענה כי גם בעולם המערבי אין מקפידים על זכויות המיעוטים באופן אותו תובעים האינטלקטואלים הליברליים. כדוגמא, הוא מביא את צרפת, "ערש החירות", "הרואה ברעלה איום על אחדותה התרבותית" וקובע כי בצרפת בני כל המיעוטים סובלים, "פרט ליהודים, כמובן, שהאחרים סובלים מהתרחבות השפעתם". דוגמא נוספת, אותה מביא אל-זעאתרה היא בריטניה, "ערש המודרניזציה", ש"אינה מוכנה לראות בבתי הספר האסלאמיים חלק מן המרקם החינוכי, הראוי לתמיכה דומה לזו שמקבלים בתי הספר היהודיים".
לאחר מכן, עובר אל-זעאתרה לטענתו הראשית וקובע כי "הבעיה העיקרית איננה נעוצה ברדיפת המיעוטים על ידי החברות שלנו, או באי ההכרה בייחוד שלהם, אלא בהפרת הזכויות של כולם, וקודם כל של הרוב, על ידי המשטרים. מה שקורה באלג'יריה, לדוגמא, נגע לרוב שם עוד בטרם נגע למיעוט הברברי. השפה הערבית מאוימת היום על ידי חוקים חדשים, יותר מאשר הברבריות, שאין לה שפה אחת מאחדת.
בנוסף, התודעה האסלאמית איננה מילה נרדפת לרדיפת המיעוטים, כפי שעולה מגילוי הדעת [של האינטלקטואלים הליברלים], נהפוך הוא, בין אם המדובר ב'אחר' מבחינת הגזע... או ב'אחר' שאינו מוסלמי, שהאסלאם מצווה להקפיד על זכויותיו...
גילוי הדעת אינו מתייחס לסיבות החשובות יותר להתפרצות בעיות המיעוטים, ומסתפק בקביעה כי הן נובעות מחוסר תודעה בדבר הצורך לכבד או להשריש את ערכי הזכות לדעה שונה. לו היה זה נכון, היו מתפרצים בעולם מאות מיעוטים. אין חברה שאין בה מיעוטים או קבוצות ייחודיות הסובלים מרדיפה או מדחיקה לשוליים, מבלי שתהיה להם הזדמנות למחות. האימפטוס החיצוני והשבירות הפנימית הם שמסייעים להתפוצצות [בעיית המיעוטים בעולם הערבי].
יישום התביעות שהועלו בגילוי הדעת בכל חברה, אסלאמית ונוצרית כאחת, יהווה תוקפנות נגד ערכי הרוב, ולכן איש אינו מיישם תביעות אלה באופן מילולי... לכל חברה יש את ערכיה שיש לכבדם. חירות איננה אנרכיה, בשום מקרה. אין אף חברה המתירה לאנשיה לצאת לרחוב עירומים, לקיים יחסי מין ולצרוך סמים על אם הדרך, או לגדף את ההקדשים מתי שמתחשק להם..."[2]
עמדתו של אל-זעאתרה זכתה לחיזוק מעבדאללה אל-קחטאני מסעודיה, שהגיב במכתב למערכת על מאמר אחד מני רבים בנוגע לזכויות הכורדים וכתב: "...רעיון "הלאומיות", הינו רעיון שטני ומתועב, על פי ההשקפה האסלאמית, והנביא לחם נגדו, בעת שהשתייכותם של שבטי הערבים נקבעה אך ורק על פי קנאות לאומית...
המוסלמים לא הבחינו בין כורדי לערבי, לתורכי, להודי, ולפרסי לאורך כל ההיסטוריה של האסלאם, מאז ראשית השליחות של הנביא מחמד, ועד שיהודי ה"דונמה" [הכוונה לחסידי שבתאי צבי] הסתננו בקרב פעילי המדינה העות'מאנית בראשית המאה העשרים. כמה מוסלמים מתגאים היום במעשים המפוארים של צלאח אל-דין אל-איובי, טארק בן זיאד, אל-ט'אהר ביברס, קוטוז, נור אל-דין זנגי, ומחמד אל-פאתח וכמה מאותם מוסלמים יודעים, או שזה מעניין אותם בכלל, לאיזה לאום השתייכו אותם מנהיגים?...
משחק ה"לאומים" הוא משחק של מירמה, שנעשה בו שימוש כדי להרוס את האימפריה העות'מאנית בשמן של "הלאומיות התורכיות", "הלאומיות הערבית", ו"הלאומיות הכורדית". האימפריה העות'מאנית היוותה מטרייה תחתיה הסתופפו כל המוסלמים, עד שבאו אותן כנופיות אימים, בחסות השגרירויות המערביות... וקבלו הזדמנות לחסל את הסולטנות במלחמת העולם הראשונה...
האם אתה חושב שגורל המוסלמים במדינות-הננס [שקמו על חורבות האימפריה העות'מאנית] טוב יותר ממצבם של הכורדים ללא מדינה? חרב הדיכוי, ההשפלה, והרודנות מונפת על צוואר המוסלמים כולם, בכל ארצותיהם, על ידי ממשלות חילוניות, שהפוליטיקאים המערביים הפכו אותן לסוכניהם בארצות המוסלמים... אתם [הכורדים] מהווים חלק שורשי מאומת האסלאם הנשחטת. מצבכם זהה לזה של המוסלמים הערבים, המוסלמים התורכים, המוסלמים האלבנים, והמוסלמים האחרים...
משימתו של כל מוסלמי הגאה באומתו - אומת האסלאם ולא אומת התורכים, הכורדים, או האלבנים - היא לדבוק באמונה הטהורה של האסלאם ולשקוד כדי לחזקה בנפשות, במוחות, ובלבבות, עד שיגיע הרגע שבו יתיר אללה לשנות את המצב, והאומה תשוב [לשלוט]... בכל מדינה שבה יש רוב לבניה...
שבט אחינו הכורדים - עליכם לפעול למען ניצחון האסלאם כאמונה, כהלכה דתית, וכמדינה בתוך הארצות בהן אתם מצויים. כאשר ישלוט האסלאם באותן מדינות, לא יהיה משנה אם הנשיא יהיה ערבי, תורכי, או צ'צ'ני. כולכם אחינו לאמונה..."[3]
מודל ג: הסתפקות המיעוטים בזכויות אזרח במדינות הקיימות
עמדה זו מוצגת, דרך קבע, על ידי המשטרים במזרח התיכון והיא קובעת כי אין מקום לאוטונומיה מכל סוג שהוא למיעוטים השונים במזרח התיכון, משום שלבני אותם מיעוטים מוצע שוויון מלא במסגרת מדינות הלאום הערביות. יתרה מכך, ההתעסקות בתביעות המיעוטים, מסיטה את החברות בעולם הערבי מטיפול ב"בעיות האמיתיות" הניצבות בפניהן: הציונות והפיתוח.
תומכיה של עמדה זו משתייכים בדרך כלל לחוגי הפאן-ערביות והיא השולטת בכיפה בתקשורת הערבית. עמדה זו מוכרת היטב, ולכן ניתן להסתפק בדוגמא קצרה המשקפת את הלך הרוח אותו היא מייצגת. אל-צאלח אל-אח'צ'ר כותב מבלגיה בתגובה לתביעות להכרה במדינת סהרה ובשפה הברברית: "לו היו כמה קבוצות בקרב עמנו הערבי מנסות ללחוץ על השליטים הערביים להשיב את ירושלים ואת פלסטין, להסיר את המצור מעל עראק, להקים את השוק הערבי המשותף, להקים ברית הגנה ערבית, או לתבוע דמוקרטיה ויתר כבוד לאזרח הערבי... היינו מוחאים להן כפיים ומברכים אותן על פועלן. ואולם, זה שכמה קבוצות בקרב עמנו הערבי מנסות לשכנע אותנו בתועלת שבשפה הברברית ובמדינת-ננס בסהרה, במקום כל אותם נושאים הניצבים בראש סדר העדיפויות - אין הדבר אינו יכול לשמח אף אדם בעל בינה.
השפה הברברית איננה מהווה צורך חיוני כיום. אין היא שפת העתיד והטכנולוגיה, שבאמצעותה ננצח ואין היא מפתח קסמים שבאמצעותו נפתור את אסונותיהם המתגברים של הערבים. בנוגע למדינת הננס בסהרה - האם מדינה זו היא שתלחם בישראל, תחזיר לנו את פלסטין, ותאחד את המוסלמים?!"[4]
מודל ד: הגדרה עצמית למיעוטים
מבין המיעוטים השונים במזרח התיכון, התביעה להגדרה עצמית, מועלית בעיקר על ידי אינטלקטואלים כורדים, אם כי אין קונצנזוס בנושא זה בקרבם. צלאח בדר אל-דין, החותם על מאמרו בתואר "סופר פוליטי כורדי" תוך שהוא משמיט את היותו אזרח סוריה, סבור כי הפתרון לבעיית הכורדים הוא בהגדרה עצמית. לדבריו, הכורדים מהווים 26% מן האוכלוסייה בעראק ו-15% מן האוכלוסייה בסוריה "ובמקרה זה מדובר בקבוצה אנושית לאומית שזכויותיה נכללות במסגרת העיקרון של זכות ההגדרה העצמית והן חורגות מן המסגרות של שוויון בפני החוק עם הערבים, או הזכות לאזרחות כפרטים... זכויות אלה חשובות, אבל הזכות לאזרחות מהווה חלק מן הזכות הרחבה יותר, זכות ההגדרה העצמית, ולא להיפך...
אני קורא לאינטלקטואלים הערביים המכירים בקיומו של עם כורדי בעל מאפיינים לאומיים ייחודיים, להכיר במקביל בקיומו של פגם ביחסים הכורדים-ערביים, בשל קיומה של בעיה שאינה נפתרת ואינה זוכה לטיפול מן הצד הערבי. הטיפול איננו באמצעות מנות קטנות כגון זכות האזרחות, או הזכות לשוויון כפרטים וכאזרחים, למרות שגם אלו נחוצים. לכורדים נאמר לפני מאה שנה: המתינו עד להקמת המדינה האסלאמית האחת, במסגרת האימפריה העות'מאנית. לפני מחצית המאה נאמר להם: המתינו עד להגשמת הסוציאליזם-קומוניזם. כעת אנו שומעים שיש מי שאומר: המתינו עד להגשמת זכויות האזרח, שאם לא כן - הגלובליזציה בוא תבוא והלאומיים והתרבויות הלאומיות השוליות יכחדו...
בעניין זה מן הראוי לזכור גם את מצבם של הערבים הפלסטינים בשטחי 1948... המהווים עשרה אחוזים מאוכלוסיית ישראל. הם אינם מסתפקים בזכות האזרחות, המוענקת להם בחוק, במסגרת הזכויות והחובות שלהם. אדרבה, הם נאבקו וזכו בזכויות ובהטבות נוספות, בתור מיעוט לאומי. יתרה מכך, מזה תקופה, מאז שיבת הרשות הלאומית [הפלסטינית] ובעקבות שינוי מאזן הכוחות לטובת מאבקו של העם הפלסטיני, החלו הכוחות הלאומיים הערביים הפלסטיניים בתוך ישראל לפתח את תביעותיהם ולהציג באופן ברור את זכויות עמם במסגרת עקרון ההגדרה העצמית... מדוע יש אנשים שמחליטים עבור מיליוני כורדים כי עליהם להסתפק בזכות לאזרחות ולהשתלבות דמוקרטית...?"[5]
בעקבות מאמרו, הואשם בדר אל-דין על ידי אלג'יראי ברברי בכך שהוא מבקש לשנות את מפת המזרח התיכון כולו. טארק מוריד, כורדי החי בגרמניה, נחלץ להגנתו של בדר אל-דין והשיב על טענה זו: "...מפת המזרח התיכון איננה חלק מלוחות הברית. היא שורטטה על חשבון לאומים ואומות רבים, שאחד הגדולים שבהם הוא העם הכורדי, שיש לו את כל מרכיביה של אומה: היסטוריה, שפה, וגיאוגרפיה משותפות. מפה זו חילקה את מולדתו של העם הכורדי בין ארבע מדינות המתכחשות, עד לרגע כתיבת שורות אלה, לזכויותיו האנושיות הבסיסיות ביותר. הם מתכחשות לקיומו. זוהי אותה מפה שקבעה את השם ישראל במקום פלסטין... מפה זו שגובשה ב[הסכם] סייקס-פיקו, [בהצהרת] בלפור, ובלוזאן איננה לגיטימית וצודקת, לפחות מבחינתם של העמים הכורדי והפלסטיני...
[בנוגע לטענה כי מאבקם של הלאומים השונים משרת, "שלא במתכוון", את המדיניות של ארה"ב וישראל] הרי שמי שתומך, שלא במתכוון, במדיניות ארה"ב וישראל הם אותם אנשים שניסו להשמיד חלק מעמם רק בשל השתייכותו הלאומית. הם רדפו את האדם הפשוט..., גזלו את המשאבים, ורשמו אותם על שמם בחו"ל... הם אלו שהפכו את עמיהם ל"מלשינים" שמחציתם עוקב אחר המחצית האחרת... הם אלה שרוקנו את המולדת והזהות הלאומית מכל תוכן, עד שהפכה לשברירית וחסרת כל עניין עבור האזרח."[6]
