המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המחלוקת סביב הקמפיין ל"חידוש השיח הדתי" שמוביל נשיא מצרים כדרך למאבק בטרור
27/7/2015

 

המחלוקת סביב הקמפיין ל"חידוש השיח הדתי" שמוביל נשיא מצרים כדרך למאבק בטרור

 

הקדמה

גל הפיגועים ששטף את העולם בחודש הרמדאן השנה, וכלל בין היתר את הפיגועים שבוצעו ב-26.6.2015 באתר תיירות בתוניסיה ובמסגד שיעי בכווית, ובמפעל בדרום מזרח צרפת, וכן רצף הפיגועים במצרים -  רצח התובע הכללי, הישאם ברכאת, ב-29.6.2015 ומתקפת טרור של עשרות חמושים אסלאמיסטים על עמדות הצבא בצפון סיני ב-1.7.2015, עוררו בתקשורת הערבית ובמיוחד המצרית דיון לגבי דרכי הטיפול בטרור האסלאמי, כשאחד הנושאים העיקריים שנידונו היה המאבק בטרור זה במישור הרעיוני באמצעות "חידוש השיח הדתי".

 

את המונח "חידוש השיח הדתי" התווה לראשונה עדלי מנסור, נשיא ביהמ"ש העליון החוקתי במצרים לשעבר  שמונה לנשיאה הזמני מצרים לאחר הדחת משטר האח"ס בראשות מוחמד מורסי ביולי 2013. בטקס שערך משרד ההקדשים לרגל חג הולדת הנביא מוחמד בינואר 2014, ובפני עשרות אנשי דת בכירים, אמר מנסור: "חברתנו היום זקוקה ביותר לחידוש השיח הדתי, חידוש מודע ואחראי... שיטפל בבעיית הקיצוניות ובהבנה השגויה או הפגומה של האסלאם..."[1] הנשיא הנוכחי עבד אל-פתאח אל-סיסי, אימץ את הקריאה ל"חידוש השיח הדתי", ואף הלך צעד אחד קדימה כאשר קרא למהפכה דתית בחג הולדת הנביא שהתקיים באל-אזהר שנה לאחר מכן ב-28.12.2014.[2]

 

במאמרים שפורסמו בתקשורת הערבית והמצרית בנושא זה לאחר גל הפיגועים האחרון, עלתה מחלוקת בדבר יעילותו של המאבק בטרור בדרך זו, הנובעת מתפיסה שונה של סיבותיו. אבראהים עיסא, עורך שני עיתונים מצרים אל-מקאל ואל-דוסתור אל-אסלי טען כי הסיבה לטרור אינה כלכלית, פוליטית או חברתית אלא נעוצה בשיח הדתי, ולכן חידושו היא הדרך העיקרית למאבק בטרור, ולפיכך הנשיא אל-סיסי צריך להקדיש את מירב תשומת ליבו לכך. לעומתו, יצא מאמון פנדי, אינטלקטואל מצרי בעל טור ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היו"ל בלונדון, נגד רעיון חידוש השיח הדתי, אותו הגדיר "דברי הבל" ו"ניסיון כושל לחדש את הנחשלות" וקרא לשנות לחלוטין את השיח ולבססו על קריטריונים מדעיים. מנגד, טען הפרשן הפוליטי וחבר מועצת העם המצרית לשעבר, ד"ר וחיד עבד אל-מגיד, כי הסביבה החברתית היא שמכתיבה את השיח הציבורי ולכן ראוי קודם כל לטפל בסביבה.

 

להלן תרגום קטעים נבחרים מהמאמרים:

 

עורך אל-מקאל: על הנשיא להתמקד במאבק הרעיוני בטרור

אבראהים עיסא, עורך היומונים המצריים אל-מקאל ואל-דוסתור אל-אסלי, גרס כי חידוש השיח הדתי הוא הדרך העיקרית לטפל בטרור האסלאמי. במאמר חריף ביומון אל-מקאל שבבעלותו מתח עיסא ביקורת קשה על הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי והטיל עליו את האחריות לרצח התובע הכללי המצרי, הישאם ברכאת, ולמותם של רבים אחרים כתוצאה מהטרור האסלאמי, בשל סדר עדיפויות לקוי שמקדם לדבריו הנשיא. עיסא קרא לנשיא להקדיש את כל כולו לחידוש השיח הדתי ולמאבק בטרור במישור הרעיוני שיבוא לידי ביטוי בחינוך, במסגדים, בתקשורת ובתרבות ולא להתעסק בנושאים אחרים כמו מאבק בעוני. כמו כן תקף עיסא את החלטת הנשיא להטיל על שיח' אל-אזהר, אחמד אל-טיב, ועל המופתי המצרי, מוחמד שוקי אל-עלאם, את מלאכת המאבק הרעיוני, בציינו כי הם בעצמם מחזיקים בעמדות קיצוניות. עיסא כתב: "...לווייתו של השהיד היועץ הישאם ברכאת [התובע הכללי המצרי] אתמול צריכה להיות הלוויה האחרונה [שהיא תולדה] של סדר העדיפויות השגוי. כמובן כולנו מוכנים למות ואיש ביננו אינו יכול לחצוץ בינו לבין שעתו אם זהו רצון אללה, אך למעשה אלה סדרי העדיפויות השגויים שמובילים אותנו להלוויות. בדבריו בלוויה, ביקש הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי באופן חד וברור שלא נתעכב על הצרכים הקטנים ושנדע שיש מערכה גדולה מאוד נגד הטרור... זו דרישה מאוד חשובה, אך הלוואי שהנשיא היה הראשון ליישמה במאמציו ומדיניותו...   

 

אני יודע שהנשיא דואג לעמו וסבור שהמאבק בטרור יצליח באמצעות פיתוח ומאבק בעוני ובאבטלה. זה מאוד יפה [אבל] זו טעות מוחלטת. אדוני הנשיא, עזוב את התפיסה הזו מאחר שהיא פוגעת במדינה ודוחה את המערכה שלנו במאבק בטרור.

 

אין סיבות כלכליות לטרור. הטרור קיים בקרב השכבות העשירות, מעמד הביניים והעניים בצורה שווה. לא ייתכן שאתה מאמין בטענות אלו שמאסנו בהן, הקושרות את הטרור לעוני. ההוכחה לכך היא שהטרור קיים גם בסעודיה, בכווית, בצרפת ובגרמניה למשל, שעמיהן אינם עניים. רב הרוצחים הטרוריסטים בסוריה ובעיראק הם סעודים שהגיעו מהמדינה העשירה ביותר בעולם הערבי. ואל תשכח את אוסמה בן לאדן ואימן אל-ט'ואהרי [מנהיגי אל-קאעדה] ואת כל האחים המוסלמים. האם הם עניים שפנו לטרור בגלל העוני?

 

אין סיבות כלכליות לטרור, וגם לא פוליטיות ולא ביטחוניות. מספיק עם האפיון השגוי הזה של התופעה. כמובן המאבק בעוני הוא צורך הכרחי, אבל הוא אינו מלחמה בטרור ואינו בראש סדר העדיפויות כשנלחמים בטרור. אם הנשיא אל-סיסי דורש מאתנו להתעסק בבעיה הגדולה שהיא המלחמה בטרור, אנו קוראים לו ליישם זאת מיד על מדיניותו. הוא נשיא המלחמה בטרור. זה מה שאנו רוצים לראות ממנו וממדיניותו מעתה ואילך.

 

עלינו לדעת שהעימות הביטחוני אינו הפתרון היחיד, ושהעמדה לדין גם היא בוודאי אינה פתרון. בהצהרותיו של הנשיא במהלך הלוויה [של ברכאת] חשנו בחשיבות הרבה שהוא מייחס לשינוי החוקים או התשתית התחיקתית של הצעדים המשפטיים כדי להאיץ את יישום העונשים על הטרוריסטים המואשמים. שוב מדובר בסדר עדיפויות שגוי.

 

כמובן שההרתעה היא הכרחית כדי להתמודד עם הטרוריסטים. אבל אני מזכיר לכולכם שהמוות אינו מפחיד את הטרוריסטים, כפי שאינו מפחיד אותנו בכלל. יתר על כן, הם הולכים ברגליהם כדי לפוצץ עצמם... כמה הוצאות להורג היו מאז תקופת הח'וארג'[3] ועד עתה, אך זה לא מנע את הופעת התפיסה הטרוריסטית, הטרוריסטים וארגוניהם. בנוסף יש את החשש הלגיטימי שיישום [החוקים] לצורך השגת המטרה הנעלה  - המאבק בטרור יגלוש במדרון מאוס לכדי פגיעה בזכויות.

 

אבראהים עיסא[4]


 

המלחמה היא באחריות הנשיא ולא באחריות גורמי הדת הקיצוניים

מה שנחוץ באמת, בדחיפות ובצורה שורשית הוא שהנשיא ימקד את עיקר תשומת ליבו [בכיוון אחר]. אדוני הנשיא, הנח לממשלה להתעסק בפיתוח כבישי המדבר, סלילת כבישים והשבחת אדמות... ואתה כנשיא תעסוק רק במלחמה הגדולה – מלחמת שחרור המוח המצרי.

 

מה עלינו לעשות?

תחילה יש לגבש תכניות לטווח הקצר והארוך ולמנות מועצה של אינטלקטואלים, חוקרים ומומחים שתציג רעיונות. הנשיא נעזר במועצות יועצים הכוללות מומחים לחינוך, למדעים, לבריאות ולכלכלה, אך אין סביבו הוגה דעות אחד או מועצה העוסקים בטרור. הוא [אל-סיסי] מטפל בנושא בדרכו הביטחונית כאילו הדבר נוגע רק למועצת ההגנה הלאומית. בנוסף הוא הטיל [זאת] על מוסד אל-אזהר הכושל והפרוץ [ע"י האח"ס] עם השיח' שלו [הכוונה לשיח' אל-אזהר, אחמד אל-טיב] שהוא עצמו מהווה מכשול בפני חידוש השיח הדתי במצרים. אז למה עלינו לצפות?...  

 

המלחמה האמתית שעל הנשיא להתפנות אליה היא המלחמה על חידוש השיח הדתי... [אל-סיסי] מסר את המשימה לידי שיח' אל-אזהר שיש הוכחות במסמכים שלמשל בהחלטותיו הוא מתואם עם מלך של מדינה ערבית [הכוונה לסעודיה][5],  ולא עם נשיא מצרים, ושהוא עסוק בנושאים של פתנה עדתית שסעודיה מתעניינת בהם בשל התפיסה הווהאבית שלה במקום באסלאם המתון בהתאם לתפיסה המצרית; וכן לידי המופתי [מוחמד שוקי אל-עלאם ] שגונב למאמריו פסקאות מספרי סיד קטב [הוגה הדעות של האחים המוסלמים], ומשתמש בהם כדי להנחות את ציבור המוסלמים[6]; ולידי שר ההקדשים [ד"ר מוחמד מוח'תאר גומעה] שאחראי על משרד פרוץ [ע"י האח"ס] שנוהג ברשלנות ורקוב משחיתות. ואז הנשיא עוד שם מבטחו במפלגות הדתיות [הכוונה כנראה למפלגות הסלפיות] שרוצחות והולכות בלוויית הנרצח. אלה המפלגות הסבורות שמצרים אינה מיישמת את השריעה; ששופטי מצרים אינם שופטים לפי דברי אללה; שהחוק האנושי נוגד את ההלכה ושהפנייה לבתי משפט היא כפירה.

 

הנשיא, בחיי אללה, איך אתה רוצה להילחם בטרור כשאתה עוטף את מפיצי הטרור ואלה המוכרים את תפיסותיו באהבתך ומכניס אותם תחת חסותך ותמיכתך ואף אמונך?!

 

בכל יום שעובר נולד טרוריסט חדש שיפוצץ עצמו ויהרוג מקרבנו ככל ששיגעונו רוצה. תיקון החוקים לא יועיל מול גלי השיגעון הדתי, אלא מלחמת מוחות בחינוך, בתקשורת, בתרבות, במסגדים וברשתות החברתיות, לצד מקצועיות, ערנות, [הקצאת] משאבים מתקדמים, מוחות מוכשרים ומשטרה מאומנת...

 

אדוני הנשיא, אמרת שדם התובע הכללי באחריות כולנו ולא רק באחריותך. אבל אנחנו לא מקבלי ההחלטות. אנחנו בעלי דעה ואמרנו אותה. ההחלטה היא בידך. ולכן דם התובע הכללי הוא באחריותך מאחר שאתה נשיאנו שנושא בכל האחריות. אדוני הנשיא, התפנה למערכה שלך והנח את התשתיות וההחלטות הכלכליות לממשלה כשירה ונבונה ולראש ממשלה שאינו ממתין כל הזמן להנחיותיך ורואה בחלומותיך פקודות!.."[7]  

 

אינטלקטואל מצרי: נחוץ שיח דתי חדש וחדשני, לא חידוש השיח הדתי הישן

מנגד, היו שהטילו ספק ביכולתו של חידוש השיח הדתי למגר את הטרור בשל סיבות שונות. 

 

מאמון פנדי, אינטלקטואל מצרי בעל טור ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היו"ל בלונדון, תקף את המונח "חידוש השיח הדתי" וכינה אותו "דברי הבל" ו"ניסיון כושל לחדש את הנחשלות". לדבריו, על ההגות המחשבתית האסלאמית השתלט שיתוק והספרים הנכתבים כיום אינם עומדים בסף הנמוך ביותר של ההגות המחשבתית. פנדי קרא לאימוץ שיח חדש שיינתק את הקשר בין האלימות לבין המורשת הערבית והמוסלמית. הוא כתב: "רעיון 'חידוש השיח הדתי' רווח בעולם הערבי, אלא שמה שהאזור שלנו זקוק לו הוא שיח דתי חדש ולא חידוש השיח הישן, במיוחד נוכח עריפת הראשים בשם הדת לה אנו עדים מידי יום, ונוכח הטרור לו היינו עדים ב- 26.6.15 שפגע בשלוש יבשות ביום אחד - מתוניסיה דרך צרפת ועד כווית - גם כן בשם הדת. כאשר אנשים נרצחים במסגד בעודם כורעים ברך ומשתחווים לאללה, אז היכן נמצא מחסה? אם מסגדים אינם בטוחים עוד, לאן יברחו האנשים מהטרור הזה המתבצע בשם הדת? אם מסגדים אינם מוגנים מפני הטרור אז מה כן מוגן [מפניו] היום?

 

אנו שרויים כעת במשבר תרבותי ממשי ואנחנו לא זקוקים לחידוש השיח הדתי הישן, אשר הביא אותנו למצב הנוכחי, אלא לשיח דתי


חדש שיקרב אותנו אל העולם ולא יגרום לו לסלוד מאתנו. דמותו של המוסלמי במדינות הלא מוסלמיות היא כיום כשל גמל חולה [כלומר, שלילית ומרתיעה] כתוצאה ממעשיהם של דאעש ואל-קאעדה שאותם הם מצדיקים בשם האסלאם, הגם שאין לאסלאם כל קשר אליהם. דרוש לנו שיח דתי חדש המבוסס על חדשנות - ולא על גישה ישנה בהבנת עקרונות הדת ושיטות המחקר שלהם...

 

התנועות הקיצוניות אינן שואבות את השיח הדתי שלהן מעקרונות דת האסלאם, אלא מקור סמכותן הוא השיח האלים... לקיצוניים יש את דתם האלימה ולנו יש את דתנו המונותיאיסטית. להם שיח דתי משלהם ולנו שיח דתי משלנו. אשר לאלו המתארים את [כלל] המוסלמים כשותפים לאותו מקור סמכות דתי של [הקיצוניים] הללו, הרי הם חפצים ליצור בלבול ולהצית את אש הפתנה.

 

ההיסטוריה האסלאמית זוהרת, אך יש בה תקופות חשוכות שהקיצוניים שואבים מהן את רעיונותיהם. רוב מקורות הסמכות שלהם נכתבו בתקופות של התנוונות ההגות האסלאמית, וכמה רבות היו כאלה. אולם היו [גם] תקופות היסטוריות זוהרות שבהן נכתבו ספרים בעלי משקל שגילו פתיחות עצמית ופתיחות כלפי האחר...

 

בפקיסטן, בבנגלדש, בעולם הערבי ובקרב המוסלמים במערב יצאו [בעבר] הפגנות שנועדו להגן על הנביא במחאה על  הקריקטורות הפוגעניות. מה בעצם פוגע יותר בנביא ובאסלאם, האם הקריקטורות או מעשיו הברבריים הפרימיטיביים של דאעש, לרבות שבי נשים, עריפת ראשים ותלייתם ושריפת אנשים חיים כמו הטייס הירדני? השאלה החשובה יותר היא: מדוע ההמון [הערבי והמוסלמי] אינו פועל נגד רצח מוסלמים במסגד בכווית, או רצח תיירים חפים מפשע בתוניסיה...? מדוע המוות אינו מזעזע אותנו יותר? מדוע פעלו ההמונים נגד הקריקטורה המופשטת ואילו הדם שנשפך על שטיח התפילה במסגד בכווית לא הניע אותם לפעול? מה קרה לנו? האם מצבנו זה זקוק לחידוש השיח הדתי או שהוא זקוק לשיח חדש שייצג את ניתוק הקשר עם האלימות במורשת שלנו?...

 

על ההגות המחשבתית באזורנו משתלט שיתוק, שאין לו קשר למחקר המדעי ולסטנדרטים שלו כפי שהם מוכרים בחברות המתורבתות. כל זה צריך להיות מושלך לפח האשפה הקרוב. זהו שיח שלא ניתן לחדשו. עלינו להתחיל לקבוע קריטריונים למה ניתן לפרסם [ומה לא] ולחייב את בתי ההוצאה לאור לעמוד בסטנדרטים מינימליים, ולא – לא יותר להם לפעול...

 

המשבר שלנו גדול בהרבה מחידושו של שיח, שאינו מגיע לרמה של ידע. הפתרון למשבר שלנו יחל רק ע"י שיח דתי, פוליטי וחברתי חדש. את דברי ההבל, שעליהם חוזרות הממשלות בקלישאות כמו 'חידוש השיח הדתי', ניתן לתאר רק במשפט אחד והוא 'ניסיון כושל לחדש את הנחשלות'".[8]

 

מאמון פנדי[9]


 

בעל טור מצרי: מוקד השבר הוא בדת, לאבתנאים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים

בניגוד לאבראהים עיסא ולמאמון פנדי, טען ד"ר וחיד עבד אל-מגיד, פרשן פוליטי וחבר מועצת העם המצרית לשעבר במאמר שפרסם ביומון המצרי אל-מצרי אל-יום, כי הגורם לטרור הוא דווקא מצבה התרבותי, הכלכלי והפוליטי של החברה, שמעודד אימוץ שיח כזה או אחר ולכן יש לטפל קודם כל במצב זה לפני שפונים לדון בשיח עצמו. הוא כתב: "בכל פעם שגובר הטרור ועם כל התפתחות שחלה בו, גוברות הקריאות לרפורמה בשיח הדתי. זאת מתוך מחשבה כי הבעיה נעוצה בטקסטים [דתיים], שיש לתקנם או לצאת נגדם, ולא בחברה ובסביבה המעוותות, אשר מדרבנות אחדים [מתוכן] לנצל [לרעה] טקסטים הקיימים מזה מאות שנים כדי לתמוך ביציאתם נגד אותה חברה... הצגת נושא הרפורמה בשיח הדתי בצורה כזו מצמצמת [את העיסוק] במשבר מורכב להיבט אחד בלבד שלו, מה גם שלא מדובר בהיבט החשוב ביותר. הקשר - כל קשר, בין טקסט, כל טקסט, לבין המציאות לא נוצר יש מאין, אלא הוא קשור בנסיבות בהן חי האדם המושפע מהטקסט בהתאם לפרשנות או להבנה מסוימת שלו.

 

וחיד עבד אל-מגיד[10]


לו מהות המשבר היתה טמונה בשיח הדתי עצמו, הרי שמי שהיו מבצעים את הטרור לא היו יוצאי דופן. [אך המצב הוא] שרק מעטים הם קיצונים דתיים... ופחות מהם עוברים מקיצוניות לטרור, כלומר מאמונה בשיח קיצוני לביצוע מעשים אלימים.

 

אם הסיבה למשבר היתה נעוצה בשיח הדתי הקיצוני בלבד, אזי נותרת השאלה מדוע שיח זה הצטמצם בתקופות רבות כפי שקרה במצרים מהמאה ה-19 ועד קרוב למחצית המאה העשרים, אחר כך הופיע בצורה שולית באמצע שנות השבעים, ולאחר מכן  החל לשגשג[?]. 

 

לפיכך, אם נחפש אחר הסיבה למשבר נגלה שהיא קשורה במצבה של החברה, התרבות הרווחת בה, המצב הכלכלי והחברתי של הקבוצות השונות ואופי המשטר הפוליטי, אשר מדיניותו ומעשיו משפיעים על חיי האנשים. ככל שהחברה יותר שמרנית, כך רווחת בה תרבות יותר סגורה, במיוחד כאשר החינוך מנציח את אותה תרבות ומוותר על תפקידו המרכזי – הגמשת החשיבה שנותרת  מקובעת.


ככל שהמשטר הפוליטי [הוא יותר] שתלטן ודיקטטורי ומגביל את השתתפות החברה בניהול העניינים הציבוריים, כך הוא הופך להיות [גורם] המונע את פתיחותה של החברה ואת פריחתם של הפרחים [שבתוכה] על גווניהם השונים. במקום זאת, מצטברים מתחת לפני השטח בצורות ובדרגות שונות גורמי כעס ותחושת ניכור כלפי החברה. או אז השיח הדתי הקיצוני משפיע על אותם אנשים שרמת הכעס אצלם היא הגבוהה ביותר, לא רק בגלל קיצוניותו [של השיח], אלא גם משום שהוא מתאים לצורך ביטוי תחושת הניכור. ..." [11]



[1]ו www.albawabnews.com, 12.1.2014

[3] הח'וארג' - קבוצה שהתפצלה ממחנהו של עלי בקרב ציפין בשנת 657 ונחשבה לקבוצת האופוזיציה המוסלמית הראשונה באסלאם.

[4] אל-מצריון (מצרים), 27.10.2014

[5] הכוונה למסמך של משרד החוץ הסעודי לכאורה שחשף ויקיליקס לפיו שיח' אל-אזהר ביקש מסעודיה להנחותו כיצד להגיב ללחץ איראני לקיים פגישה בנוגע לקירוב בין  אסכולות האסלאם.

[6] במאמר ביומון המצרי אל-יום אל-סאבע נטען כי המופתי המצרי מוחמד שוקי אל-עלאם ציטט כמה פסקאות מספר של סיד קטב וייחס אותן לעצמו. אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 24.6.2015

[7] אל-מקאל (מצרים), 1.7.2015

[8] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 29.6.2015

[9] אל-מצריון (מצרים), 17.7.2014

[11] אל-מצריון (מצרים), 17.4.2015