נביל שעת' מבקר ביפו
לרגל יום הנכבה:
"חברון, עכו, בית לחם, באר שבע ונצרת – כולן הערים שלי"
במאמר ליומון הפלסטיני "אל-קודס" לרגל ציון [1]יום הנכבה (15.5.2015), תיאר נביל שעת' חבר הועדה המרכזית של פת"ח ביקור שערך ביפו, בה גדל כילד. שעת' סייר בעיר וביקר במקומות שזכר מתקופת ילדותו, כולל בית משפחתו וביה"ס בו למד. במאמרו הדגיש שעת' את חיותם ועוצמתם של זיכרונותיו מן העיר, כמו גם את הקשר האיתן והמתמשך שהוא חש לגבי כל הערים הפלסטיניות, הן אלו בשטחים הפלסטיניים והן בשטחי ישראל. הוא הבהיר כי עיר הולדתו תישאר במחשבה ובלב עד להשגת חירות ועצמאות לעם הפלסטיני, ועד שהפלסטינים יוכלו לממש את זכות השיבה לאדמתם. עוד טען שעת' כי הפלסטינים הציעו לישראלים שני פתרונות לשלום – מדינה אחת דו לאומית או שתי מדינות עם זכות שיבה של הפלסטינים לעריהם ולכפריהם – אך הישראלים סירבו.
כתב היומון הלונדוני "אל-חיאת", אשר נלווה אל שעת' בביקורו, התרשם כי "מה שמדאיג את שעת' היום יותר מכל הוא מאמציו של ראש הממשלה הישראלית בנימין נתניהו 'לגנוב' את ההיסטוריה של פלסטין, לאחר שגנב את ההווה שלה. [שעת'] אמר: 'הם רוצים לגנוב את פלסטין של היום ואת פלסטין של אתמול. הם רוצים לגנוב את המורשת שלנו, באמצעות מה שהם מכנים 'המדינה היהודית'."[2]
להלן תרגום מאמרו של שעת' ליומון "אל-קודס":
"ביום הנכבה נסעתי ליפו [כדי] לציין את זכר הנכבה ולהדגיש את זכות השיבה.
העיר יפו האהובה עליי נפלה ב- 13 במאי 1948 . אנו עזבנו אותה טרם נפילתה ויצאנו לאלכסנדריה, ולא יכולתי לשוב אליה אלא ב-1994, כשהיא תחת ריבונות ישראלית. חלק מתושביה היגרו בשעתו ממנה לאלכסנדריה באמצעות סירות קטנות ורבים מהם טבעו בדרך. אבי המתין מידי יום בחוף [אלכסנדריה] לבואם של המהגרים, כדי להצילם, לסייע להם ולשכנם. אז הפכנו לפליטים ויפו נותרה במחשבתי, בחלומותיי ובלבי. היא לא משה ממוחי, לא שכחתי אותה בילדותי ולא בצעירותי, היא הייתה התמונה שראיתי כשעצמתי את עיניי ונזכרתי בפלסטין.
תחילה הלכתי לביה"ס היסודי 'טאביטא' [ביפו] המנוהל בידי נזירות קתוליות סקוטיות. [במהלך הביקור] הצטלמתי בביה"ס בו ביליתי שנתיים יפות. הסתובבנו ברגל בכיכר השעון ואח"כ הלכנו לרחוב אל-נוזהה, שם נמצא עדיין בניין קולנוע אל-חמרא [אלהמברה] שאינו משמש עוד כקולנוע. כאן שרה אום כולתום ולכאן הגיעו [השחקנים] יוסף והבי ועזיזה אמיר וכן אומנים מצרים אחרים מפורסמים ביותר. בקולנוע אל-חמרא נשביתי בקסמו של הסרט 'ראביחה' וגיבוריו 'קוקא' ו'בדר לאמא' - גיבור הקולנוע דאז, שהוא פלסטיני מבית לחם שהוריו היגרו לצ'ילה. הוא למד שם עם אחיו את תעשיית קולנוע והם חזרו למצרים כדי לייסד את תעשיית הקולנוע בה. אל-חמרא היה הקולנוע היפה ביותר שראיתי בחיי.
היו ביפו אז שני עיתונים יומיים: 'פלסטין' ו'אל-דיפאע' והיו הוצאות ספרים שהחשובה שבהן היא 'אל-עצריה'. היתה חברה אזרחית מצוינת ואחדות לאומית אסלאמית-נוצרית. יפו הייתה אז עיר שיש בה מקום לכל זר ונהגו לכנותה 'עירו של הזר'.
הלכתי ברגל לביה"ס 'אל-עאמריה' שאותו עזבתי בכיתה ג'. אבי היה מנהלו, מורי בו היה מר מוחמד היכל, ובו הכרתי את חברי הילדות נאיל האשם, אחמד אל-עמרי וג'מאל ג'בר. לצד ביה"ס היה בית החולים של ד"ר אל-דג'אני שבו טופל אחי נדים בפניצילין לראשונה בפלסטין... ביה"ס וביה"ח עודם קיימים והם מוקפים מבנים ישראלים.
לאחר מכן הלכתי לבית שלנו. למרבה הצער, הבית מט לנפול, והוא פונה מ"מרכז הגמילה מסמים" שפעל בו. היה זה בית יפה עם גינה רחבה. [גרתי בו] עם ההורים, עם אחיותיי היקרות מייסון ונוהא, ואחי נדים נולד שם. סבתי, אם רושדי, הייתה ה"ברכה" של הבית. מעולם לא התירו לי להיכנס לביתי ולראות את חדרי בו.
אישה יהודייה עצרה אותנו ברחוב אל-נוזהה, וצעקה באזני כל: היהודים גנבו למרבה הצער את עירכם ובזזו את בתיכם בנכבה ואחריה. זוהי העיר שלכם ואלה הם בתיכם. כמה אני מתביישת בכך שאני יהודייה ושעשקנו אתכם. המשכנו ללכת ברחובות יפו. ביתנו שב[שכונת] אל-מנשיה כבר לא נמצא שם, שכן [היהודים] גנבו את כל שכונת אל-מנשיה וסיפחוה לתל אביב. את הנמל הם העבירו לידי מוכרי יצירות אומנות. שאר העיר נותרה כפי שזכרתי אותה כילד בן שמונה. ניחוח היסמין שאפיין את יפו, ושריחו היה מזכיר לי אותה, נעלם. אני זוכר עד כמה ריח היסמין בניקוסיה שבקפריסין, בביקורי הראשון בה, הזכיר לי את יפו.
ביקורנו הסתיים כששמנו פעמינו אל חוף יפו המרהיב ב[שכונת] אל-עג'מי, ואל מסעדות הדגים הערביות הפלסטיניות שם. אחד [האנשים שם] שאל אותי: 'האם אתה מרגיש זר בעירך?' אמרתי: 'לחלוטין לא. אני חש שאני נמצא בעירי ושלא עזבתיה. זכותי לשוב אליה לא אבדה. צפת, בה נולדתי, היא העיר שלי, עזה – העיר של אבי ושל משפחתי – היא עירי, יפו היא העיר שלי וירושלים המפוארת היא עירי. גם שכם, העיר של זוגתי, וגם חברון, עכו, בית לחם, באר שבע ונצרת – כולן הערים שלי.'
בעייתנו צודקת והצענו בכנות שני פתרונות אנושיים להגיע למולדת ולשלום: מדינה דמוקרטית אחת לנו ולהם, או שתי מדינות ריבוניות החיות בשכנות זו עם זו [ונהנות] מעצמאות, שלום וביטחון עם, זכות השיבה [לנו הפלסטינים] לערינו ולכפרינו שהוציאו אותנו מהם, אך הם [הישראלים] סירבו.
העם הזה יתמיד במאבקו, בתקוותו, ביצירתיותו ובעמידתו האיתנה עד שישיג חירות ועצמאות לאדמתו ואת השיבה של עמו. יפו תישאר במחשבה ובלב."