פסיכולוג פלסטיני: תופעת ההתאבדות - מחלת נפש
ד"ר אחמד נג'ם מחיי אל-דין, פסיכולוג פלסטיני כתב ביומון הלונדוני, "אל-שרק אל-אוסט", מאמר על תופעת המתאבדים תחת הכותרת: "ההתאבדות כתופעה חולנית וניצולה הפוליטי" בו הוא מתייחס למי שמבצע את הפעולות האלה כאל חולי נפש וקורא לחברות הערביות והמוסלמיות לטפל בתופעה בהתאם במקום לעודדה.[1] להלן קטעים מן המאמר:
"פעולות ההתאבדות/מסירות הנפש אשר התרבו לאחרונה וזכו לתמיכה ולאהדה בקרב הנוער המוסלמי בכלל והנוער הפלסטיני בפרט הפכו לאחת התופעות החברתיות והפסיכולוגיות המסוכנות ביותר. רבים מבין עמיתיי במולדת הערבית ובעולם נמנעו מלדון במימדיה, מניעיה וגורמיה [של התופעה] באופן מדעי טהור... איני רוצה לעסוק בהיבטים הפוליטיים או הדתיים של תופעה זו...
ברצוני לבחון את התופעה מההיבט הפסיכולוגי.
לאחר בדיקה מעמיקה של תופעת ההתאבדות/מסירות הנפש וניתוח מניעיה והגורמים הפסיכולוגים הממלאים את התפקיד החשוב ביותר ל[קיומה] ניתן לחלק את הנערים והנערות ה'מתנדבים' לבצע את הפעולות האלה לשתי קבוצות עיקריות: לקבוצה הראשונה משתייכים אלה אשר מביעים בגלוי את נכונותם למות כדי להגשים מטרה מדינית או [כדי] לנקום. נכנה אותה בהשאלה- קבוצת [האנשים] המוכנים למות. לקבוצה השנייה שאליה מתייחס מאמר זה משתייכים אלה אשר מביעים רצון למות. אותם נכנה בהשאלה קבוצת [האנשים] החפצים במוות.
מצפייה בהתנהגותם של כמה אנשים המשתייכים לקבוצה השנייה ומלימוד הפרופיל הפסיכולוגי שלהם התברר שהם חולי נפש במלוא מובן המילה. עלינו, כחברה, כפרטים, וכפסיכולוגים לשמור על החולים האלה, לטפל בהם ולספק [להם] את כל האמצעים כדי להוציאם מהמצוקה הטרגית בה הם חיים אשר השפעתה מעוררת בהם את הרצון הכפייתי למות. רצון זה עולה בקנה אחד עם מצבים רבים הכוללים נסיבות חברתיות ופוליטיות ספציפיות אשר הופכות את החולה מהקבוצה השנייה לנשק זול בידי אדם, קבוצה מפלגה או תנועה המנצלת רצון זה כדי לזכות בנקודות בזירת הפעולה הצבאית על חשבון אותו חולה.
בעקבות מעקב אחרי מספר לא קטן של מקרים מסוג זה הצלחתי לזהות שני סימפטומים חשובים שבאמצעותם ניתן לאבחן את המחלה ולטפל בה. הסימפטום הראשון הוא כי מי שרוצה למות סבור שאין משמעות לחייו וכי אין שום דבר בעולם שראוי לחיות למענו. הסימפטום השני הוא הסברה המשתלטת על מוחו של החולה כי החיים קשים מן המוות... יש מי שיאמר, ובצדק כי לכולם יש לעיתים תחושה שהחיים קשים מהמוות. זה נכון. אולם, אדם מאוזן ובריא מבחינה נפשית מבין מיד כי תחושה זו היא זמנית וחולפת הנובעת מלחץ נפשי או פיסי... אפשר לדמות זאת למי ששוחה בים ומכניס את ראשו למים כאשר מגיע גל. [סיטואציה] זו אינה גורמת לו לחשוב להטביע את עצמו. הגל נעלם וחייו שבים למסלולם. אולם, במקרה של חולי הנפש, עלינו כחברה וכפסיכולוגים לספק להם את כל האמצעים האפשריים על מנת שיתגברו על כל הגלים...ולשכנעם כי רגעי הייאוש יחלפו בהכרח ושערי החיים יפתחו בפניהם.
למרבה הצער, במקום לטפל באותם חולים כמה קבוצות בחברה הערבית והמוסלמית בכלל ו[כמה קבוצות] בחברה הפלסטינית בפרט, הפכו לגורם מעודד ותומך באותם אנשים שרוצים למות. במקום להצילם מטביעה, אותן קבוצות דוחפות את ראשיהם עמוק יותר ויותר מתחת למים באמצעות פיתויים והבטחות שווא.
לסיכום, כל מי שמנסה או חושב להתאבד הוא חולה נפש שעל החברה לדאוג לו ולטפל בו. לעיתים הטיפול מתמצה במספר שיחות ובמקרים רבים יש צורך להיעזר בתרופות ולשים את החולה תחת פיקוח... הגיע הזמן לשחוט את כל הפרות הקדושות של העולם הערבי הקשורות בפסיכולוגיה והטיפול הפסיכולוגי וכן, [הגיע הזמן] להגביר את המאמצים, לספק את האמצעים הדרושים כדי למנוע התדרדרות במצבם של חולי הנפש ולהעניק לנושא זה את תשומת הלב והמשאבים הראויים לו..."