המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המשך הפולמוס על פיגועי ההתאבדות (ג)
23/6/2001


                    המשך הפולמוס בתקשורת הערבית על פיגועי ההתאבדות (ג')

 

העיתונות הערבית ממשיכה מזה חודשיים לנהל את הפולמוס בעקבות פסיקותיהם של המופתי הסעודי ושיח' אל-אזהר המצרי בדבר תקינותם ההלכתית של פיגועי ההתאבדות[1]. הפולמוס ההלכתי התמקד בשתי שאלות: שיח' אל-אזהר ערער על תקינותם ההלכתית של פיגועי ההתאבדות בשל הפגיעה באזרחים, ואילו המופתי הסעודי התייחס למחבל עצמו, אשר בשעת הפיגוע קיים חשש כי הוא מבצע התאבדות האסורה באיסלאם.

 

האם הקורבנות הישראלים הם אזרחים חפים מפשע?

שיח' אל-אזהר, מחמד סיד טנטאוי, פסק כי "הצעירים הפלסטינים המפוצצים עצמם מול אנשים הנלחמים נגדם, נחשבים לשהידים; לעומת זאת, אם הם מפוצצים עצמם בקרב תינוקות, נשים או זקנים, שאינם נוטלים חלק במלחמה, אין הם נחשבים שהידים."[2]

 

פסיקתו של שיח' אל-אזהר עוררה ויכוח בתקשורת הערבית והיו מי שניצלו את הבסיס ההלכתי שבפסיקתו כדי למתוח ביקורת על הפגיעה בחיי חפים מפשע בפיגועי ההתאבדות. אשרף עבד אל-פתאח עבד אל-קאדר, סופר מצרי החי בפאריס, כתב: "פסקי ההלכה של המופתי של סעודיה ושל שיח' אל-אזהר בדבר האיסור על פעולות ההתאבדות נגד אזרחים, נשים וילדים יהודים תואמים את עקרונות האיסלאם, שמייחס לחיי אדם קדושה שאין שנייה לה אפילו בחוקים המודרניים...

 

מי שהרג - ולו אדם אחד - באופן עושק, כמוהו כמי שמבצע פשע נגד האנושות כולה, "הוא משול למי שרצח את כל האנשים". איזה רצח יכול להיות נתעב יותר מרצח של אזרח, אישה או ילד מתוך נקמה? האיסלאם הקדים את החוקים המודרניים ביותר משנים עשר עשורים בכך שהגדיר לראשונה את נקמת הדם השבטית שהייתה נהוגה באותה תקופה כפשע... אלו הן העובדות האסלאמיות המכריעות בגנות פעולות ההתאבדות נגד אזרחים, נשים וילדים, התומכות בפסקי ההלכה של המופתי הסעודי ושיח' אל-אזהר...

 

ההנחיה של [הח'ליפה] אבו בכר [יורשו של הנביא מחמד] לצבאו היוותה בסיס לחוק הבינלאומי ולאמנת ג'נבה, האוסרים פגיעה באזרחים בעתות מלחמה ורואים בכך פשע נגד האנושות..."[3]

 

ואולם, מרבית הכותבים, ובעיקר אנשי הדת המוסלמים, יצאו נגד פסיקתו של שיח' אל-אזהר וקבעו, כי אין שום הצדקה להבחנה בין אזרחים לבין אנשי צבא ישראלים. "המעשים [הישראלים] הם הגורמים לדעת הקהל [הערבית] שלא להבחין בין מי שלובש מדי צבא לבין מי שתומך בלובשי המדים", הסביר ד"ר מצטפא ע'לוש, מרצה באוניברסיטת אל-אזהר. "המסית והמבצע הם היינו הך, על פי השקפת האיסלאם."[4]

 

גם ד"ר מחמד כמאל אל-דין אמאם, מרצה להלכה אסלאמית בפקולטה למשפטים באונ' אלכסנדריה, הצביע על כך ש"לא קיימים אזרחים" ישראלים. לדבריו, "החברה [הישראלית] כולה תוקפת את אדמת פלסטין. כולם חמושים, כולם מהווים חלק מכוחו של הצבא, כולם מגויסים. הם באו ממדינותיהם השונות כדי לכבוש את אדמת הזולת. האם ניתן להתייחס למי שביצע פשע כזה כאל אזרח?!! ישראל מהווה דאר חרב[5] ואזרחיה הם בבחינת תוקפים וגוזלים. פיצוץ גופם של מוסרי הנפש מהווה תגובה הגיונית לתוקפנות הזו. הם אינם מתאבדים. כל איבר בגופו של כל אחד מהם דובר [את שפת] מות הקדושים למען אללה."

 

ד"ר אמאם הוסיף נקודת מבט מעניינת ובלתי שגרתית: אם הלחימה בכופרים מחייבת הרג של מוסלמי, יש לראות זאת כדבר נחוץ מבחינה הלכתית, ולכן קל וחומר כאשר מדובר בכופרים עצמם, גם אם הם אזרחים. "חכמי הדת התירו את הריגת המוסלמי, אם האויב הכופר משתמש בו כמגן ואין אנו מוצאים דרך אחרת להרוג את הכופר הזה, פרט להריגתו של המוסלמי יחד עמו", הוא הסביר. "במקרה כזה, מותר להרוג את המוסלמי."[6]

 

דאוד אל-שריאן, בעל טור ביומון הלונדוני אל-חיאת, מוצא הבדל בין הרג אזרחים להרג אנשי צבא, אך הוא קובע כי הבחנה זו תקפה רק לגבי פיגועים נגד אמריקאים ולא נגד ישראלים: "...התנועות והארגונים האסלאמיים צריכים היו להכריז כי הם מגנים את הפעולה הזו [הכוונה לניסיון הפיגוע נגד השגרירות האמריקאית בניו דלהי], שעלולה הייתה להביא לאובדן חיים של אזרחים חפים מפשע ולהטיל אימה על אזרחים הודים שלא חטאו במאום, פרט לכך שהיו בקרבת השגרירות האמריקאית בעת ההתקפה.

 

דחיית סוג זה של פעולות טרור מהווה, לאמיתו של דבר, תמיכה ישירה בפעולות מסירת הנפש [קרי, פיגועי התאבדות] שמבצעים גיבורי האינתיפאדה באדמה הכבושה נגד האויב הציוני, משום שהיא מגנה על תדמיתם של הערבים והמוסלמים ברחבי העולם. התנגדות ברורה וגלויה מצד התנועות האסלאמיות [לניסיון הפיגוע נגד השגרירות האמריקאית] תסייע לפתור את הבלבול שנוצר בין מסירת הנפש לבין התאבדות, ובין המאבק לבין טרור, ויש בה כדי להגן על הצעירים מפני השתלבות בכנופיות הרצח בשם האיסלאם.

 

המחלוקת המדינית עם ארה"ב אינה מצדיקה רצח אזרחים אמריקאים ואחרים העובדים בשגרירויות ובקונסוליות האמריקאיות הפזורות ברחבי העולם... [לעומת זאת], במאבק שמנהלים הפלסטינים נגד הכובש מותר להשתמש בכל אמצעי כדי למנוע את המשך הכיבוש..."[7]

 

צבחי חדידי, סופר סורי החי בפאריס, התייחס להבדל "היחיד והברור" בין מבצע פיגוע ההתאבדות בדולפינריום, סעיד חותרי, לבין קורבנותיו: "הם הרוצחים והוא הקורבן". "האם מי שבאו מקצה רוסיה כדי להתנחל באדמה שאיננה אדמתם וצועקים "מוות לערבים, מוות לערבים" הם 'חפים מפשע'? מדוע מתירים לאותם 'חפים מפשע' להצטרף למפלגות קיצוניות, לבחור בפושע מלחמה דוגמת שרון ולרקוד לצלילי מעשיהם של חייליהם הברברים בגדה המערבית וברצועה?..."[8]

 

ד"ר מחמד חסן עבד אל-ח'אלק, מרצה לספרות עברית, תרם לפולמוס מ'מומחיותו' בנוגע לאופיים של היהודים וקבע כי מי שמכיר את היהודים, כמוהו, מבין שפיגועי ההתאבדות נגדם הם מעשה ראוי: "מי שאוסר את הפעולות האלה לא יודע דבר על היהודים האלה. כיצד ניתן לאסור את הריגתם של מי שחושבים שגניבה מהזולת ורציחתו מהווה חלק מאמונתם השקרית? היהודים פירשו את המצווה "לא תרצח" הנכללת בעשרת הדיברות כ"לא תרצח יהודי"... בהיסטוריה נזכרים פשעים בלתי אנושיים רבים שהם ביצעו ממניעים דתיים, כגון רציחתו של כומר נוצרי ואיסוף דמו כדי ללוש ממנו את מצת הפסח. הדבר אירע בראשית המאה התשע עשרה בדמשק, ואירוע זה הוכח... כיצד יכול הפלסטיני המוסלמי להימנע מלהגן על אדמתו ומלהרוג את הרוצחים האלה, החושבים שרציחת הזולת מהווה חלק מדתם?"[9]

 

האינטלקטואל הפלסטיני מחמד אל-עטאר טען אף הוא בזכות פיגועי התאבדות, גם אם הנפגעים הם אזרחים, וזאת על פי "עקרון היחס השווה המעוגן בפסיקה ההלכתית, משום שהציונים הורגים את ילדינו ונשינו, ולא את לוחמינו". לדבריו, "האזרחים הישראליים הם חיילי מילואים בצבא הישראלי, והדבר תקף לגבי נשים וגברים גם יחד." בנוסף קבע אל-עטאר כי ההיסטוריה מוכיחה שפעולות מסירת הנפש אינן מכוונות נגד ילדים. אם רצה המקרה שילד נפצע או נהרג - והדבר קורה רק לעתים נדירות - הרי שזה לא היה במזיד, וקרה רק משום שהוא נמצא בתוך קהל האנשים. מוסרי הנפש מעדיפים התקהלויות צבאיות, אבל זה לא כל כך קל כפי שחושבים..."[10]

 

התאבדות או מסירת נפש?

רבים מתומכי פיגועי ההתאבדות תקפו את המופתי הסעודי בטענה שלא הסתמך בפסיקתו על מקורות מראשית האיסלאם. הם, לעומת זאת, הביאו דוגמאות לרוב של גיבורים מתקופת כיבושי האיסלאם שהשליכו את נפשם בקרב, מבלי שהדבר ייחשב להתאבדות.

 

סיד אל-שמותי, בעל טור בשבועון האופוזיציה המצרי, אל-חקיקה, הזכיר את מקרהו של אנס בן אל-נצ'ר "שלא השתתף בקרב  בדר, וכתוצאה מכך נדדה שנתו. הוא אמר לנביא [מחמד]: "נעדרתי מן הלחימה נגד אויביך, ואם אחיה עד לפשיטה הבאה, עוד תשמע על מעשי". בקרב אוחוד... השליך עצמו אנס בן אל-נצ'ר על חרבותיהם ופגיונותיהם של הפוליתאיסטים ולחם בעוצמה ובאכזריות, עד שמצא את מות הקדושים. בגופו נותרו שמונים דקירות חרב ופגיון, ואחותו זיהתה את גופתו רק באמצעות צלקת על ידו".

 

אירוע דומה, אותו מציין שמותי, הוא מקרהו של עכרמה בן אבי ג'הל, שבקרב אל-קאדסיה, כאשר ראה כי פלוגות הביזאנטים הגיעו עד לאוהל מפקד צבא המוסלמים, ח'אלד בן אל-וליד, "רתח דם מות הקדושים בעורקיו, והוא צעק אל המוסלמים שמי שנשבע למות, יילך אחריו. 400 מקרב המוסלמים הבינו... כי אין מנוס מפני המוות והכליה, אלא באמצעות מות הקדושים, והם השיגו את מבוקשם".

 

"כל אלו היו פעולות מסירות נפש בימי הנביא וחבריו, ואילו היו בנמצא באותם ימים חומרי נפץ, היו משתמשים בהם פרשי המוסלמים" סיכם שמותי. "משום כך, מה שעושה הפידאי הפלסטיני באמצעות חגורת הנפץ שלו לאויב הציוני הוא מות קדושים מהסוג הנעלה ביותר..."[11]

 

גם המופתי של הרש"פ, שיח' עכרמה צברי, תקף את המופתי הסעודי בדרשת יום שישי שנשא במסגד אל-אקצא וששודרה בתחנת הרדיו של הרש"פ, תוך שימוש במקרה מן ההיסטוריה האסלאמית. בקרב מואתה במאה השביעית מנה צבא המוסלמים 3000 חיילים בלבד, בעוד שהצבא הביזאנטי מנה, לדבריו, יותר ממאה אלף חיילים. "המפקדים דנו בנושא ההתמודדות והחליטו להיכנס למערכה ולהתנגש עם המוני [החיילים הביזאנטיים], אע"פ שהם [המוסלמים] היו מעוטי אנשים וציוד."

 

"האמיר הראשון של צבא המוסלמים", המשיך השיח' צברי, "מסר את נפשו בקרב מואתה. היה זה חברו של הנביא, זיד אבן אל-חארת'ה. את הפיקוד לקח לידיו האמיר השני, חברו של הנביא, ג'עפר בן אבי טאלב, שירד מסוסו ופרץ אל תוך המוני הביזאנטים [וכף] ידו הימנית נקטעה. הוא העביר את הדגל לידו השמאלית, אלא שגם [כף] ידו השמאלית נקטעה. הוא המשיך להחזיק את הדגל בין שני גדמי ידיו, עד שחטף מאחד מחיילי הביזאנטים מכה חזקה, שחצתה את גופו לשניים. בגופו נמצאו 50 דקירות סכין, אך אף אחת מהן לא הייתה בגבו, וזאת משום שהוא לא נסוג לאחור; פניו היו מופנים אל האויב, והוא היה מצוי בתוכם.

 

 זה טבעם של המאמינים שאינם נסוגים על עקבותיהם בשעת פריצה. ואני שואל: האם פריצתו של ג'עפר בן אבי טאלב לשורות האויבים נחשבת להתאבדות? חס וחלילה. זהו מות קדושים למען אללה. הנביא כינה אותו ג'עפר המעופף, משום שאללה העניק לו שתי כנפיים בגן העדן במקום שתי ידיו שנקטעו במערכה. הוא התמיד במערכה ובפריצתו לשורות האויבים עד שמת מות קדושים. אנו אומרים למי שחושב שזוהי התאבדות [הכוונה למופתי הסעודי]: היזהרו בפסקי ההלכה שלכם. הו המוסלמים, הו המאמינים, חברו של הנביא, עבד אללה בן רואחה, לקח את הדגל בהיותו מפקדו השלישי של הצבא. הוא נלחם, עד שמת מות קדושים..."[12]

 

אנשי דת מוסלמים מרחבי העולם הערבי צירפו את קולותיהם לקביעה כי מבצעי הפיגועים אינם מתאבדים כי אם "מוסרי נפש". המופתי של סוריה, השיח' כפתארו, למשל, קבע כי "מסירת הנפש היא מצווה גדולה, ואילו ההתאבדות מהווה מעשה תועבה מבחינתו של אללה ומבחינת האנשים. כל רצונו וכוונתו של המתאבד היא להתאבד, ואילו כל כוונתו של מוסר הנפש היא להביא לניצחון האמת, ניצחון האיסלאם, שחרור האדמה, מאבק בעושק והשבת החירות והכבוד לאומתו, לעמו ולדורות [הבאים]... מסירת הנפש הוא ערך עליון באיסלאם, כל עוד הכוונה היא להעלות את דברי האמת ולהפיל את דברי השקר..."[13]

 

ד"ר מצטפא אל-שכעה, חבר מרכז המחקרים האסלאמיים באונ' אל-אזהר, יצא נגד שיח' אל-אזהר העומד בראש המוסד בו הוא מועסק וקבע: "פיגועי ההתאבדות הם מות הקדושים האמיתי. אנו צווינו להילחם באויבים בכל האמצעים. היכולת [הצבאית] שלנו אינה משתווה ליכולת שלהם, ולכן עלינו לגוון את האמצעים. הדם שלי נדרש למען אללה, אך לא נקבעה הדרך [להקרבתו]. מה שחשוב הוא שאני אהרוג כמה שיותר אויבים ואהפוך לשהיד. מי שנלחם באמצעות חרב הורג כופר אחד; לעומת זאת, מי שמפוצץ עצמו הורג רבים מאויבי אללה, ולכן זוהי דרגה גבוהה [יותר] בדרגות מות הקדושים." [14]

 

בקרב בעלי הטורים השונים נשמעו גם קולות בודדים, לפיהם פיגועי ההתאבדות נובעים מייאוש ולא מתקווה גדולה. עורך אל-אח'באר המצרי הממסדי, גלאל דוידאר, לדוגמא, טען כי "הייאוש והתסכול מהווים תמיד דלק רב עוצמה עבור כוחות המאבק והם הגורמים להם להקריב כל דבר, ובכלל זה את חייהם, מתוך שאיפה להגשים את מטרותיהם הצודקות... מה שהתרחש בתל אביב מהווה בסך הכל תגובה להתעקשות הבלתי אחראית של ממשלת שרון לשחק בכל המאמצים להגיע לנוסחה ליחסי שלום בין הישראלים לפלסטינים..."[15]

 

גם עבד אל-והאב בדרח'אן, בעל טור ביומון אל-חיאת, העלה טענה דומה. לדבריו, אע"פ ש"כמה מן המטיפים האסלאמיים הפכו את ההתאבדות/מסירת הנפש ל"מקצוע", בטענה כי ישנם מאה או מאות מוסרי נפש הממתינים לאור הירוק - האמת היא שדרך ניהול "תהליך השלום" על ידי ישראל, ארה"ב, ואפילו הערבים, מעודדת את הפלסטינים לבחור באופציית מסירת הנפש. פעולה זו לא נוצרה בחלל ריק. למרות המצוות הדתיות, ההליכה אל המוות נותרת קשה מן המוות עצמו. יתכן שזוהי האופציה הקשה ביותר, אך לא נותרה ברירה אחרת..."[16]

 

ואולם, עמדה זו לא זכתה לפופולריות רבה, ודווקא דבריו של עוה"ד ממדוח אסמאעיל, בעל טור בשבועון האופוזיציה המצרי, אל-אחראר, מסכמים את עמדת הרוב בתקשורת הערבית: "בשעה שהמוסלמים בכל רחבי העולם מריחים את ניחוח הכבוד העצמי ונשטפים שמחה בשל פעולות הגבורה של מסירות הנפש שמבצעים נערי הגי'האד בפלסטין, הופיעה אותה 'פתוה' מוזרה [של המופתי הסעודי]... כיצד, בחיי אללה, משווים בין אדם המיואש מעצמו ומרחמיו של אללה לבין מוג'אהד המתפלל במסגד כשכולו מלא תקווה באללה וברחמיו? כיצד, בחיי אללה, משווים את מי שהרג את עצמו למען עצמו או בשל ייאושו מלהשיג אישה, כסף, כבוד או שלטון, לבין מי שמכר את נפשו לאללה למען הדת ולמען ההקדשים אותם מטמאים האויבים? כיצד משווים את מי שנפטר מעצמו ומבעיותיו בכך שהרג את עצמו, לבין מי שנלחם באויבי אללה ואויביו שלו עצמו בכך שהקריב את רוחו בזול והפך את גופו לפצצה אנושית, כשהוא יודע בודאות שחומרי הנפץ שהוא נושא יתפוצצו בקרב אויבי אללה ואויבי הדת ויגרמו להם צער, נזק, והרג...?"[17]

 

 בזכות פיגועי ההתאבדות ממניעים פוליטיים

גל התמיכה בפיגועי ההתאבדות בתקשורת הערבית לא התבסס אך ורק על נימוקים דתיים אלא גם על ההישגים המדיניים שקוצרים הפלסטינים, לדעת בעלי הטורים השונים, באמצעות פיגועים אלה.

 

עמרו נאצף, בעל טור בשבועון האופוזיציה המצרי אל-אסבוע, שבמאמר קודם התנדב לבצע פיגוע התאבדות[18], מתח ביקורת נוקבת על הקולות בעולם הערבי שגינו את הפיגוע בדולפינריום בטענה כי הוא מזיק לפלסטינים מבחינה תדמיתית ועל הכרזתו של ערפאת בעניין הפסקת אש: "...ה"מתורבתים", ובראשם ערפאת, לא היו מסוגלים לשאת את מראה מותם של עשרים כלבים ישראליים בפעולת תל אביב! לעומת זאת, רצח ושחיטת אלפי פלסטינים, והגלייתם מאדמותיהם מהווה דבר טבעי שאינו צריך להטריד את אנשי-התרבות, בדיוק כפי שלא ניתן להטרידם בעניינים טפלים כמו הכיבוש, ההתנחלות וגירוש בעלי הזכות והגלייתם על ידי חלאות המין האנושי, ומנודי העולם, היהודים הטמאים... פעולות מסירות הנפש צריכות להמשיך, בעזרת אללה, ואכזריותם צריכה להתגבר. עלינו לנצל את המהומה ואת הנוכחות הציונית המוגברת במקום לאחר כל פיגוע, כדי להנחית מהלומה נוספת שתקצור כפל כפליים מנפשותיהם המסריחות. שארה"ב והמערב יילכו לגיהינום על תרבותם המטונפת..."[19]

 

רבים מאלו שהביעו את תמיכתם בפיגועי ההתאבדות נימקו זאת בטענה כי פיגועים אלה יכולים לשמש אמצעי להבריח את הישראלים לחו"ל. ד"ר לוטפי נאצף, בעל טור ביומון המצרי הממסדי, אל-גומהוריה, כתב: "...יש החוששים שהפעולות הפידאיות, בהן מפוצצים השהידים את עצמם כדי לפגוע בישראלים, מהוות פרובוקציה נגד דעת הקהל העולמית... [ואולם], אם נבחן את הפיצוצים שאירעו בימים האחרונים בתוך ערי ישראל, נגלה בהכרח כי יש להם היבטים חיוביים רבים. הסוגיה היסודית המעסיקה כל ישראלי היא הביטחון. המהגר היהודי שעזב את מולדתו המקורית והגיע לישראל, חלם, ללא ספק, על ביטחון ועל יציבות; כאשר הוא חש באובדן הביטחון בארץ המובטחת, הוא מתחיל לחשוב על הגירה אל מחוץ לישראל.

 

 חוסר הביטחון שחש האזרח הישראלי עבורו ועבור ילדיו חורג מגבולות ישראל ומגיע ליהודים בכל רחבי העולם. רבים מהם, שחשבו להגר לישראל, מרחיקים זאת ממחשבתם... הפעולות האלה אינן צריכות להטרידנו. מטרתנו חייבת להיות קירוב מספר הקורבנות בנפש בקרב הישראלים לזה של הפלסטינים... אנו מצדיעים לכל השהידים ומצטערים על הליכתם מעמנו, אבל יש לשלם את מס החירות, גם אם הוא יקר. עם זאת, חשוב לוודא שמסירת הנפש תיעשה אך ורק במחיר הגיוני. חשוב להקפיד על כך שקורבנותיה של ישראל יתקרבו לאלו של הפלסטינים..."[20]

 

גם בהג'ת אבראהים אל-דסוקי, בעל טור באל-אח'באר המצרי הממסדי, קבע כי  באמצעות פיגועי ההתאבדות, "העכברושים שהגיעו מארה"ב, מאירופה ומרוסיה יברחו" והוסיף, כי "מי שנהרג בידי הארסנל הישראלי ובידי המתנחלים הישראלים הוא שהיד", ואולם "מי שפוצץ עצמו כנקמה נגד האויבים הוא שהיד מן הדרגה הגבוהה ביותר של מות הקדושים, משום שהוא מכר את נפשו וקנה את גן העדן. איננו פוחדים מאלפי מוסרי נפש", הוסיף דסוקי, שסיכם בעצה לאמריקאים: "אני מייעץ לארה"ב... אל תשכחי את מה שקרה לחיילי המרינס בלבנון ולא את השמדת המשחתת 'קול' בתימן..."[21]

 

וליד בדראן, בעל טור נוסף באל-אח'באר המצרי הביע אף הוא את בטחונו כי פיגועי ההתאבדות מציבים בפני הישראלים את הברירה "לשוב למקומות מהם באו או להסכים להסדר הוגן", משום ש"אין חולק על כך שירושלים יקרה למוסלמים ולערבים יותר מאשר החיים, בעוד שהיהודים מחשיבים את חייהם כיקרים יותר מירושלים."[22]


ד"ר אבראהים אבראש, מרצה לפוליטיקה בפקולטה למשפטים באונ' רבאט, התייחס לחשש שהובע על ידי פובליציסטים ערביים רבים כי פיגועי ההתאבדות יגרמו נזק תדמיתי למאבק הפלסטיני בדעת הקהל העולמית והכריז, כי לחשש זה אין כל יסוד משום שפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים מותרים על פי החוק הבינלאומי:"…האו"ם עצמו יצר הבחנה בין טרור לבין מאבק לגיטימי. בספטמבר 1972 תקף ארגון "ספטמבר השחור" הפלסטיני, השייך לתנועת ה'פתח', את משלחת הספורטאים הישראלית למינכן והרג כמה מחברי המשלחת. הדבר גרם לכינוס העצרת הכללית של האו"ם כדי לדון בנושא… תחת הכותרת: "ההסדרים הנדרשים כדי למנוע טרור וצורות אלימות אחרות המסכנות את חייהם של אנשים חפים מפשע, מקפחות אותם או מסכנות את החירויות הבסיסיות".

אלא שכותרת זו לא מצאה חן בעיני מדינות ערב ומדינות העולם השלישי, שראו בה משום התעלמות מן הסיבות והמניעים שמאחורי הטרור. לכן תמכו מדינות אלה בהצעה הערבית [להוסיף לכותרת הקיימת את המשפט:] "…ובדיקת הסיבות העומדות מאחורי סוגי הטרור ופעולות האלימות הנובעים מסבל, מאכזבה ומתחושת מצוקה וייאוש והגורמים לכמה אנשים להקריב חיי אדם, ובכלל זה את חייהם שלהם, בניסיון להביא לשינויים שורשיים". ואמנם, שינוי זה התקבל…

 

בנוסף, בהחלטה משנת 1977 הוזכר העם הפלסטיני כמי שיש לו זכות למאבק מזוין… לפיכך, אין סיבה שנביס את עצמנו בעצמנו. כל עוד ההלכות השמימיות והארציות מחשיבות את מאבקם של העמים למאבק לגיטימי, עלינו לדבוק בעקרון זה ובזכות זו מבלי להתייחס למאמצים האמריקאיים והציוניים להדביק להם את התואר טרור..."[23]

 

ראש "אגודת הסופרים הערביים" הסורית, ד"ר עלי עקלה ערסאן, הצטרף לתוקפים את הערבים שגינו את הפיגוע בדולפינריום: "...אם מה שאתם מרוויחים מגינוי מוסרי הנפש של האומה הוא חיוך של בלונדינית, טפיחה על השכם מבכיר מערבי ומברק תודה מציוני הכובש את האדמה... שיהיה לכם לבריאות, ולנו יהיה לבריאות דמנו הכותב אותיות מאירות אותן יקראו בנינו בעתיד כדי שימשיכו את תהלוכת השחרור, שתתקיים אך ורק באמצעות כוח, באמצעות ג'יהאד ובאמצעות מסירת נפש...

 

מי  שמגנים את מעשיהם של השהידים מצטרפים לפוליטיקאים הערביים המתקשרים לאויב ומתנצלים על המאבק הלגיטימי. ואולם, הם אינם מבטאים את מצפונה של האומה ואינם משפיעים על הרחוב הערבי... הדם הוא שכותב את ההיסטוריה, והדיו השחורה איננה מסוגלת ללכלך את דפי הזהב הכתובים בדמם של השהידים, בדרכם לשחרור פלסטין, הגולן ודרום לבנון..."[24]

 

חמד אל-מאג'ד, בעל טור ביומון הלונדוני אל-שרק אל-אוסט, תרם לדיון בקובעו, כי "הפיצוץ בתל אביב לא היה פיצוץ של מועדון לילה נבזה בלבד, והקורבנות לא היו אך ורק אספסוף של ציונים שהריגתם הביאה שמחה לכל אם פלסטינית שכולה ומזור לכל משפחה ירושלמית פגועה. היה זה גם פיצוץ של תחושת הביטחון שהבטיחו מנהיגי הציונים. שרון ניצח בבחירות כשהוא נושא בידו הימנית את שמש הביטחון ובידו השמאלית את ירח השלווה. ואולם, הבטחותיו עפו לכל עבר יחד עם שרידי גופותיהם של בני עמו באותו פיצוץ אדיר...

 

הפלסטינים לוחמים בציונים באמצעות נשק קטלני - נשק האישה הולדנית. אם הם הורגים את ["המהנדס", יחיא] עיאש, או אם מוג'אהד מת מות קדושים, רחם הנשים דחף, דוחף  וידחוף, בעזרת אללה, אלפי עיאשים מקרב המוג'אהדין היונקים עם חלב אמם, את החינוך לג'יהאד... אה, אילו רק ידעו שרון, מלאכי החבלה שלו וארה"ב שאמו של השהיד מקבלת את הידיעה על מות הקדושים של בנה בצהלות שמחה וקריאות אושר, והיא פותחת את ביתה לקבל את פני המברכים... אחת מהן, כך דווח, נשבעה לשלוח את ארבעת בניה הנותרים לזירה כדי שיזכו במות הקדושים, בדומה לאחיהם. אנו מייחלים שכפי שנמלי התעופה של הציונים מלאו באותם הומוסקסואלים נודדים שבאו אליה, כך הם יתמלאו בהם פעם נוספת בדרכם החוצה מבלי שאיש יחוש עליהם צער..."[25]



[1] עוד בנושא זה ראה דוחות MEMRI מן התקופה האחרונה על הפולמוס בנושא המחבלים המתאבדים חלקים א' ו-ב' ודו"ח על "גילויי השמחה של קרובי משפחה של שהידים פלסטיניים".

[2] רוז אל-יוסף (מצרים), 18.5.2001.

[3] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 16.5.2001.

[4] אל-לואא אל-אסלאמי (מצרים), 14.6.2001.

[5] על פי הדוקטרינה הדתית האסלאמית, העולם נחלק לאזור הנתון לשליטת דת האיסלאם, המכונה 'דאר אל-אסלאם', ואזור שאינו נתון לשליטה זו והמכונה 'דאר חרב'.

[6] אל-לואא אל-אסלאמי (מצרים), 14.6.2001.

[7] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 18.6.2001.

[8] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 8.6.2001.

[9] אל-לואא אל-אסלאמי (מצרים), 14.6.2001.

[10] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 25.5.2001.

[11] אל-חקיקה (מצרים), 12.5.2001.

[12] רדיו 'קול פלסטין' (רש"פ), 25.5.2001.

[13] אל-וטן (סעודיה), 20.5.2001.

[14] אל-לואא אל-אסלאמי (מצרים), 14.6.2001.

[15] אל-אח'באר (מצרים), 3.6.2001.

[16] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 27.5.2001.

[17] אל-אחראר (מצרים), 9.6.2001.

[18] ראה תרגום המאמר באתר האינטרנט של MEMRI: www.memri.org   

[19] אל-אסבוע (מצרים), 11.6.2001.

[20] אל-גמהוריה (מצרים), 2.6.2001.

[21] אל-אח'באר (מצרים), 1.6.2001.

[22] אל-אח'באר (מצרים), 3.6.2001.

[23] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 25.5.2001.

[24] אל-אסבוע אל-אדבי (סוריה), 9.6.2001.

[25] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 5.6.2001.