התופעה של אבו בכר אל-בגדאדי ומדינת הח'ליפות האסלאמית
מאת י. כרמון, י. יהושע וע. אריה
שרשרת מעשי הזוועה שביצעה "המדינה האסלאמית" (להלן דאעש - "המדינה האסלאמית בעיראק ואל-שאם"[1]) הסיטו את הדיון מהבנת תוכניתו הפוליטית של הארגון, ויצרו רושם מוטעה שמדובר בגלגול אכזרי במיוחד של ארגון אל-קעידה, ותו לא. על פי גישה זאת, יש לצפות שהארגון יתקוף את המערב, מן הסתם באמצעות לוחמיו הזרים בעלי הדרכונים המערביים שעלולים לחזור למדינות המערב ולבצע שם פיגועי טרור – ועל כן יש למגר את הארגון בהקדם האפשרי. מלך סעודיה עבדאללה עודד את קו המחשבה הזה באמרו כי הוא בטוח שאותם ג'יהאדיסטים "יגיעו לאירופה תוך חודש ולאמריקה תוך חודשיים".[2] מסמך זה בא להציג את הדוקטרינה של דאעש תוך התבססות על כתבי הארגון ונאומי מנהיגיו. הוא יבהיר כי, בניגוד לאל-קעידה, דאעש נותן קדימות לא לטרור עולמי אלא להקמתה וביסוסה של מדינה, ועל כן הוא דוחה את העימות עם המערב לשלב רחוק. בכך הוא מיישם וחי את המודל של הנביא מוחמד בתקופת האסלאם הקדום.
בניגוד לאל-קאעדה, דאעש נותן קדימות להקמת מדינה
למרות שהתפיסה של דאעש דומה לזו של ארגוני הג'יהאד העולמי, ובראשם ארגון אל-קאעדה, מבחינת הצורך במלחמת הג'יהאד למען אללה ובהקמת ח'ליפות בה תיושם השריעה האסלאמית, ישנו הבדל גדול בין שתי התפיסות מבחינת סדר העדיפיות. בעוד אל-קאעידה מדגיש את הצורך בקיום ג'יהאד עולמי לפני ההכרזה על הח'ליפות המיוחלת (ראו את הכרזת הג'יהאד של אוסאמה בן לאדן נגד הצלבנים והיהודים ב-23.3.1998), הדוקטרינה של דאעש נותנת עדיפות להקמת המדינה וביסוסה כמטרה מיידית וכוללת.[3] מטרה זו נתפסת כעניין קיומי,[4] עד כדי כך שלצורך הגשמתה מוצדקת עשיית פשרות המתחייבות מכורח המציאות, כאשר העיקרית שבהן היא דחיית המאבק במערב לשלב הרחוק. במילים אחרות, הדוקטרינה של דאעש בהנהגת אבו בכר אל-בגדאדי דוחה את העימות עם המערב, הנחשב בעינה לאויב הרחוק, לזמנים אחרים, ומתמקדת בטווח הקרוב באזור בו מוקמת כעת הח'ליפות האסלאמית.[5] דאבק, המגזין של דאעש בשפה האנגלית, מציין כי המדינה האסלאמית היא "פלא היסטורי שלא בא אלא כדי לסלול את הדרך למלחמה הגדולה ]נגד הצלבנים באחרית הימים]".[6]
יתרה מכך, חזונה של המדינה האסלאמית הוא על פי מודל אסלאמי קדום שאופקיו נטועים בהיסטוריה האסלאמית של המאה השביעית ולכן הוא כלל לא מתעסק בפוליטיקה ובמאבקים מזרח תיכוניים בני זמננו, ומתייחס באופן שולי ביותר לנושאים פוליטיים כגון המאבק הלאומי הפלסטיני, שאף אותם הוא דוחה למלחמות אחרית הימים.[7]
בשלב הנוכחי מתמקד דאעש בביסוס שלטונו בחלקים של עיראק וסוריה שכבר כבש ובהרחבת שלטונו בארצות אלה, במיוחד באזורים שרוב תושביהם סונים.[8] השלב הבא יהיה כיבוש המדינות המוסלמיות השכנות.[9] במגזין דאבק צוטט חדית' מהימן של הנביא, המגדיר במדויק את סדרי העדיפויות של הארגון לאחר הקמת המדינה: קודם סעודיה, אח"כ איראן ולבסוף "רומא"[10]: "אתם תפלשו לחצי האי ערב, ואללה ייתן אותו בידיכם, ואז תפלשו לפרס, ואללה ייתן אותה בידיכם, ואז תפלשו לרומא, ואללה ייתן אותה בידיכם. ואז תילחמו בשטן, ואללה ייתן אותו בידיכם."[11] בהכרזה על הקמת הח'ליפות, אמר דובר דאעש אבו מוחמד אל-עדנאני שהאזור מתוכו תפרוץ הח'ליפות ותתרחב הוא האזור הנמצא כעת תחת שליטת הארגון "בין חאלב לדיאלה".[12]
את מקומו של המאבק במערב תופסים בשלב זה ההג'רה (הגירה של מוסלמים מרחבי העולם אל שטחי הח'ליפות) והביעה (שבועת אמונים לח'ליפה), המהווים מרכיבים מרכזיים בבניית החליפות האסלאמית. בקלטת אודיו שפרסם זמן קצר לאחר הכרזת הח'ליפות, פנה אל-בגדאדי למוסלמים בכל מקום - ובכלל זה גם למוסלמים במערב באומרו: "מי שיכול מבינכם להגר אל המדינה האסלאמית, שיהגר. ההג'רה לדאר אל-אסלאם [ארצות הנתונות לשלטון מוסלמי] היא חובה".[13] בהופעתו הציבורית הראשונה, כאשר נשא את הדרשה במוצול, התייחס אל-בגדאדי ליישום השריעה כ"חובה דתית", בלא שקרא לג'יהאד עולמי או לפגיעה במערב. [14] גם אל-עדנאני בהכרזת הח'ליפות, וגם אל-בגדאגדי בדרשת מוצול, כינו את הקמת הח'ליפות "החובה שנשכחה במשך דורות". זאת, בניגוד בולט למשל לשיח הג'יהאדיסטי המקובל המכנה את הג'יהאד – ולא את הח'ליפות – כחובה או מצווה שנשכחה (כפי שטען מוחמד עבד אל-סלאם פרג, תיאורטיקן חשוב של התנועה הג'יהדיסטית במצרים בשנות ה-80) [15].
בנאומו לאחר הכרזת הח'ליפות, הציג אל-בגדאדי את חזון הח'ליפות לאחר ההג'רה: "זיקפו את ראשיכם, כעת יש לכם מדינה וח'ליפות המחזירה לכם את הכבוד, העצמה, הזכויות והריבונות. המדינה [האסלאמית] יוצרת קשר של אחווה בין ערבי ולא-ערבי, שחור ולבן, מערבי ומזרחי. היא מאחדת את הקווקזי, ההודי, הסיני, השאמי, העראקי, התימני, המצרי, הצפון אפריקאי, האמריקאי, הצרפתי, הגרמני והאוסטרלי... כולם בשוחה אחת, מגינים זה על זה, שומרים זה על זה, ומקריבים זה עבור זה. דמם מתמזג תחת דגל אחד, עם מטרה אחת ומחנה אחד..."[16]
בעוד פרסומי אל-קאעדה באנגלית, כדוגמת המגזין "אינספייר", רוויים דברי הסתה והנחיות מעשיות לביצוע פיגועים במערב - הן באופן מאורגן והן בצורת פיגועי "זאב בודד" - הרי שקריאות אלה נעדרות כליל מפרסומי דאעש ונאומי מנהיגיו. אדרבה, הם מפצירים השכם והערב במוסלמים המתגוררים במערב לעשות היג'רה למדינה האסלאמית הזקוקה למומחים ולבעלי כישורים (רופאים, מהנדסים, אנשי צבא, אנשי דת, פקידים ומומחים אחרים).[17] סדר הדברים ברור לגמרי: ההג'רה היא הדרך לג'יהאד (כלומר, ג'יהאד למען הגנת הח'ליפות וגבולותיה המתהווים) ו"המדינה האסלאמית קודמת למלחמה [נגד הצלבנים]".[18] המגזין דאבק בשפה האנגלית, המכוון לקוראים מערביים, הקדיש את גיליונו השלישי לנושא ההיג'רה. באחת הכתבות הפותחות את הגיליון נאמר: "קוראים רבים ודאי תוהים מה הם חובותיהם כלפי הח'ליפות כרגע, ועל כן מבקש צוות הכותבים של דאבק להבהיר את עמדת הנהגת המדינה האסלאמית בסוגיה חשובה זאת. המשימה הראשונה היא לעשות היג'רה ממקום מושבך למדינה האסלאמית, מדאר אל-כופר [ארצות הכופרים] אל דאר אל-אסלאם [ארצות הנתונות לשלטון מוסלמי]. מהרו ועשו זאת, כפי שמשה (עליו השלום) מיהר אל ריבונו, באמרו 'הנני ממהר אליך, ריבוני, שתהיה מרוצה ממני.' [קוראן: 20; 84]. מהרו [וחסו] בצילה של המדינה האסלאמית יחד עם הוריכם, אחיכם, בני הזוג שלכם וילדיכם. יש כאן בתים עבורכם ועבור משפחותיכם. תוכלו לתרום תרומה גדולה לשחרור מכה, מדינה וירושלים. האם לא תרצו להגיע ליום הדין כאשר מעשים כבירים אלה מונחים על כף המאזניים שלכם [ונזקפת לזכותם?] לבסוף, אם אינכם יכולים לעשות את הנאמר לעיל מסיבות שלחלוטין אינן בשליטתכם, אנשאללה, עצם הכוונה [לעשות זאת] והאמונה שהמדינה האסלאמית היא הח'ליפות של כל המוסלמים תספיק כדי להצילכם [מהסכנה] המתוארת בחדית': 'מי שמת מבלי שנתן שבועת אמונים [לח'ליפה] כאילו מת מוות ג'אהילי", כלומר מת ככופר.'"[19] בחלק אחר של הגיליון נכתב: "חיי הג'יהאד אינם אפשריים עד שאינך אורז את חפציך ועובר לח'ליפות".[20] ובכתבה אחרת: "חיים בקרב כופרים קורעים את הלב".[21]
נקודה חשובה היא שמאבק זה של דאעש להקמת המדינה האסלאמית כולל גם מאבק בארגוני ג'יהאד אחרים, הנדרשים על ידי דאעש להתפרק ולהישבע אמונים לח'ליפה. בנאום הכרזת הח'ליפות, פנה הדובר אל-עדנאני לשאר הארגונים ואמר: "לאחר הקמת הח'ליפות בוטלה הלגיטימיות של הקבוצות והארגונים שלכם. אסור לאיש מכם המאמין באללה להישאר ולו לילה אחד מבלי שיכריז נאמנות לח'ליפה".[22] תביעה זו מציתה בהכרח שורה של מאבקי דמים שידחו עוד יותר את השגת השלבים השני והשלישי. המגזינים של דאעש רוויים בגילויים של המאבק האידיאולוגי הפנימי הזה ובערעורים על הלגיטימיות של ארגוני ג'יהאד אחרים, ובכלל זה יחס מזלזל כלפי ראשיהם, כדוגמת מנהיג אל-קאעדה אימן אל-זואהירי ומנהיג ג'בהת אל-נוצרה אבו מוחמד אל-ג'ולאני, שהתנהגותם חורגת מהמודל האסלאמי האמיתי, לשיטתו של דאעש.
דאעש אף מפנה ביקורת עקיפה כלפי ארגוני הג'יהאד העולמי בגין המלצתם למוסלמים במערב להישאר במקומם על מנת לבצע פיגועים. כך למשל, על פי הגליון השלישי של דאבק, מי שנשאר במערב הוא צבוע הנהנה ממנעמי העולם הזה ומסתפק בגלישה בפורומים ג'יהאדיסטים במקום להגיע לזירת הקרב ולהשתתף בשמירתה ובהגנתה של המדינה האסלאמית. יתרה מכך, נטען כי האנשים הצבועים המייחסים את עצמם לג'יהאד ללא כיסוי הם אלה אשר "מפנים עורף למדינה האסלאמית ואף מכריזים בפומבי את עוינותם [כלפיה], תוך תחרות משונה עם הצלבנים והמורתדין."[23]
תפיסת הקמת המדינה כמטרת העל גם במחיר פשרות - המודל של מוחמד
בגישתו הקוראת להקדים את ביסוס המדינה האסלאמית ללחימה נטולת הפשרות באויבי האסלאם, מחקה אל-בגדאדי את הנביא מוחמד, המהווה את המודל האסלאמי האולטימטיבי (אל-בגדאדי אף מנכס לעצמו ייחוס לנביא מוחמד כאשר קורא לעצמו אל-קורשי, בן שבט קורייש אליו השתייך מוחמד). הנביא, במקביל לאכזריותו בקרבות האסלאם, הזוכה להד באכזריות דאעש, דחה קרבות עם אויביו ושילב במדיניותו פשרות והסכמים טקטיים. זאת עד שצבר כוחות שאפשרו לו לחדש את פעילותו להשגת יעדיו.[24] כך מתנהלת גם המדינה האיסלאמית של דאעש מתוך בירתה הבלתי רשמית באזור אל-רקה שבסוריה, כאשר חוקי השריעה נאכפים לצד מכירת נפט לאירופה בשוק השחור.[25]
בחינת האיום של החליפות האסלאמית על המערב
האידאולוגיה, השיח והפרסומים של דאעש מבהירים, אם כן, שפיגועים במערב הם בתחתית סדר העדיפויות של הארגון בשלב זה. אולם אין כל ספק שלאחר הטיפול באויב הקרוב והמידי יגיע גם תורו של המערב. יתר על כן, אם יתאפשר לדאעש לפעול על פי תורת השלבים שלו, בהגיע שלב מלחמת גוג ומגוג מול הצלבנים, המדינה האיסלאמית כבר לא תציב צבא של אלפים ספורים הרכובים על טנדרים, אלא עלולה להתבסס על נכסים צבאיים מודרניים, כגון מטוסי קרב, טילים ונשק כימי או נשק אחר להשמדה המונית. לכן דחיית העימות עם המערב משרתת את דאעש ולא את המערב.[26]
כמו כן, גם אם האיום בטרור במערב איננו באג'נדה הקרובה של הארגון, הרי שהאיום על אינטרסים מערביים במזרח התיכון, למשל בנסיכויות המפרץ, בתימן ובירדן, קיים כבר בשלב השני ואינו נידחה לקרבות אחרית הימים.
מעבר לכך, עלינו להדגיש כי למרות שדוקטרינת דחיית העימות עם המערב מבוססת היטב בכתבי הארגון ובמעשיו, אין להוציא מכלל אפשרות שנסיבות כגון תקיפה מערבית מאסיבית יגרמו לשינוי בסדר העדיפויות של דאעש ויקדמו את שלב העימות עם המערב. האסטרטגיה המערבית של חיסול דאעש בעודו באיבו עלולה לגרור התקפות נגד מסוג זה, והדבר מעמיד את המערב בדילמה קשה: אי-פעולה בשלב זה תזיק למערב בטווח הרחוק, אולם מלחמת חורמה בארגון עלולה לגרור פעולות נגד מצדו שלא נכללו בתוכניותיו המקוריות.
פתרון שעשוי היה לחסוך התערבות מערבית ישירה הוא התגייסות של המדינות המוסלמיות באזור, שעליהן דאעש מאיים. אולם מדינות אלה אינן מסוגלות לפעול בכוחות עצמן, וזקוקות לארה"ב שתגבש קואליציה ללחימה בדאעש. גם עם עזרה אמריקאית ומערבית, המשימה נתקלת בקשיים רבים, כפי שעולה מסירובן של מצרים, ירדן וטורקיה להצטרף למאמצים בשטח.[27]
[1] למעשה מרגע כינון החליפות האסלאמית שונה שמו של הארגון מדאעש ל"מדינה האסלאמית", אולם השם השגור בפי התקשורת העולמית לארגון זה נותר דאעש.
[2] עוכאט' 30.8.2014
[3] יצוין כי מנהיג דאעש אבו בכר אל-בגדאדי, ביסס למעשה את רעיונותיו בדבר בניית המדינה האסלאמית על יסודות שהניחו קודמיו, בראש ובראשונה אבו מוסעב אל-זרקאוי, ודוברי דאעש מכירים בחוב אידאולוגי זה. אל-זרקאוי הוא זה שהבטיח "הקמת אמירות אסלאמית" עוד בחייו, ובראיון עמו הוא הבהיר את שלבי "הפרויקט הפוליטי" של ארגונו: "קודם כל נסלק את האויב ונקים את מדינת האסלאם, ואח"כ נגיח ממנה לכבוש את מדינות המוסלמים כדי להחזירן לאסלאם, ואח"כ נלחם בכופרים" ראו al-hesbah.org 7.12.2006. גם בגיליונו הראשון של "דאבק", המגזין של דאעש בשפה האנגלית, נטען כי אל-זרקאוי הוא שסלל את הדרך לעבר המדינה האסלאמית.
תחת יורשיו של אל-זרקאוי, אבו חמזה אל-מוהאג'ר ואבו עמר אל-בגדאדי, הארגון הכריז (באוקטובר 2006) על כינון "מדינת עיראק האסלאמית" והכריז על אבו עומר כ-"אמיר אל-מואמינין" (מנהיג המאמינים, תואר המוענק בדרך כלל לח'ליף). כשנה לאחר מכן (אפריל 2007) פורט הרכב ה"שרים" המכהנים תחת הנהגתו של אבו עמר אל-בגדאדי. אולם, למרות שכינה את עצמו "מדינה" והעניק לבכיריו תארים בהתאם, הארגון לא "שחרר" שטחים ולא הקים בפועל מוסדות שלטון, אלא פעל כארגון טרור תחת הכיבוש האמריקני ואח"כ תחת השלטון העיראקי.
כאשר החליף אבו בכר אל-בגדאדי את אבו עמר אל-בגדאדי (מאי 2010), נכנסה אישיותו הכריזמטית לזירה בנסיבות שהקלו על הארגון: הכוחות האמריקאים שהצרו את פעילותו כבר עזבו או היו בדרך לעזוב, והותירו מאחוריהם חלל וחוסר יציבות שהחריף בעקבות האביב הערבי שהצית מלחמת אזרחים בסוריה. בנוסף לכך, ראש ממשלת עיראק נורי אל-מלאכי, שיחק גם הוא לידי הארגון במדיניות האפליה והדיכוי שנקט כלפי הסונים, ובתלותו באיראן. גם דעיכתו של ארגון אל-קאעדה הגיעה בתזמון הנכון ויצרה ציפייה למושיע חדש.
ניתן לסכם ששאיפותיהם של ארבעת מנהיגי הארגון היו זהות, אך בידי אבו בכר אל-בגדאדי נפלה ההזדמנות לממש את החזון המשותף והוא השכיל לנצלה, ואף היתה לו הכריזמה הדרושה לכך. וכך, במהלך אסטרטגי המזכיר את פריצת האסלאם במאה השביעית, השתלט הארגון על שטח משמעותי בעיראק וסוריה.
[4] בגיליון 2 של המגזין "דאבק", שכותרתו "המבול", נכתב בעמוד 5: "או ]שתקום] המדינה האסלאמית, או [שיבוא] המבול".
[5] יצוין שכאשר אל-בגדאדי כן נדרש לאמריקה ומאיים עליה, הוא עושה זאת כתגובה למעשיה וכאיום לבל תתקוף את האסלאם. ראו נאומו מינואר 2014 שפורסם בחשבון הטוויטר של אל-אעתצאם, חברת התקשורת של דאעש twitter.com/wa3tasimo 19.1.2014; וכן נאומו מיולי 2012 שבו הבטיח כי דאעש יתקוף את ארה"ב "לאלתר". יותר משנתיים חלפו בלא שהדבר קרה. ראו: Shamikh1.info, 22.6.2012
כמו כן יש להוציא מן הכלל מקרים בהם פעילים המזהים עצמם עם דאעש מאיימים ופועלים נגד המערב על דעת עצמם (שלא בתגובה לפעולות מערביות נגד הארגון) מבלי להיות מודעים לסדר העדיפויות של הארגון. כך למשל על פי עדויות, מהדי נמוש, המפגע במוזיאון היהודי בבריסל, היה בשורות דאעש באל-רקה בשנת 2013 ואף זוהה כמי שהיה בין הסוהרים והמענים של עיתונאים צרפתים שנחטפו על ידי הארגון. ארגון דאעש עצמו לא לקח אחריות על פיגוע זה, דבר שהיה מעיד כי הפעולה נעשתה על דעת הארגון.
[6] דאבק 3, עמ' 6.
[7] בגיליון השני של "דאבק" נכתב (עמ' 4): "באשר למעשי הטבח הנעשים בעזה כנגד גברים, נשים וטף, המדינה האסלאמית תעשה כל שביכולתה כדי להמשיך ולהכות כל מורתאד [מי שחזר בו מן האסלאם] המהווה מכשול בדרכה אל פלסטין. אין זה מדרכה של המדינה האסלאמית להפריח מילים ריקות וצבועות של גינוי והשתתפות בצער, כפי שעושים הרודנים הערבים באו"ם ובליע"ר. [המדינה האסלאמית] מדברת במעשים ולא במילים, וזה רק עניין של זמן עד שתגיע לפלסטין כדי להילחם ביהודים הברברים ותהרוג את מי מהם שיסתתרו מאחורי עצי הר'רקד, הרי הם עצי היהודים."
לפי קטע זה, המלחמה ב"כל מורתאד [מוסלמי החוזר בו מן האסלאם] המהווה מכשול בדרך לפלסטין" (כלומר, במשטרים הערבים) קודמת למלחמה ביהודים. יותר מכך, אזכור עצי הר'רקד מרמז בברור כי המלחמה ביהודים תגיע רק ביום הדין, לפי החדית' שאומר: 'יום הדין לא יגיע אלא כאשר המוסלמים ילחמו ביהודים והמוסלמים יהרגום עד שהיהודי יסתתר מאחורי האבן והעץ; והאבן או העץ יגידו: הו מוסלמי, הו עבדו של אללה, יהודי מסתתר מאחורי, בוא והרגו, חוץ מעץ הר'רקד".
עם זאת, יצוין כי בהזדמנויות אחרות התייחס דאעש לפלסטין כחלק מאל-שאם, שיש לכבוש מחדש כבר בשלב הראשון.
[8] לאחר שכבש את העיר מוסול ביוני 2014, איים הארגון לצעוד לעבר הבירה בגדאד. אך למעשה לא התקדם לכיוון זה אלא העמיק את שליטתו באזורים הסונים שבצפון המדינה.
[9] סיסמתו של ארגון דאעש, "דוולת אל-אסלאם באקייה" ("מדינת האסלאם תישאר"), מדגישה את נצחיותה של המדינה האסלאמית. הראשון שטבע סיסמה זו היה המנהיג הקודם של הארגון, אבו עומר אל-בגדאדי, בנאום באפריל 2007. המנהיג הנוכחי אבו בכר, אימצה בנאום שנשא ביוני 2013. ואף הרחיבה ל- "באקייה ותתמדד" ("תישאר ותתרחב"), כהתגרות נוספת ביריבי הארגון, ברמזו שהמדינה תתרחב מעבר לגבולות עיראק וסוריה, שם היא פועלת כעת.
[10] בטקסטים מוסלמים קדומים, השם "רומא" מציין את האימפריה הביזנטית הנוצרית. בטקסטים אסלאמיסטיים עכשוויים הוא משמש לציון העולם הנוצרי כולו.
[11] דאבק 2, עמ' 44.
[12] וtwitter.com/wa3tasimo 29.6.2014; ראו דוח ממרי.
[13] ו twitter.com/wa3tasimo, 1.7.2014, ראו דוח ממרי.
[14] ו twitter.com/wa3tasimo, 4.7.2014, ראו דוח ממרי.
[15] המצווה החסרה" הוא שמה של חוברת שחוברה בשנות השמונים על ידי עבד אל-סלאם פרג, מראשי הפונדמנטליסטים המצריים שהוצא להורג ב-1982 בחשד למעורבות ברצח סאדאת. בחיבור זה, שהשפיע רבות על האידיאולוגיה האיסלאמיסטית הרדיקלית, טען פרג' כי הג'יהאד הוא המצווה החסרה שהוזנחה על ידי המוסלמים.
[16] וו twitter.com/wa3tasimo, 1.6.2014.
[17] ראו דאבק 1, "שיבת הח'ליפות", עמ' 11, וגם דאבק 3, עמ' 26.
[18] דאבק 3, עמ' 5.
[19] דאבק 2, עמ' 4-3.
[20] דאבק 3, עמ' 31.
[21] דאבק 3, עמ' 32.
[22] twitter.com/wa3tasimo 29.6.2014;
[23] דאבק 3, עמ' 6.
[24] ראו, למשל, את "חוזה האומה" משנת 622, שהעניק בין השאר ליהודי העיר זכויות כדי להכילם מבחינה פוליטית. בשנת 628 בוטלו זכויות אלה כאשר מוחמד כבר היה יכול לגרשם מהעיר. ראו גם את הסכם חודיבייה בין הנביא ואנשי מכה בשנת 628, אשר שרד 18 חודשים עד שמוחמד התחזק ויכול היה להגשים את פסגת שאיפותיו: השתלטות על העיר ועל הכעבה.
[25] ראו: https://www.middleeastmonitor.com 3.9.2014
דוגמה היסטורית נוספת לתפישה הנותנת קדימות לבניית מדינה על פני מטרות אידאולוגיות כוללות היא זו של יוסף סטלין, אשר אימץ את הדוקטרינה של "סוציאליזם במדינה אחת תחילה," בניגוד לתפישת יריביו, טרוצקי וזינובייב, שדגלו במהפכה עולמית והאשימו אותו בזניחתה. גם סטלין הבין שברית המועצות תתעצם ככל שיבסס את הדגם הקומוניסטי בשטח מוגדר ויגשים שם את עקרונות הסוציאליזם, על פי הבנתו. במלחמת העולם השנייה, על מנת לשכנע את בעלי בריתו האמריקנים והבריטים להתחשב בתביעותיו הטריטוריאליות, סטאלין אף פיזר את התנועה הקומוניסטית העולמית, ודאג לחיסולם של טרוצקי וזינובייב, יריביו בתוך התנועה. כך פועלת גם דאעש, המנהלת מלחמת חורמה במתנגדיה מקרב הג'יהאד העולמי.
[26] יש שיטענו כי מעשיו הברוטליים של הארגון, כגון עריפת ראשיהם של עיתונאים מערביים אל מול המצלמות, סותרים את התזה המוצגת כאן. אם דאעש מבקש לדחות את העימות עם המערב לשלב מאוחר, מדוע הוא הורג מערביים עכשיו? אך יש לציין כי שני העיתונאים שראשיהם נערפו לאחרונה הוחזקו בשבי הארגון כשנתיים, והוצאתם להורג באה כתגובה להפצצות האמריקאיות וכניסיון להשיג הרתעה. הדבר עולה בבירור מהסרטים שהפיק הארגון. באשר למעשי זוועה אחרים, דוגמת חיסול היזידים, חיסול שבט השועיתאת והפגיעה בנוצרים – הרי הם תואמים להוראות האסלאם הקדום ביחס לעובדי אלילים, מורתדין ונוצרים – הוראות שדאעש מחויב להן והן גם העומדות בבסיס דחיית העימות עם המערב.
[27] היו אף שקיוו שאיראן תצטרף למאמצים נגד דאעש, אך הצהרות של אישים איראנים ניפצו עד מהרה תקוות אלו. בנאום בכנס בטהרן בתחילת ספטמבר לעג עלי אכבר השמי רפסנג'ני, ראש המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר, לאי יכולתם של הסונים להתייצב מול דאעש, וקבע שעל איראן השיעית לא להתערב במאבק פנים-סוני זה. (אירנא, איראן, 10.9.2014).