כללי

מאמרים בעיתונות הפלסטינית, המצרית והסעודית: למנף את הפסקת האש בעזה למהלך מדיני שיוביל לשלום ולהקמת מדינה פלסטינית

 

י. גרף וב. צ'רניצקי*

1. הקדמה

בעקבות המלחמה בעזה מבקש יו"ר הרשות הפלסטינית [להלן: הרש"פ], מחמוד עבאס, למנף את הסכם הפסקת האש לטובת מהלך מדיני להקמת מדינה פלסטינית, בתיאום עם מצרים ומדינות ערב נוספות, תוך יידוע האמריקאים בנושא.[1] עבאס המקווה שמהלך זה ימנף את מעמדה הפוליטי של הרש"פ, הצהיר במסיבת עיתונאים עם הנשיא המצרי, עבד אל-פתאח אל-סיסי, ב-23 לאוגוסט, 2014, ערב ההודעה על הפסקת האש, כי אל-סיסי והוא הסכימו על פרטיה של יוזמה להסדר קבע, מבלי שפירט את תוכנה. ואולם, מדיווחים שונים בתקשורת הערבית עולה כי מדובר במהלך שמטרתו להביא ל"סוף הכיבוש" במסגרת "לו"ז מוגדר". לפי הדיווחים, יזמתו של עבאס בנויה משלושה שלבים: ראשית, הגדרת פרק זמן של ארבעה חודשים, שבמהלכם תגבש ארה"ב עם ישראל הצעה לגבולות המדינה הפלסטינית. במידה וצעד זה יצליח יעברו הצדדים לנהל מו"מ המוגדר בזמן. במידה וייכשל יפנו הפלסטינים למועה"ב בחסות הליע"ר בבקשה לקבוע לו"ז מוגדר לנסיגה ישראלית, ואם צעד זה ייכשל גם הוא, הפלסטינים ימשיכו בתהליך הצטרפותם למוסדות הבינ"ל, ובהם ביה"ד הפלילי הבינ"ל.[2]

 

כבר בתחילת המלחמה מצרים הובילה קו האומר כי יש למנף את שיחות הפסקת האש להסדר כולל ומשמעותי יותר, שיוביל בסופו של דבר להקמת מדינה פלסטינית. אל-סיסי הדגיש במהלך מסיבת עיתונאים מה-2 באוגוסט שקיים בקהיר יחד עם ראש ממשלת איטליה, מתיאו רנצי, כי היוזמה המצרית להפסקת אש מהווה הזדמנות לפתור לא רק את המשבר בעזה, אלא את הבעיה הפלסטינית כולה ולהקים "מדינה פלסטינית יציבה מבחינה ביטחונית שבירתה ירושלים המזרחית."[3] כעבור שלושה שבועות שב והדגיש אל-סיסי במסיבת עיתונאים כי "מצרים לעולם לא תוותר על תמיכה בבעיה הפלסטינית. סכסוך זה יסתיים רק באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67 שבירתה ירושלים. עמדת מצרים לא השתנתה ולא תשתנה ביחס לבעיה הפלסטינית... ההסכם הראשון [להפסקת אש] – נועד לחולל תהליך פוליטי שיוביל להקמת מדינה פלסטינית ואמרתי זאת לכל הצדדים. צריך לנצל את ההתעניינות הבינ"ל שיש עתה בעניין הפלסטיני כדי להשיג התקדמות. מצרים לא תחדל ממאמציה עד שנגיע לתהליך מדיני שיוביל לפתרון קבע... הבעיה הפלסטינית היא בעיה של כיבוש שיש להסיר."[4]

 

סעודיה, אשר עומדת מאחורי ה"יזמה הערבית לשלום" שאושרה ע"י הפסגה הערבית בבירות בשנת 2002, ואשר אותה היא מעלה מחדש מידי פעם, התייצבה מאחורי המדיניות המצרית. בנאום הפתיחה של ישיבת החירום של הוועדה המבצעת של ארגון שתה"פ האסלאמי שהתקיימה בג'דה שבסעודיה ב-12 באוגוסט, אמר שה"ח הסעודי, הנסיך סעוד אל-פיסל, לאחר שתקף את מעשי ישראל בעזה, כי "רק השלום יבטיח לישראל את הישרדותה כמדינה".[5] הנסיך תורכי אל-פיסל, לשעבר ראש המודיעין הסעודי ושגריר סעודיה בארה"ב ובבריטניה, נתן גם הוא ביטוי לעמדה זו של ארצו כאשר קרא לישראל, בהצהרות ובמאמרים שפרסם, לבחור בדרך השלום, וכן כשנפגש עם ראש אמ"ן לשעבר וראש המכון למחקרי בטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב בהווה, האלוף במיל' עמוס ידלין.[6]

 

עוד טרם ההודעה על הפסקת האש, הצטרפו בכירים ובעלי טורים מצרים וסעודים לקריאה להרחיב את המגעים המדיניים העקיפים, המתנהלים בין ישראל לפלסטינים בקהיר, כדי להגיע להסדר מדיני כולל.

נראה כי מצרים וסעודיה שואפות, באמצעות מדיניות זו לשפר את מעמדן האזורי ואת תדמיתן בעולם כמובילות הציר המתון בעולם הערבי. לצד חיזוק מעמדן, רוצות סעודיה ומצרים גם בחיזוק מעמד הרש"פ והחלשת החמאס, הקשורה לארגון האחים המוסלמים, אויבם המר. ברוח זו פורסמו בתחילת המלחמה בעזה מאמרי ביקורת והתקפה על החמאס[7] באופן שלא תאם את עמדת הרש"פ שהדגישה את הצורך לשמור על האחדות והפיוס עם חמאס (בד בבד עם החתירה להגדלת השפעתה על חשבון החמאס).

 

למרות שרבים מן המאמרים בעיתונות המצרית והסעודית הציגו את ישראל כגורם בעייתי שיש לכפות עליו את ההסדר, הם בכל זאת צידדו בגישה שהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים ולכל ארצות ערב עשוי לעצור את הסבל הפלסטיני יותר משיכולות לעצור אותו המלחמות וההתנגדות האלימה.[8]

 

מאמרים שפורסמו לאחרונה בעיתונות הפלסטינית מגבים את המהלך המדיני שאבו מאזן מנסה לקדם, וקוראים אף הם למנף את שיחות הפסקת האש לפתרון מדיני כולל וקבוע לבעיה הפלסטינית. אך בניגוד למאמרים מהעיתונות המצרית והסעודית, הכותבים הפלסטינים לא קוראים מפורשות להגיע להסכם עם ישראל, אלא מצדדים באופציה של פנייה למוסדות בינ"ל במטרה להפעיל לחץ על ישראל שעשוי להוביל לפריצת דרך בתהליך המדיני ולהקמת מדינתם העצמאית. דגש נוסף המופיע במאמרים הפלסטיניים הוא הצורך בשמירה על אחדות פלסטינית, וקריאה לכל הפלגים הפלסטינים להתייצב מאחורי הנהגת הרשות.

 

אבו מאזן במהלך פגישתו עם נשיא מצרים, אל-סיסי[9]

 

להלן קטעים מן העיתונות הסעודית, מצרית ופלסטינית המבטאים מגמות אלה:

 

2. מאמרים בעיתוני מצרים וסעודיה: נוצרה הזדמנות להסדר מדיני עם ישראל

מסקירה של המאמרים בעיתוני מצרים וסעודיה עולה קריאה מפורשת להסדר מדיני רחב עם ישראל, כחלק מהכרה בעובדת קיומה ומתוך ראיית השלום כאינטרס אזורי.

מספר מגמות בולטות מן המאמרים שיובאו להלן:

 

1.      דרישה לפתרון יסודי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, והימנעות מפתרונות חלקיים - כגון הפסקות אש קצרות טווח - שלא מאפשרים בטחון ושגשוג. פתרון זה דורש מעורבות ולחץ של הקהילה הבינ"ל, מאחר וישראל לא ששה לקראת הסכם כזה.

2.      ההבנה כי לא ניתן לחסל את ישראל ברמה הצבאית, יש להכיר בעובדת קיומה ולחתור להסכם עמה. שימוש בכוח צבאי נגדה אינו מועיל לפלסטינים ותמיד יוביל לאבדות עצומות בקרבם.

3.      ראיית השלום כצורך אזורי, שיקדם ברית אסטרטגית אזורית למלחמה בטרור ובקיצוניות הדתית.

4.      הערכה כי המצב הנוכחי איננו גזירת גורל וכי השלום הוא בר מימוש גם אם כרגע נראה רחוק.

 

2.1. אל-אהראם: נחוץ פתרון קבוע לבעיה הפלסטינית באמצעות מו"מ והסדר עם ישראל

מאמר המערכת של העיתון הממסדי המצרי אל-אהראם, שפורסם לאחר כחודש של לחימה, הדגיש את הצורך בהשגת פתרון יציב ובר קיימא לסכסוך ישראלי פלסטיני במקום טיפול נקודתי ומקומי, בדמותן של הפסקות אש זמניות. היומון אף השווה בין פתרון הסכסוך לפתרון בעיית הטרור במצרים: "מצרים הציגה את חזונה לפתרון בעיות האזור בהצהרותיו האחרונות של הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי. זהו חזון שבאופן כללי קורא ל'פתרונות שורשיים' לבעיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולטיפול עמוק יותר וכולל יותר בבעיית הקיצוניות והטרור. [באותו אופן] מצרים קישרה בין חיסול העוני והבערות ושיפור השיח הדתי לבין המאבק בקיצוניות האחראית לטרור... זהו רגע יוצא דופן, וכבר אין ביכולתנו, עם המשך התלקחות המצב בעזה, ופשעי המלחמה של ישראל נגד העם הפלסטיני, להסתפק בניסיון לסדר את העניינים [זמנית] בעוד אנו בטוחים שהסכסוך ישוב ויתפוצץ. כמו שהדגיש הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי, יש הזדמנות אמיתית לסיים את המשבר בעזה ולפתור את הבעיה הפלסטינית ... אל לקהילה הבינ"ל להחמיץ את ההזדמנות הזאת שנולדה מתוך ההרס, החורבן, ההרג והקרבות האלימים. על הצדדים לבעיה להזדהות עם הסבל של עמיהם ולקבל החלטות אמיצות למען השלום... אם ההזדמנות הזאת ותמיכתה של מצרים במאמצים [להשיג] פתרון קבוע לבעיה הפלסטינית לא ינוצלו, הרי לפי כל הסימנים צפוי עתיד גרוע יותר. אם לא יהיה שלום צודק ואמיתי, החלופה תהיה הקיצוניות והטרור של דאעש ואחיו. ישראל אינה מרוחקת מיתר העולם כך שהטרור לא יפגע רק בה, אלא גם ביתר העולם וראשית לכל באירופה ובאמריקה".[10]

 

לאחר פגישתו של עבאס עם אל-סיסי ב-23 באוגוסט, שב וטען היומון כי כוונת עבאס לקדם תהליך מדיני שיענה על דרישות הפלסטינים, מוכיחה כי "הדרך המצרית בניהול המשבר מתחילתו היתה הנכונה ביותר, ושהמשך מאמציה של מצרים לחזור לשולחן המו"מ ללא רעשי רקע וסיסמאות ריקות, היא הדרך היחידה לעצירת שפיכות הדמים הפלסטינית."[11] מאמר נוסף שפורסם ב-28 באוגוסט, הביע תקווה שלאור החתימה על הפסקת אש ייפתח מו"מ על פתרון כולל לבעיה הפלסטינית.[12]

 

2.2. בעל טור סעודי: את פלסטין לא ישחרר איש מלבד השלום

מחמוד אא'ל אל-שיח', בעל טור בעיתון הסעודי הממסדי, אל-ג'זירה, טען שמנהיגי הערבים לאורך ההיסטוריה דיברו גבוהה על יכולתם לחסל את ישראל ולהכריעה מבחינה צבאית, אך בפועל הם הובסו  ואף הפנו את נשקם כלפי בני עמם במקום כלפי ישראל. לדבריו, הגיעה העת להכיר בעובדת קיומה של ישראל ולפתור את הסכסוך עמה באמצעות הסכם, במיוחד משום שהעולם התומך בשלום יפעיל לחץ לטובת הפלסטינים בנושא זה: "סדאם [חוסיין] איים על ישראל בכך שיפציץ אותה בנשק כימי..., והערבים הריעו לו מהאוקיינוס [האטלנטי] ועד למפרץ... לבסוף הוא התחבא במרתף מתחת לאדמה, באו אליו האמריקאים, הוציאוהו משם, לכדו אותו וכבלו אותו, וכך הגיבור המפוברק סיים את חייו במיתה חטופה... חאפז אל-אסד עשה משחרור פלסטין דרכון, שבאמצעותו רכב על גבו של טנק בלילה קודר ושחור בדרכו לשלטון בסוריה. אלא שהוא [רק] חיזק את עדתו, משפחתו ומקורביו. הסורים ואחריהם שאר הערבים גילו (באיחור) שבעיית פלסטין ושחרור הארץ שנגזלה היא פשוט הונאה [שאסד ביקש] להעסיק בה את עמו ואת יתר הערבים, [בעודו] נשאר [לשבת] על כס המלכות של סוריה עד אשר מת והוריש את השלטון לבנו אחריו, ויורשו השתמש באותם [כלים] שהפעיל מורישו, ולא החזיר טפח אחד מ[אדמת] הלאום החסרה... 

 

לגופו של עניין: את פלסטין לא ישחרר איש מלבד השלום. כן, הישראלים לא רוצים בשלום ומעדיפים את המלחמה, מכיוון שהיא הקלף המנצח שלהם. היא מעניקה להם עליונות על הפלסטינים, אך העולם מקצה אחד לשני, שונא את המלחמות ואת הטרגדיות שלהן. העולם עומד לצד השלום, וייאלץ את העומדים לצד ישראל, ובאופן ספציפי ממשלות המערב, להתייצב לצד הפלסטינים... כפי שעמד לצד מנדלה בדרום אפריקה, גם כן חרף רצונם [של ממשלות המערב], איחד את שורותיו ופנה כגוש אחד אל עבר השלום. זו הברירה היחידה, גם אם טעמה של ברירה זו אצל התקשורת הרברבנית מר כלענה".[13]

2.3. בעלת טור ביומון אל-חיאת: תהליך מדיני ימנע מישראל את ביצוע הפתרון הדמוגרפי

ראר'דה דרר'אם, בעלת טור לבנונית הכותבת בעיתון הסעודי אל-חיאת היוצא לאור בלונדון, קראה לפלסטינים ולערבים להמשיך ולדבוק בתהליך המדיני, ולהכין תכניות חירום למקרה שפתרון שתי המדינות ייכשל: "בפני [הפלסטינים עומדת] האופציה של התהליך המדיני אף אם הם משוכנעים שתהליך זה הוא בזבוז זמן ומה שיגיעו אליו בסופו של דבר לא יועיל להם ולא יעניק להם אופק... התהליך המדיני הוא שסתום בטחון מפני כתישת הפלסטינים ברמה הצבאית ומונע מהישראלים, לפחות עד להודעה חדשה, את ביצוע הפתרון הדמוגרפי. האופציה האחרת היא פתרון צבאי שרוב הפלסטינים מתייחסים אליו כאל פתרון התאבדותי. זאת בידיעה שהמלחמה תהיה פלסטינית בלבד, בלא שישתתפו בה מדינות ערב, לא איראן ולא מי שמעמיד פנים שהוא לוקח אחריות על הבעיה הפלסטינית. המינימום הדרוש הוא שכולם יפסיקו להעמיד פנים ולטמון את ראשם בחול. ישראל עושה ככל העולה על רוחה, וחושפת את מטרותיה האמיתיות. הגיע הזמן להכיר במציאות. בשלה העת שהצדדים הערבים והבינ"ל יתחילו להכין תכניות חירום ארוכות טווח ליום שאחרי [שתינשא] תפילת האשכבה על פתרון שתי המדינות."[14]

 

2.4. עבד אל-מנעם סעיד: הסדר מדיני עשוי לעצור את הכאוס באזור ולספק שקט

יו"ר מועצת המנהלים לשעבר של היומון המצרי אל-אהראם, עבד אל-מנעם סעיד, תיאר ביומון הסעודי, אל-שרק אל-אוסט, את הסכסוך הישראלי פלסטיני כמאבק שהמשכו לכאורה בלתי נמנע, אך אין סיבה שכך יהיה לתמיד. לדבריו, יש די תכניות שניתן לקדם באמצעותן את השלום, אולם התכנית הסעודית היא ההזדמנות הגדולה שתאפשר למזה"ת שקט ויציבות כמו אלה שהושגו באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. וכך כתב: "מלחמות ועימותים צבאיים [מאפשרים] להתחיל בניסיונות רציניים [להשגת] הסדר שמסיים את חילוקי הדעות ההיסטוריים אשר חוללו את המלחמה. בפשטות, [להביא פתרון] לסכסוך הערבי והפלסטיני-ישראלי שנמשך כבר כמאה שנה וכמה עשורים. איננו מתחילים מתוך חלל ריק. מן הסכסוך כבר הוסרה 'הפילוסופיה הקיומית שלו' שבה כל צד שלל את קיום האחר. כבר נעשתה הכרה הדדית וישנה סדרה ארוכה של הסכמים וניסיונות שהחלו באוסלו (ולפניו ואחריו הסכמי השלום של ירדן ומצרים עם ישראל) והסתיימו בהבנות קלינטון. נוספו לכך מהלכים מתקדמים שהיו במו"מ בין אולמרט לאבו מאזן ובין ציפי לבני לאבו עלאא'. למי שרוצה יש גם את הבנות ז'נבה ועוד מסמך אחר מטאבה. 

 

כל אלה הופכים את התוכן של ההסדר לאפשרי, אך מה שחשוב מתוכן ההסדר, הוא שהימנעות ממנו פירושה ציפייה מידית למלחמה שאיש לא יינצל ממנה או ינצח בה. בפשטות, לעולם לא יהיה המזרח התיכון כמו אירופה שלאחר מלחמת העולם השניה, שנהייתה למלחמה הגדולה האחרונה. ואם המלחמה מייצגת את העונש לצדדים הלוחמים, הרי יש גם את הפרס בדמות יוזמת השלום הערבית שהציעה סעודיה ואומצה ע"י הפסגה הערבית בשנת 2002. מה שנפלא ביוזמה הזאת הוא שהיא לא פותרת את הסכסוך הישראלי-ערבי בלבד אלא היא מכינה את הקרקע למבנה אזורי חדש שמקיים בטחון ושגשוג לכל הצדדים. ייתכן, שאילו היוזמה הזאת הייתה מתבצעת במועדה, היו נחסכים מהאזור הזוועות של הכאוס, המלחמות, הקיצוניות והטרור...העובדות הפשוטות הן שהמשך המצב הנוכחי יוביל לעוד מלחמות."[15]  

 

2.5. אינטלקטואל מצרי: יש הזדמנות גדולה להגיע לשלום באזור, השאלה אם ישראל מוכנה לכך

האינטלקטואל המצרי, מאמון פנדי טען במאמר שפרסם בגרסה האנגלית של היומון אל-שרק אל-אוסט, כי ניתן לנצל את המו"מ להפסקת אש לפתרון הסכסוך וליצירת קואליציה אזורית מתונה שתיאבק בטרור המשתולל באזור אשר פגע במדינות נוספות ולא רק בישראל. יחד עם זאת שואל פנדי האם לישראל יש יכולת לייצר מנהיג אמיץ כסאדאת שיהיה מסוגל לצעוד בדרך הזאת. כך הוא כתב:

The bad news is that the widening of the conflict has contributed to greater instability across the region. The recent Gaza war made Hamas, not the PLO, the darling of the radical Arab street, in much the same way that the 2006 war between Israel and Hezbollah made Hassan Nasrallah an Arab hero. This empowers political movements rather than states, and fuels greater violence throughout the region. The Islamic State of Iraq and Syria is just the most recent manifestation.

The good news, however, is that if Israel wants to strike a grand deal with the Arabs, now is the time to do it. Arab states are in their weakest political positions for a long time, and given their internal political upheavals they are ready to sign a comprehensive deal. The biggest obstacle here, however, is the Israeli side. Can Israel produce a Sadat-like figure willing to make a daring move in the same way the late Egyptian president did, by going to Cairo or Riyadh and signing a comprehensive deal? Perhaps an even more daring move would be to go to Tehran. The ball is firmly in Israel’s court now.[16]

 

2.6. אינטלקטואל ממוצא סורי: אולי אני משוגע אבל אני חולם על השלום ומאמין שחלומי יתגשם

האשם צאלח, אינטלקטואל ממוצא סורי המתגורר במרוקו, טען במאמר יוצא דופן ביומון אל-שרק אל-אוסט, כי הוא "מאמין עיוור" בשלום ואין לו בעיה להיחשב למשוגע, בשל דבקותו בחלום השלום: "אני מכיר בהסכמים ש[חתמה עליהן] הרשות הפלסטינית ובתוכנית השלום הערבית, שאושרה בפסגת ביירות, בשנת 2002. יתרה מזו, אני מאחל שהמדינה הפלסטינית תקום מחר לצד מדינת ישראל, תינצל מהגיהינום ההרסני הזה, ותפתח דף חדש ... אני יודע שאלה מילים ריקות ודמגוגיות, לפחות בטווח הנראה לעין. אני אומר [זאת] כשהלב פצוע ואין בו עוד מקום לפצעים נוספים... [אז בטח תגידו לי] מה הפתרון אם כן? מה עושים ממזר גדול שכמוך? יש שני פתרונות: הראשון הוא שאנו נהרוס אותם או שהם יהרסו אותנו. זה פתרון בלתי אפשרי מה-גם שהוא לא אנושי בעליל. אני יוצא נגדו מכל וכל מכיוון שאני עסוק בלהרוס את עצמי בלבד. הפתרון השני הוא דו קיום בצורה זו אחרת. זה מה שאני מייחל לו באמת וחולם עליו. אתם אולי תגידו: אחרי כל ההרס שנעשה והאיבה שהצטברה? האם אתה משוגע? כן, אני משוגע כי אני חולם על הבלתי אפשרי. האם תמנעו ממני גם לחלום? כן, אני חולם על אזור נקי מהסכסוך הערבי-ישראלי, אך לאחר שהפלסטינים יקבלו את זכויותיהם, או מחציתן, או רבע מהן לפחות! אני גם חולם על אזור נקי מדאעש אשר זרע שחיתות בארץ וביצע טבח איום במשפחות העיר סנג'אר... אני יודע שחלומותיי לא יתגשמו בזמן הקרוב. אני יודע שאני אוטופיסט גדול ומשוגע, אבל כל הפרויקטים הגדולים בהיסטוריה התחילו ברעיונות אוטופיים".[17]  

 

3. כותבים פלסטינים: הניצחון בעזה - מנוף לכפיית הקמת מדינה פלסטינית על ישראל  

עוד בטרם הסכימו הצדדים על הפסקת אש, ועוד בטרם הצהיר אבו מאזן על כוונתו להציג יוזמה מדינית חדשה, קראו בעלי טורים פלסטינים לנצל את המלחמה בעזה לצורך הישג מדיני כולל לפלסטינים תוך שמירה על אחדותם ושיתופה של חמאס בגיבוש המדיניות הפלסטינית. יחד עם זאת, יש בכתיבתם גם ביקורת מרומזת על חמאס, לפיה בעקבות המלחמה בעזה, ניסתה לצמצם את הנושא הפלסטיני כולו לעזה בלבד ולנכס את ההישגים לעצמה בלבד.

 

3.1. שר פלסטיני לשעבר: להיזהר ממזימת ישראל להשיג נורמליזציה ללא תשלום מחיר

במאמרו ביומון הרש"פ, אל-איאם, גרס אשרף אל-עג'רמי, שר לשעבר ברש"פ, כי יש לתרגם את הניצחון הצבאי להישגים מדיניים שיכללו את עזה והגדמ"ע, לגבש תכנית מדינית בשיתוף כל הפלגים ולהקים ממשלת אחדות, שתהיה אחראית גם על עזה:

 

"...יהיה קשה לדבר על הישג מדיני אמיתי אם המחשבה תצטמצם רק להסרת המצור, ככל שבעיה זו חשובה ולוחצת... כדי שנגשים הישג מדיני מוחשי יש לחדול תחילה מהחישובים של פלגים וקבוצות... כל ניצחון חייב להיחשב כשל העם הפלסטיני כולו, אשר הקריב, עמד איתן ושילם מחיר יקר, גם אם ארגונים מסוימים יזקפו את הניצחון הזה לעצמם. כולנו מנצחים או שכולנו מובסים, אם עזה ניצחה הרי שכולנו ניצחנו, ואם התרסקה - התרסקנו אנחנו בכל מקום. הניצחון תלוי ביכולתנו לדחוף את הבעיה הלאומית קדימה, ולהשלים את משימות השחרור הלאומי, המתחילות בסיום הכיבוש. כדי שלא נטיל על ההתנגדות בעזה מעבר ליכולותיה ונדרוש ממנה לשחרר את הלאום במסגרת המו"מ להפסקת אש, חובה לחשוב על מסגרת של הסכם לאומי לגבי השלב הבא וזאת באמצעות קשירת הסכם [זה] לתהליך מדיני גדול יותר. 

 

יש שני דברים בדרגת חשיבות גדולה שניתן להשיגם במהירות וללא עיכובים והם: הזמנה מצד הנהגת  אש"פ להתכנסות בנוכחות החמאס והג'יהאד האסלאמי במטרה לדון במצע מדיני מוגדר שיעסוק בנושא המדינה הפלסטינית ובדרך להפקת תועלת מהאווירה הבינ"ל הנוכחית... ובמסגרת הזאת [לדון גם] בדרך ניהול רצועת עזה במסגרת הסכם הפיוס ותחת פיקוח הרשות וממשלת הפיוס, אשר ייתכן ועדיף שתהפוך לממשלת אחדות לאומית, שיצטרפו אליה כל הפלגים כולל החמאס, על בסיס המצע אשר ראוי להגיע אליו. זה הוא מצע להקמת מדינת פלסטין העצמאית בגבולות 1967 ובירתה ירושלים המזרחית.  

 

שכן אילו הייתה הממשלה הזו מבוססת על מצע מאוחד שהעולם מקבלו מבלי שאף פלג ישנה את עמדותיו הכלליות, במיוחד כאשר כולם מקבלים את רעיון הקמת מדינה פלסטינית בגבולות האפשריים אשר הקהילה הבינ"ל מסכימה עליהם, היא הייתה זוכה בהכרה מידית מרוב מדינות העולם, והייתה יכולה לבצע את משימות השיקום של עזה ולפקח על המעברים באמצעות כוחות הרשות. זה יבטיח את פתרון הבעיות אשר הממשלה בעזה מתמודדת איתן, וגם יעניק לעמדה הפלסטינית כוח גדול כדי שיאפשר להנהגה להגיע להישג המדיני המיוחל...."  

 

בתוך כך מתח אל-עג'רמי ביקורת מרומזת על הרש"פ כאשר הזהיר במאמרו מפני הסדר כולל בין ישראל לכמה ממדינות ערב, כולל הרש"פ, במסגרתו תזכה ישראל לנורמליזציה עם אותן מדינות מבלי שתיסוג מהשטחים "הפלסטינים והערביים" הכבושים וללא פתרון נושא הפליטים:

 

"ישראל מסרבת לקשר בין הסכם הפסקת האש בעזה להסדר מדיני כולל של הסכסוך. החוגים הפוליטיים [בה] מדברים היום על שימוש ביזמה הערבית לשלום מתוך הגיון של הקמת ברית ישראלית-ערבית שתתמודד מול חלק מהמדינות באזור ומול הארגונים האסלאמיסטים הערבים, בסברם שהברית הזאת עשויה לכלול את מצרים, סעודיה, האמירויות, ירדן והרשות הפלסטינית. יש להיזהר מלהתמסר לרעיונות הישראליים המגונים האלה אשר רוצים [להשיג] נורמליזציה עם מדינות ערב מבלי לשלם את המחיר הנדרש - נסיגה מהאדמות הפלסטיניות והערביות הכבושות ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים."[18]

 

3.2. אבו עלאא': המלחמה יצרה תנאים להסלמת העימות הפוליטי עם ישראל ולבידודה

ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, אחמד קריע (אבו עלאא'), טען במאמרו ביומון הפלסטיני אל-קדס, שפורסם לאחר הפסקת האש, כי יש למקד את המאמצים הפלסטינים בצעדים דיפלומטיים חד צדדיים שיביאו לסיום הכיבוש וההתנחלויות, היות ולדידו, מטרות אלה לא יושגו כעת באמצעות מו"מ על הסדר הקבע. אבו עלאא גורס כי לשם השגת מטרה זו, על כל הפלגים הפלסטינים להיות מאוחדים תחת הנהגה אחת. במסגרת זו טוען אבו עלאא' כי על הרש"פ לחזור ולשלוט בעזה:

 

"...סביר להניח שהמלחמה התוקפנית הקשה מנשוא נגד עזה לא תאפשר התחלה של תהליך שלום כולל ולא תוביל בטווח הזמן המידי לתמורות משמעותיות במדיניות הישראלית המסורתית.

 

ייתכן כי אחדות העמדה הפלסטינית, שניצניה החלו להופיע טרם פרוץ המלחמה, בדמותה של ממשלת הסכמה לאומית, ואח"כ באה לידי ביטוי בצורה ברורה יותר במהלך המלחמה עצמה בדמות משלחת אחת שנשאה ונתנה בשם כל הפלסטינים- [אחדות זו] מהווה גורם בעל חשיבות מרכזית ליצירת בסיס לתפיסה בינ"ל אפקטיבית ולהכשרת פתיחת מהלך דיפלומטי משמעותי בהתבסס [על ההנחה] כי הפסקת אש ארוכת טווח לא תובטח אם לא תיכלל במסגרת רחבה יותר. הכוונה היא לטפל בשורשיו הפוליטיים של הנושא [הפלסטיני], קרי, הכיבוש וההתנחלויות ולהפסיק את המו"מ סביב סוגיות פתרון הקבע.

 

במילים אחרות... עלינו להתעלם מנושאי המעברים, אזור הדייג וכו', על אף חשיבותם הרבה, ולהתמקד בשורש המשבר ההיסטורי הארוך, קרי, הכיבוש המתמשך מזה 47 שנים [כלומר משנת 1967]...

עלינו לטפל בנושא הסרת המצור... במסגרת אסטרטגיה פלסטינית לטווח רחוק, שתתחשב בתוצאות החיוביות של המלחמה הזו, כולל ההישגים שמומשו בשטח ותנצלם לטובת המטרה המרכזית הראשונה במעלה - חיבורה מחדש של רצועת עזה לירושלים ולגדה המערבית, לא רק באמצעות המעבר המחבר בין שני חלקי המולדת, אלא גם באמצעות תפיסה מדינית משותפת לכל יתר חלקי [העם] הפלסטיני.

 

השגת מטרה מרכזית זו מחייבת אותנו להעלות את התפקוד הלאומי שלנו לרמה הגבוהה ביותר של אחדות השורה ודיבור בקול אחד. זאת באמצעות מחויבות ללגיטימיות של אש"פ כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני, בנוסף למימוש שותפות פוליטית מלאה... הדבר מחייב בהכרח קריאה [לכינוס] מסגרת ההנהגה המורחבת של מקור הלגיטימיות הפלסטינית האחד והיחיד [קרי, אש"פ והפלגים שטרם כלולים בו] ולהתבסס עליה ככתובת פוליטית הכוללת את כל העם הפלסטיני, וזאת מבלי להזניח כמובן את הפעלת אש"פ וחידוש זרימת הדם בעורקיו המיובשים.

 

אחת התוצאות החשובות של מלחמה זו היא יצירת התנאים האובייקטיביים לחזרת הרש"פ לרצועת עזה ללא כפייה פוליטית, ובהמשך לחתימת פרק הפיצול המר בין שני קצוות המולדת וכן לסיום [המצב] בו קיימים שני מקורות סמכות (אש"פ וחמאס) ויצירת בסיס לאומי [באמצעות] בנייתה מחדש של ההנהגה המאוחדת והרחבת המסגרת הייצוגית שלה, במטרה לחזק את המפעל הלאומי העצמאי שלנו ויישום עיקרון השותפות הפוליטית המלאה המפורט לעיל.

 

ניתן לומר כמעט ללא הסתייגות כי מלחמת חמישים הימים ברצועת עזה האמיצה סיפקה חלק חשוב מהכשרת הקרקע הפוליטית המתאימה לפתיחתה של מערכה דיפלומטית רחבה, ולהסלמת העימות הפוליטי עם ישראל ובידודה בכל מישור אפשרי, ובכלל זה באו"ם ובביה"ד הפלילי הבינ"ל, לא כל שכן בכלי התקשורת ובאמצעי התקשורת האינטראקטיביים החלופיים, וכן הזמת כל טענותיה בדבר היעדר פרטנר פלסטיני, או טענות מגונות אחרות בנוסח: 'הסכסוך הזה אינו ניתן לפתרון.'

 

 לא בטוח שתוצאות המלחמה הזו לא יספיקו כדי לפתוח את הדלת לרווחה בפני פתרון באמצעות מו"מ, שיסתיים בפיוס היסטורי שייתן מענה לדרישות הפלסטיניות הלגיטימיות המינימאליות ובהן הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים, ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטת האו"ם 194. סביר להניח שהישגיה המוראליים, הסמליים והמוסריים של מלחמה זו יביאו ל[כל הפחות] לידי פתיחת פרצה בגדר וייצרו הזדמנות הולמת יותר מאי פעם בעבר ל[מימוש] אופציית השלום הצודק והכולל, אם הצד הפלסטיני יטיב לנהל את המערכה המדינית שלו אשר לא נופלת באכזריותה מזו הצבאית... "[19]

 

3.3. מערכת אל-קדס: יש לקדם פתרון מדיני כולל ולא להתמקד רק בעזה

מאמר המערכת של היומון אל-קדס הדגיש שאין להתייחס ללחימה בעזה באופן נפרד מהבעיה הפלסטינית הכללית, אמנם הייתה עדיפות לסיים את התוקפנות הישראלית כלפי הרצועה אך כעת יש להגיע לפתרון כולל עבור הפלסטינים גם בגדה, ומכאן חשיבותה של תכניתו המדינית של אבו מאזן:

 

"הזרקורים מופנים בשלב הזה למצב בעזה ולתוקפנות הישראלית הנמשכת מזה 50 ימים מצד אחד ולמצור ההורג המתמשך מזה שנים מן הצד השני... מאמצי ההרגעה העניקו עדיפות מרבית להפסקת התוקפנות ולחיפוש אחר אמצעים לסיום המצור והסבל, אלא שהעניין לא נעצר בצרה של עזה, מכיוון שהרצועה הינה חלק מהבעיה הבסיסית, דהיינו הכיבוש ההרסני של הגדה ותוכניות הייהוד של ירושלים, ההתנחלות והגירת האזרחים, וגרוע מכל זה הינו הקנאות הישראלית וסירובה להיענות לתנאים הפשוטים ביותר ולדרישות השלום, ולקבל את גבולות 1967 כמקור סמכות עם חילוף שווה ומוגבל של שטחים...

 

בימים המעטים שעברו קיים היו"ר אבו מאזן מגעים מגוונים בזירה הערבית והבינ"ל בנוסף למגעיו הנרחבים עם כל הכוחות והפלגים הפלסטיניים. היו למגעים הללו שתי מטרות: להגיע להרגעה בעזה ולאחר מכן לחפש אחר פתרון מדיני כולל לבעיה הפלסטינית... ואם הציפיות נכונות שהיו"ר [אבו מאזן] יציע לשים את האזורים הפלסטיניים תחת פיקוח בינ"ל, ומדינות ערב ואירופה תומכות בהצעה הזאת, הרי לבקשה הזאת, על אף ההתנגדות הצפויה מצד ארה"ב וישראל, תהיה חשיבות מדינית רחבה ותגדיל את התמיכה העממית והבינ"ל לבעיה [הפלסטינית] ותעמיק את ההבנה לדרישה הפלסטינית. בכל מקרה, נדרש בשלב הזה להתמקד בבעיה [הפלסטינית] כמכלול ולא ברצועת עזה באופן נפרד."[20]        

* י. גרף וב. צ'רניצקי הם חוקרים במכון ממרי