עורך יומון הרש"פ לשעבר: היה ראוי ללכת לשיחות במצרים מוקדם יותר;
הזרוע הצבאית של חמאס היא הקובעת בארגון ונתונה להשפעה בלעדית של איראן
איש הפת"ח חאפז אל-ברגותי, העורך לשעבר של היומון הפלסטיני "אל-חיאת אל-ג'דידה", טען במאמר ביומון זה מ- 5.8.14 כי הפלסטינים היו צריכים להגיע למצרים מוקדם יותר למו"מ על היוזמה המצרית ובכך לפעול באמת להפסקת "התוקפנות" הישראלית במקום להתעסק בפוליטיקות בינערביות.
לטענתו כעת - לאחר שהוציאה את כוחותיה היבשתיים מעזה - מצבה של ישראל במו"מ נוח יותר, ולכן היא תנסה להכתיב את תנאיה ולא להיענות לדרישות הפלסטינים.
הוא הדגיש גם כי במהלך העימות התברר כי הזרוע הצבאית של חמאס היא מקבלת ההחלטות בארגון ולא הזרוע המדינית וכי נראה שרק לאיראן יש השפעה על זרוע זו, ולא לקטר או לתורכיה.
אל-ברגותי קרא למנהיגי מדינות ערב ולמנהיגי הפלגים הפלסטינים לפעול בראש ובראשונה להפסקת התוקפנות הישראלית בעזה ולא לעודד חגיגות של נצחון מדומה, שכן עזה אינה מעוניינת בהמשך המוות וההרס ללא גבול.
חאפז אל-ברגותי
להלן תרגום המאמר:
"אני סבור כי הגענו לקהיר באיחור. היה על הפלגים [הפלסטינים] למצוא את דרכם לקהיר לפני שבועות ולא כעת. מצרים היתה ונשארה הגבול המערבי של עזה, ואין לעזה גבול עם קטר או עם תורכיה. ההחלטה אם ללכת [לקהיר] אם לאו לא היתה מתעכבת לו היינו מעוניינים מלכתחילה בסילוק האלימות וריסונה ובמימוש דרישותינו, במקום [לכלות את הזמן על] התנצחויות בין המעצמות, על סצינות של הטלת דופי וגינוי [של ישראל] ועל פולמוס תקשורתי המאפיל על התוקפנות הרצחנית בעזה.
ההנהגה [המדינית] של חמאס מסרה את עניין ההחלטה לגבי הפסקת האש לידי ההנהגה הצבאית [של חמאס] בשטח, בעוד שהג'יהאד [האסלאמי] נקט עמדה מתונה, על בסיס שיקולים פלסטיניים זהירים יותר. הוכח בפועל, שההחלטה בחמאס נתונה אך ורק בידי גדודי [עז אל-דין] אל-קסאם, וכי ההנהגה המדינית אינה יכולה להשפיע עליה, אלא במידה מוגבלת. לגדודי אל-קסאם יש בריתות ישירות עם גורמים חיצוניים ויש להם בתי ספר צבאיים משלהם. ייתכן שאיראן לא ניתקה את קשריה עם הזרוע הצבאית של חמאס והמשיכה את תמיכתה הכספית בה, למרות יחסיה הגרועים עם הזרוע המדינית. לפיכך, איראן בלבד היא הגורם המשפיע על גדודי אל-קסאם, לא קטר ולא תורכיה, אשר ניסו למלא תפקיד בכיבוי [האש באזור] ולנקוט סחבת כדי להביך את מצרים, ותו לא.
עכשיו נראה שהכיבוש נמצא במצב נוח, לאחר שהרחיק את חייליו מזירת הקרב היבשתי והוא מנסה להכתיב את תנאיו ולא להיענות לתנאיה של עזה. כאן מתחיל פרק חדש של מערכה מדינית שאני חושש שתחת חסותו יימשכו פעולות התוקפנות, ההפצצות ומעשי הטבח [של ישראל].
יש לתת קדימות להפסקת התוקפנות ומעשי הטבח, לפני כל דבר אחר. עיוור מי שחושב שעזה משתוקקת להמשיך לספוג את המוות וההרס ללא חשבון. ומי שאינו מנסה לפעול למען הפסקת התוקפנות הוא יהיר. עזה הציגה את תושביה ואת ההתנגדות שלה כמופת של גבורה, העזה ועמידה האיתנה, שישברו את עוצמתו של הכוח [הישראלי] היבשתי שייכנס [לעזה], אלא שלעזה אין עומק אסטרטגי והסגר עליה נמשך ואין לה אספקה ולא תגבורת. האם ננטוש אותה במצבה זה ונניף את סמלי הנצחון? לפחות הבה נשאיר בין החיים את אלה [הכוונה לתושבי עזה] שחוגגים את הניצחון, הוי אדוני הבירות [הערביות] והארגונים."[1]
