בכיר באופוזיציה הסורית ביוזמה פומבית לשיתוף פעולה עם ישראל
מאת אופיר וינטר *
הליברל הסורי, ד"ר כמאל אל-לבואני, קידם בחודשים האחרונים יוזמה פומבית שבמרכזה קריאה לישראל להגיש לאופוזיציה הסורית סיוע צבאי ודיפלומטי במאבקה במשטר אסד, כצעד מקדים לכינון שלום ונורמליזציה עם השלטון העתידי שיכון בסוריה. על-פי דיווח ביומון הלונדוני "אל-ערב", היוזמה הוכנה בתיאום עם גורמים ערביים ואזוריים ובשיתוף גורמים בקונגרס האמריקני, והיא זכתה לברכתם של קצינים ומפקדים בכירים בצבא הסורי החופשי.[1] כחלק ממאמציו לקידום היוזמה, יצא אל-לבואני לפגישות חשאיות בגרמניה, ואף הביע נכונות לבקר בישראל "אם הדבר ישרת את העם הסורי, את השלום ואת עמי האזור".[2]
בתגובה להצגת היוזמה, האשים המשטר הסורי את אל-לבואני בעידוד "האויב הישראלי" לכבוש אדמות סוריות ובבגידה במולדת.[3] התייחסותו החיובית של יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, לאיתותי השלום של אל-לבואני,[4] הוצגה על ידי סוכנות הידיעות הסורית הרשמית "סאנא" כהוכחה לתמיכת ישראל ב"טרוריסטים" הפועלים בסוריה ולהיקף "שיתוף הפעולה, התיאום, קשירת הקשר ורקימת המזימות במישרין בין מה שמכונה 'האופוזיציה הסורית' לבין הישות הציונית, במטרה להתיש את כוחותיה של המדינה הסורית ולהביא לחורבנה".[5]
ד"ר כמאל אל-לבואני, רופא במקצועו יליד 1957, נמנה מזה למעלה משני עשורים עם פעילי זכויות האדם הליברליים הבולטים בסוריה. הוא ריצה שתי תקופות מאסר בזמן שלטונו של בשאר אל-אסד, בשנים 2004-2001 ו-2011-2005, הראשונה בגין פעולתו לקידום השיח הדמוקרטי בסוריה במסגרת "אביב דמשק",[6] והשנייה בעקבות ביקור בוושינגטון בו נועד עם אנשי ממשל אמריקניים ודן עמם בקידום תהליכי הדמוקרטיזציה בסוריה.[7] במשפטו ב-2005 הורשע ב"פגיעה בביטחון הלאומי" של סוריה ונידון ל-12 שנות מאסר, אך שוחרר בנובמבר 2011 בתום ריצוי מחצית תקופת מאסרו, כחלק מניסיונו של המשטר להפיס את דעת הקהל הפנימית בצל המחאות הגואות. לאחר שחרורו, השתתף אל-לבואני בהפגנות בלתי-אלימות שנערכו בסוריה וקראו להחלפת המשטר. כעבור זמן לא רב, החליט לצאת מן המדינה מחשש שייעצר או יירצח, הגיע לירדן וקיבל מקלט מדיני משבדיה. מאז ואילך מיקד את עיקר פעילותו בתורכיה כחבר במועצה הלאומית הסורית, ולאחר פירוקה, כחבר במזכירות הכללית ובוועד המייסד של הקואליציה הלאומית של כוחות המהפכה והאופוזיציה הסוריים. בראשית 2014 פרש מהקואליציה, אותה האשים בשחיתות כספית ומנהלתית ובשעתוק תרבות ההתנהלות הרודנית של משטר אסד, והחל לפעול באורח עצמאי.[8]
דו"ח זה סוקר את פרטי יוזמתו של אל-לבואני, את ההנמקות בהן השתמש על מנת לשווקה לדעת הקהל הפנים-סורית, וכמה מן התגובות הסותרות – האוהדות והעוינות – שהיא עוררה בקרב חוגי אופוזיציה סוריים.
1. תכניתו של אל-לבואני: הטלת סגר אווירי ישראלי על דרום סוריה
בחודשים האחרונים הכריז אל-לבואני בשורה של מאמרים וראיונות עיתונאיים וטלוויזיוניים לכלי תקשורת ערביים, ישראליים ומערביים על יוזמתו לקידום שיתוף פעולה בין האופוזיציה הסורית לישראל, אשר יוביל – בתום מלחמת האזרחים הסורית ולאחר הפלת המשטר הנוכחי – לשלום חם ולנורמליזציה בין שתי המדינות. הרקע ליוזמתו, כעולה מהסבריו, הוא המבוי הסתום אליו נקלעה מלחמת האזרחים בסוריה עקב הסטאטוס-קוו הצבאי בשטח וכישלון השיחות המדיניות שהתנהלו בז'נבה בחסות ארה"ב, רוסיה והאו"ם. לשיטתו, שיתוף הפעולה עם ישראל, אשר נהנית מעצמה צבאית ומהשפעה מדינית בזירה הבינלאומית, ובפרט בארה"ב, עשוי לסייע לאופוזיציה הסורית להטות את מאזני הכוח הצבאיים והדיפלומטיים לטובתה, לעצור את מרחץ הדמים המתמשך בסוריה ובסיכומו של דבר – להכריע את משטר אסד.[9] לפיכך, הבחירה העומדת עתה בפני האופוזיציה הסורית היא "בין אנרכיה ארוכת טווח במסגרתה יימשכו הסבל והעינויים [של העם הסורי], לבין תכנית המקובלת על המערב, אשר מסוגל ליצור משקל נגד לבעלי הברית של משטר [אסד], להביס את הפרויקט שלהם בסוריה ולשקם את האזור באופן היאה לתושביו". להערכתו, תכנית הכוללת שלום עם ישראל תיפול על אוזן קשובה במערב.[10]
התפקיד הצבאי העיקרי אותו ייעד אל-לבואני לישראל במסגרת שיתוף הפעולה המוצע מתמקד ביצירת אזור אסור לטיסה בדרום סוריה מתוך הגבולות הישראליים, מבלי לחדור יבשתית לשטח הסורי. בהתאם לתכניתו, ישראל תיירט כל מטוס-קרב סורי תוך דקה מרגע המראתו באמצעות מערכות הנ"מ העומדות לרשותה, אשר מכסות קשת של למעלה ממאה ק"מ המשתרעת מהגולן ועד דמשק, ואשר כוללת בין היתר את אל-סוידאא', דרעא, דרום ריף דמשק וגבול סוריה-לבנון. ברית נאט"ו, מצדה, תהיה ממונית על תקיפת שדות התעופה של צבא אסד.[11] במסגרת התפקיד הדיפלומטי שהקצה אל-לבואני לישראל, היא תתבקש להסיר את התנגדותה להפלת המשטר הסורי ולהסכים להעברת נשק לידי כוחות האופוזיציה מצד בעלות בריתה במערב.[12]
אל-לבואני הצביע על שורה של נכסים אסטרטגיים חשובים שיוזמתו תעניק לישראל, ואשר הופכים אותה לאינטרס משותף לשני הצדדים: במישור הביטחוני, היא תסכל את תכניתו של חזבאללה להקים בגולן בסיסי ירי הדומים לבסיסיו בדרום לבנון, דרכם יוכל לתקוף את ישראל באופן יומיומי תוך שימוש בקבוצות סוניות קיצוניות, מבלי ללכלך את ידיו במישרין. כמו-כן, היא תמנע את המשך גלישתה של סוריה לקיצוניות, לקנאות ולאנרכיה המסכנות גם את ישראל; במישור המדיני, תתחייב האופוזיציה הסורית בפני ישראל על הסרת האופציה הצבאית, ותפעל לכינון הסכם שלום עמה לאחר עליית ממשלה לגיטימית בסוריה, בכפוף להסדר ברמת הגולן; ובמישור התרבותי, השלום לו תזכה ישראל במסגרת ההסכם העתידי יהיה בעל אופי "חם" וישמש פתח לנרמול הנוכחות היהודית במזרח התיכון.[13]
אשר לגורלה של רמת הגולן במסגרת הסכם השלום העתידי בין הצדדים, הותיר אל-לבואני מידה של עמימות לגבי פרטיו המדויקים של ההסדר המוצע. בראיון ליומון "אל-ערב" רמז כי מוטב לאופוזיציה הסורית לוותר על הגולן בתמורה לשיתוף פעולה ישראלי בהפלת המשטר, או "למכור אותו" לישראל כלשונו, מאשר להפסיד את כל סוריה – ובכללה גם את הגולן, שממילא אינו תחת שליטתה – בתרחיש בו תימשך מלחמת האזרחים שנים רבות נוספות ותוביל להתפוררות סוריה או לנפילתה בידי אסד.[14] לעומת זאת, בראיון שהעניק כעבור מספר ימים לערוץ הטלוויזיה "אוריינט ניוז", המזוהה עם האופוזיציה הסורית, תיקן והבהיר כי כל הסכם שלום עתידי בין סוריה לישראל יהיה מותנה בהשבת הגולן לידי סוריה בהתאם להחלטה 242.[15] כך או כך, הוא ציין כי ישראלים החיים בגולן יוכלו להישאר בבתיהם במסגרת הסדר הקבע: "הגולן יהיה פלטפורמה לפתרון כל בעיות האזור גם יחד. אנו מעוניינים שהגולן יהפוך לגן-עדן בינלאומי של שלום ושאתרי התיירות שבו ייפתחו בפני כל העולם. מי מקרב המתנחלים [הישראלים] שירצה להישאר [בגולן], יוכל לעשות כן, ומי שירצה לעזוב לישראל או למקום אחר, יוכל אף הוא".[16]
אל-לבואני בראיון
2. ההצדקות והנימוקים ליוזמה: פרגמטיזם ושינוי תודעתי
אל-לבואני הסביר בשורה של מאמרים וראיונות כי החליט להניח את יוזמתו "על השולחן" באופן גלוי, שקוף ופומבי, במטרה לעורר דיון ציבורי בנושא הרה הגורל שבעבר "אסור היה לחשוב עליו", ואשר קשור ליחסים עם ישראל, ולשנות את הלך המחשבה הדוגמטי הרווח סביבו.[17] אל-לבואני העלה כמה נימוקים בניסיון לשכך את הספקות המיידיים שעוררה יוזמתו המהפכנית, לגייס לטובתה לגיטימציה ציבורית רחבה ולהדוף את ביקורותיהם של מתנגדיה:
א. היציאה מהמשבר מחייבת חשיבה ריאליסטית "מחוץ לקופסא"
אל-לבואני הודה כי גם לו באופן אישי קשה היה להתגבר בתחילה על "המחסום הפסיכולוגי" הכרוך במהלך שהציע: "איני בא לגנות איש. אני עצמי התעניתי רבות עד שנפטרתי מהדוגמה השלטת העוברת בירושה מדור לדור ומועלית לדרגה של קדושה וטאבו, דוגמה הקוראת להנצחת הסכסוכים ולא לקבורתם. לא ויתרתי עליה אלא בלחץ הנסיבות. איני טוען לגבורה אלא לריאליזם, אשר אינו תמיד כבוד או גאווה. שומה עלינו כעת להציע פיתרון כלשהו לעם שסובל ונאנח. שומה עלינו כפוליטיקאים לחפש מוצא שיחלץ את [העם הסורי] מהטבח שהוא מבצע במו ידיו. הדבר לא ייצא אל הפועל אלא באמצעות חשיבה מחוץ לקופסא ומחוץ לתבנית העוברת בירושה... זוהי קריאת המציאות שלי. אתם מוזמנים להציע לי חלופות שאינן שבועת אמונים ל[מנהיג אל-קאעדה] אימן אל-ט'ואהרי או הליכה בדרכו של [מזכ"ל חזבאללה] חסן נסראללה, אך אנא הישארו בגבולות המציאות".[18]
ב. השלום עם ישראל – תנאי לשינוי תרבותי כולל
אל-לבואני תאר את השלום עם ישראל כחלק ממהלך רחב היקף הנחוץ לשם תחייתה של סוריה כמדינה דמוקרטית, חופשית ומתקדמת. במאמר שכותרתו "ישראל – אויבתנו ההיסטורית?!", טען כי השתחררות מהתרבות שהשתרשה סביב הסכסוך עם ישראל מהווה תנאי לקידום תהליכי ליברליזציה בעולם הערבי: "האם, כפי שמציעים הלאומנים, על העולם הערבי להקריב את פיתוחו, תרבותו, הדמוקרטיה שלו ודורותיו הבאים ולשקוע במשברים ובקיצוניות למען הבעיה הפלסטינית? כלום נותיר את הבעיה הפלסטינית 'קולב' לכל שחיתות, עריצות ונחשלות בהן לוקים המשטרים הערביים, או שמא נתכנן – כפי שעושים איראן וארגוני הטרור – מלחמת הרס והשמד נגד המדינה היהודית בנשק גרעיני וכימי, עד שאיש לא יוכל עוד להתגורר ב'ארץ המובטחת'?...
הבעיה שלנו בסוריה, ושל הערבים בכלל, אינה אישים כמו בשאר [אל-אסד] או [מעמר] אל-קד'אפי, אלא [דפוסי] התרבות, ההיגיון והתבונה הפוליטיים שהולידו את המשטרים והמנהיגים הללו, בכללם ביטול האחר, קנאות, העדר חירות, טוטאליטריות, פאשיזם, פולחן אלילים ושבלוניות, כמו גם סגידה לאדם, עריצות, שחיתות, ברבריות ופשיעה... ללא שינוי דפוסי התרבות, וללא סיוע חיצוני, צפוי [העם הסורי] להיקלע לסכסוכים חסרי תכלית למשך תקופה ארוכה. זה מה שדרבן אותי להציע חזון חדש המושתת על היגיון שונה, תוך חיפוש אחר מנוף אזורי ובינלאומי לקידומו, אשר יסייע לנו לבנות מחדש את החברות והמדינות שלנו בדרך שונה מזו נגדה מרדנו. הואיל וכולם במזרח התיכון מגדירים עצמם ביחס לעמדתם בסכסוך הערבי-ישראלי, הבה נתחיל בהגדרת סכסוך זה, כשהפיתרון שנציע לבעיה סבוכה זו ישליך מאליו על יתר הנושאים והסכסוכים ההיסטוריים...
קראתי מאמר באתר 'אל-ג'מהוריה' מאת יאסין סויחה, בו סוקר הכותב את יוזמתי לשינוי הלך המחשבה הפוליטי ולחיפוש אחר תרבות של שלום, בסופו הוא קובע כי זוהי יוזמה מסוכנת העלולה לשנות את זהותנו ההיסטורית. שהרי אנו אויביה של ישראל, ואם נתפייס עמה, מה יקרה? תאבד זהותנו!... זה מזכיר לי את הסרט האמריקני ששני גיבוריו הם פושעים המדמיינים שהם נרדפים על ידי המשטרה החשאית, נמלטים במכוניתם ומתחמקים בדרכים. הם מגלים שלקו בהזיה רק לאחר שמכוניתם קופצת מעל גשר ברוקלין, בעודם מרחפים באוויר, לפני שהם צוללים למי האוקיינוס".[19]
ג. העם הסורי אינו יכול להישאר האחרון הנושא בנטל הלאומיות-הערבית
אל-לבואני הזכיר כי פנייה לשלום עם ישראל אינה נחשבת עוד טאבו בעולם הערבי, לאחר שגורמים רבים באזור, בכללם מצרים, ירדן, תורכיה, הפלסטינים והכורדים כבר בחרו בה. לפיכך, טען, רשאים גם הסורים לפנות לשלום במידה שהדבר יסייע להם להיחלץ ממצוקתם: "הכול משכו את ידם מהבעיה הפלסטינית, 'הבעיה המרכזית של הערבים', אשר העם הסורי נשא באחריות עליה במשך שנים כה ארוכות. סאדאת היה הראשון שמרד בעקרונות וחתם על הסכמי קמפ-דיוויד, ובעקבותיו באו יאסר ערפאת בכבודו ובעצמו, ירדן ורבות מהמדינות הערביות והאסלאמיות. מדוע שהאזרח הסורי המסכן והעני, אשר איבד את משפחתו במתקפת חביות הנפץ של אסד, ביתו ועירו נחרבו, והוא גורש לכל עברי כדור הארץ, [מדוע שהוא] יישא בנטל נוסף מעבר לאלה שהוא נושא בהם ממילא? לאחר שחמץ, חלב, דיר אל-זור ואידליב עלו באש, האם על העם הסורי לשאת בנטל הערביות והלאומיות? כואב לי לשאול: מדוע כאשר בשאר אל-אסד הפציץ אותנו בנשק כימי לא יצאו ולו בבירה ערבית אחת הפגנות לגינוי הפשע הנתעב?".[20] בראיון טלוויזיוני ציין אל-לבואני כי השלום עם ישראל הוא "עניין פנימי" סורי שאל לאחרים להתערב בו. זאת שכן, סוריה אחת המדינות האחרונות שאין להן שלום עם ישראל, ואין זה הגיוני לדרוש מהעם הסורי – אשר ילדיו לא לומדים מזה שלוש שנים ואשר מתמודד עם טרגדיה של מאות אלפי הרוגים ומיליוני פליטים – להמשיך לשאת לבדו את נס המאבק בישראל.[21]
ד. שלום יקדם את המטרות הערביות יותר מטיליו של חזבאללה
אל-לבואני האשים בצביעות את כוחות "ההתנגדות" המנופפים בסיסמאות המאבק בישראל בשם הלאומיות הערבית והבעיה הפלסטינית, כאשר בה בשעה הם מפנים את נשקיהם נגד עמיהם פנימה. לפיכך, קבע כי שלום עם ישראל "יועיל לערבים, לערביות ולפלסטין יותר מאשר כל התזות הלאומניות והטילים של חסן נסראללה", אשר הופנו בסופו של דבר "כנגד העם הסורי לבדו".[22] עוד לדבריו, "נוכחנו לדעת שמי שקורא לאיזון אסטרטגי עם האויב ולהתנגדות ל'שטן הגדול', הפנה את כל מאגרי נשקו נגד עמו באופן שגרם [אפילו] לאויב [הישראלי] לסלוד מכיעורו".[23]
ה. אין מקום להשוואה בין ההתערבות הישראלית בלבנון ולהתערבות בסוריה
אל-לבואני דחה את האנאלוגיות בין שיתוף הפעולה הישראלי-סורי לו הוא מייחל לשיתוף הפעולה הישראלי-מארוני שהתקיים בזמנו בלבנון, ובין הסגר האווירי שהוא מבקש מישראל להטיל בדרום סוריה לבין רצועת הביטחון שהקימה ישראל בדרום לבנון: "ישנם הבדלים בין ההתערבות הישראלית בדרום לבנון ובסוריה: בדרום לבנון היא התערבה ככוח כיבוש, בעוד במלחמה [בסוריה] היא תתערב ככוח שחרור; בדרום לבנון היא תמכה במיעוט, בעוד בסוריה היא תגן על הרוב; בדרום לבנון היא עוררה רחשי איבה, בעוד בסוריה היא תגיש סיוע ותייצר ידידות".[24]
ו. ישראל כבר לא האויבת המרכזית של סוריה ומדינות ערב
בראיון טלוויזיוני, שחלקים נרחבים ממנו פורסמו על ידי ממרי, ציין אל-לבואני כי מלחמת האזרחים בסוריה ערערה אצלו מן היסוד את הדימוי המסורתי של ישראל כאויבת, ודרבנה אותו להתנתק משבלונות קפואות ולעצב כלפיה מדיניות ההולמת את האינטרסים הדינאמיים: "היום הצבא הסורי הערבי 'הגדול' ו'ההתנגדות' [כינוי לחזבאללה] תוקפים אותנו, בעוד שישראל מטפלת בפצועינו. היום השתנו המשוואות של 'מיהו אויב?' ו'מיהו ידיד?'. אירועי [השנים האחרונות] טרפו מחדש את כל המושגים: מיהו אויבנו? האם הלבנוני שנלחם בנו או הישראלי שחי בירושלים?... יש כיום הרבה שאלות חדשות, ודרך החשיבה הדוגמאטית כבר לא מסוגלת לספק להן מענה".[25]
גם בפרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח, הוסיף אל-לבואני, מרבית מעשי הטבח מהם סבלו הערבים לא בוצעו בידי ישראל, אלא בידי בני מולדתם החולקים עמם זהות ודת, חמור מכך, על ידי המשטרים האמורים לשמור ולהגן עליהם. לשם המחשה, סיפר שכאשר האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בלבנון בשנות התשעים, ניתן לו חופן אדמה מאתר הטבח הישראלי בכפר קנא. עיתונאי צרפתי כתב שזהו הטבח היחיד מבין עשרות ומאות שידעה לבנון בשנים עברו, אשר לא נעשה בידי לבנונים, דוגמת מעשי הטבח של עין אל-רמאנה בביירות ב-1975, תל אל-זעתר ב-1976, אהדן ב-1978 וצברא ושאתילא ב-1982. לדברי אל-לבואני, אותו עיתונאי רמז בכך שמספרם של הלבנונים שנרצחו בידי לבנונים והסורים שנרצחו בידי סורים עולה בהרבה על מספרם של אלה שנרצחו בידי ישראלים-יהודים.[26] עוד ציין כי כוונות ההתפשטות של איראן, "אשר לוטשת עיניה לתימן, סעודיה, סוריה, לבנון, עיראק, בחריין ויתר המפרץ", מטרידות הרבה יותר מאלו של ישראל.[27] ולפיכך, "לאחר הברבריות לה היו עדים מצד המשטר, איראן וכנופיותיהם, ולאחר שהקהילה הבינלאומית הפקירה אותם, רוב הכוחות החמושים בשטח [סוריה] כבר לא מתנגדים [קטגורית] לכל שיתוף פעולה עם ישראל".[28]
מעבר לתמורות המוחשיות המעידות על כך שישראל אינה עוד בגדר "האויבת המרכזית", טען אל-לבואני כי תפיסתה הרווחת כמדינה תוקפנית נובעת מאי-הבנה ומבורות. לאמתו של דבר, ישראל היא מדינה מיליטריסטית החיה בפחד קיומי, והעם היהודי נמלט משואה ומרדיפות ומשווע לשלום ולביטחון. לשיטתו, אימוץ נקודת מבט אמפאתית זו יגלה כי מתן חום וביטחונות לישראל מצד הסביבה הסונית-ערבית המקיפה אותה, עשוי להביא לשינוי באופייה התוקפני.[29]
ז. היהודים הם שותפינו ההיסטוריים
כחלק מקריאתו להחליף מיתוסים היסטוריים בלים בהלך מחשבה פרגמאטי ורענן ההולם את המציאות הדינאמית, יצא אל-לבואני נגד התפיסה השגורה של היהודים כ"אויבים היסטוריים": "אני נגד הלך המחשבה השבלוני המסווג את השיעי או את היהודי כאויבי ההיסטורי . חיינו לצד היהודים מקרב ח'יבר [בראשית ימי האסלאם] ועד קום מדינת ישראל ולא היו בינינו מלחמות".[30] בנוסף, הצביע על המכנים המשותפים הדתיים וההיסטוריים בין היהודים למוסלמים: "האם שכחנו שאברהם, הסמל ההיסטורי והתרבותי של אומתנו, הוא אביהם של ישמעאל ויצחק וסבו של יעקב ישראל, אביהם של העברים? הם שותפינו ההיסטוריים לארץ זו. זוהי ההיסטוריה; או שמא ההיסטוריה מתחילה ומסתיימת בכל זמן ומקום שנרצה?!".[31]
בהידרשו לשאלת זכותה ההיסטורית של ישראל על הארץ, הסתייג אל-לבואני מעצם השימוש במושג "הזכות ההיסטורית", שכן הבעלות על אדמה שייכת לפי תפיסתו הדתית-אסלאמית לאל לבדו ולא לעם זה או אחר: "נהוג שמדינות קמות ונופלות, ומשנות את גבולותיהן עקב מלחמות, טנקים או הסכמים, ונהוג שהריבונות על האדמה שייכת למדינות ארעיות אלו... כאשר שיגר [לפי המסורת] מוסילמה [בן חביב, נביא שקר מתקופת מחמד] מכתב לנביא מחמד וביקש ממנו לחלוק את הבעלות על חצי-האי ערב, השיב לו [הנביא] עליו השלום: 'ממחמד שליח האל אל מוסילמה השקרן, האדמה שייכת לאל, והוא מורישה לעבדיו לפי רצונו'. זוהי משנתו של שליח האל".[32] בהתאם לאותו היגיון, ציין כי ארץ ישראל ידעה כיבושים מצד עמים רבים לאורך ההיסטוריה, כשבעת הנוכחית הריבונות עליה נתונה בידי מדינת ישראל ויש לראות בכך עובדה קיימת. זאת ועוד, אף אם מייסדי מדינת ישראל פגעו בשעתו בזכויות התושבים הפלסטינים המקומיים שחיו בפלסטין, אין להטיל על בניהם שנולדו בישראל את האחריות על מעשי אבותיהם, בדיוק כפי שאין להטיל על הסונים של ימינו את האחריות להרג הח'ליף השיעי חוסיין בן-עלי.[33]
3. תגובות אמביוולנטיות בקרב האופוזיציה הסורית
ארגוני-הגג של האופוזיציה הסורית התחמקו עד כה מנקיטת עמדה ברורה ומגובשת ביחס ליוזמתו של אל-לבואני. הקואליציה הלאומית של כוחות המהפכה והאופוזיציה הסוריים, ממנה פרש אל-לבואני בינואר 2014, הביעה הסתייגות מההצעה "למכירת" הגולן לישראל בתמורה להטלת סגר אווירי על דרום סוריה, אך לא שללה את עצם רעיון שיתוף הפעולה עם ישראל. חבר הועד הפוליטי של הארגון, האדי אל-בחרה, מסר בגילוי דעת כי כמאל אל-לבואני כבר אינו משמש חבר בקואליציה, וכי "העמדות שהוא מביע אינן מייצגות ואינן משקפות את התפיסה הפוליטית של הקואליציה". הוא הוסיף כי הקואליציה דבקה באחדותן ובשלמותן של האדמות הסוריות ומחויבת להחלטות האו"ם 242 ו-497 בכל הנוגע לרמת הגולן.[34] הצבא הסורי החופשי לא הגיב רשמית על יוזמתו של אל-לבואני, אך דובר הארגון בקהיר, ת'אא'ר אל-נאשף, הכריז בסמוך להשקתה כי העם הסורי לא יתנגד לכינון שלום עם ישראל לאחר הפלת משטר אסד, וכי הממשלה שתקום בסוריה עם לכתו תבקש להשיב את הגולן במשא ומתן, כפי שנהגו מצרים וירדן.[35]
התגובות הרשמיות העמומות, אם בכלל, העידו על המחלוקת שהתגלעה על רקע היוזמה בקרב חברי האופוזיציה הסורית, אשר התפלגו לשני מחנות עיקריים: מצדדיה הביעו נכונות לתמוך בקריאתו הפומבית של אל-לבואני לשלום עם ישראל מתוך שיקולים פרגמאטיים, בהנחה שהדבר ישפר את תדמיתה הבינלאומית של האופוזיציה הסורית בזירה הבינלאומית ובדעת הקהל העולמית ויקדם את מאבקה להפלת המשטר. הללו נטו להתייחס בחיוב לכינון "שלום חם" שיכלול נורמליזציה עם ישראל ויניב לסוריה שגשוג כלכלי. מקצתם אף תרמו להבניית נרטיבים חדשניים המכילים הכרה מפורשת בזכות ההיסטורית לקיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון והעלו על נס את המורשת החיובית של קשרי העבר בין היהודים למוסלמים הסונים באזור; לעומתם, מתנגדי אל-לבואני נשענו על טיעונים לאומיים-ערביים השוללים כל שיתוף פעולה עם הישות הציונית בטרם נסוגה מהשטחים שכבשה ב-1967 והשיבה לפלסטינים את זכויותיהם הלגיטימיות. מעבר לכך, הם ערערו על התוחלת הפרגמאטית הטמונה ביוזמתו והלינו על כך שהיא משחקת לידי מנגנוני התעמולה של המשטר.
א. תומכי היוזמה
בנו של שר ההגנה הסורי לשעבר: איני מתנגד לשלום חם עם ישראל
פראס טלאס, איש עסקים ובנו של שר ההגנה הסורי לשעבר, מצטפא טלאס, העיד כי מנהיגים רבים בקואליציה הלאומית ובצבא הסורי החופשי יצרו קשרים עקיפים וישירים עם ההנהגה הישראלית, לאחר שהבינו שההכרעה במלחמת האזרחים הסורית נתונה בידי ישראל. לדברי טלאס, אשר ערק לשורות האופוזיציה הסורית לאחר פרוץ המחאות נגד המשטר, אין הוא מתנגד באופן אישי "לכינון שלום מלא וחם עם ישראל שיאפשר פיתוח כולל באזור ויפתח את [גבולותיו] למעבר ולעבודה בפני כל עמי האזור ותושביו". יחד עם זאת, הוסיף כי "החלטה מעין זו זקוקה לאישור של גורם לגיטימי שייבחר על ידי העם הסורי באופן חופשי".[36]
ג'מאל קארצלי: מסר של שלום יועיל למהפכה
תמיכה בלתי-צפויה ביוזמת השלום של אל-לבואני הגיעה מצדו של ג'מאל קארצלי, לשעבר חבר פרלמנט גרמני ממוצא סורי מטעם "מפלגת הירוקים", אשר נאלץ לפרוש ב-2002 ממפלגתו עקב התבטאויות אנטישמיות. קארצלי, אשר נמנה עם מארגני ועידת קורדובה,[37] הצהיר כי יוזמת השלום של אל-לבואני הגיעה בעיתוי הנכון, שכן הציבור הסורי מוכן נפשית לשלום עם ישראל, כיום יותר מאי-פעם, אם הדבר יביא להפלת משטר אסד. בנוסף, לדבריו, "יהיה זה מועיל אם נאותת [למערב] על נכונות האופוזיציה הסורית לשלום עם ישראל, מכיוון שדרישות המערב עוסקות באיחוד האופוזיציה, במאבק בקיצוניות ובהבטחת ביטחונה של ישראל ושלומה". יתרה מכך, העולם המערבי מוכן "להקריב את כל הערבים" למען הישרדותה של ישראל. לפיכך, "אם נשגר לעולם המערבי מסר לפיו מי שישלוט בסוריה יהיה אליטה דמוקרטית המוכנה לשלום עם ישראל, יניב הדבר תוצאות חיוביות למהפכה". בהתייחס לקריאת אל-לבואני לשלום חם עם ישראל, טען קארצלי כי הנורמליזציה הפכה בין כה וכה עובדה קיימת בעולם של ימינו, בו פועלות חברות גלובאליות חוצות-יבשות והעמים מתערים אלה באלה במישורים הכלכלי והתקשורתי.[38]
מכתב לאיפא"ק: רעיון המלחמה בישראל נמחק מהלקסיקון של העם הסורי
זמן קצר לאחר ההכרזה על יוזמתו של אל-לבואני שיגרה "קבוצת הכוחות הלאומיים הסוריים", בה חברים אנשי אופוזיציה סורים בולטים הפועלים בתיאום עם אל-לבואני, מכתב לאיפא"ק בו הביעה כמיהה לדו-קיום בשלום בין שני העמים, הכרה בזכות ההיסטורית של העם היהודי בארץ ישראל ותקווה לשיתוף פעולה סוני-ישראלי מול הציר השיעי-איראני.
להלן עיקרי המכתב: "לפני פרוץ המהפכה העממית בארצנו סוריה נגד משטר אסד במרץ 2011, נהג משטר אסד – שהנו הברברי והנפשע ביותר בהיסטוריה של האנושות – לזרוע טינה, שנאה ותיעוב בין שני העמים, הסורי והישראלי, מבלי להתחשב בזכות ההיסטורית הגיאוגרפית של העם היהודי בארצו ההיסטורית, בה נולדו הנביאים עליהם השלום בארץ המובטחת...
מאז פרוץ המהפכה הסורית ואפילו לפניה, שקדנו – אנו מתנגדי משטר אסד – להטיף לשלום עם ישראל מעל כל הבמות התקשורתיות שהעניקו לנו חופש ביטוי ודעה. הדגשנו בפני העם הסורי את חשיבות השלום עם ישראל, והבהרנו לו כי עתידה של סוריה מותנה בכינון שלום אמיתי ומציאותי עם ישראל... השלום האמיתי עם ישראל הפך עובדה קיימת, בה מכירים כל בני העם הסורי בכלל, והמוסלמים הסונים בפרט... הציבור הסוני בסוריה הבין כי החיים בשלום ובביטחון עם ישראל הנם המוצא היחיד אל עבר התחייה במציאות המזרח-תיכונית בה אנו שרויים...
ישראל ערכה זה מכבר חוזי שלום עם מדינות ערביות, ביניהן מצרים וירדן, וקשרה קשרים טובים עם מדינות אסלאמיות, בהן תורכיה ופקיסטאן, אלא שקשרים וחוזים אלה נמהלו לאורך השנים במתיחות ובחוסר יציבות. לעומת זאת, הקשרים שייבנו בין שני העמים, הסורי והישראלי, יושתתו על שלום אמיתי, מציאותי ואובייקטיבי בין שני עמים ושתי מדינות החולקים היסטוריה וגיאוגרפיה השלובות זו בזו במשך זמן רב. רמת הגולן, בה סחר משטר אסד למעלה מ-40 שנה, תהפוך בית רחב וגדול שיחבר בין שני העמים באופן שייתן ביטוי מקסימאלי לידידות ולשלום.
אנו, [נציגי] העם הסורי והרוב הסוני, אשר מנהלים את המהפכה בשיתוף פעולה עם שותפים מקרב יתר העדות בסוריה, מייחלים כיום להושיט יד לשלום למדינה ולעם בישראל ולפעול יחד עמה לעצירת מרחץ הדמים ממנו סובל העם הסורי במשך שלוש שנים עקב פשעיהם של משטר אסד, בעלי בריתו האיראנים ומיליציות המוות והקיצוניות השיעיות מכל רחבי העולם, אשר הוכיחו [בעבר] את איבתם גם כלפי העם הישראלי...
האיבה שליבה המשטר העדתי של אסד בנפשות העם הסורי כלפי העם הישראלי ואחינו היהודים אינה קיימת עוד, בפרט בקרב בני הציבור הסוני. המהפכה הסורית הביאה לשינוי במחשבתו ובתודעתו של העם הסורי ודרבנה אותו לחתור לעתיד מיוחל של חיים בטוחים ומכובדים לצד שכניו בכלל, ומדינת ישראל בפרט. רעיון המלחמה בישראל נמחק מהלקסיקון של העם הסורי, ובפרט של ציבור הסונים, אשר אינם חושבים עוד אלא על שלום אמיתי עם העם הישראלי והיהודי בכל רחבי העולם. ידנו מושטת לכם היום לשלום ולשותפות אמיתית".[39]
ב. מתנגדי היוזמה
ברהאן
ר'ליון: יוזמת אל-לבואני – בגידה בסוריה
ופשע כלפי האופוזיציה הסורית
במאמר שפרסם ברהאן ר'ליון, ליברל סורי ששימש בשנים 2012-2011 כראש "המועצה הלאומית הסורית", טען כי יוזמת אל-לבואני היא אשליה המנותקת מהמציאות ומנה לכך מספר טעמים: "ראשית, ישראל אינה אויבת של משטר אסד, אשר תפעל להפלתו למען האופוזיציה, אלא אויבת של העם הסורי. בשל איבתה זו, והאינטרסים ההפוכים המנחים אותה, היא הגנה על המשטר הסורי, שיתפה איתו פעולה בעבר וממשיכה לעשות כן בהווה...; שנית, אם [המשך] קיומו של משטר אל-אסד לא יעלה בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל, היא לא תזדקק לשתדלנויות ולעסקאות של כמאל אל-לבואני בכדי להנחית עליו מכת מוות...; ושלישית, ישראל לא זקוקה לאל-לבואני כדי לזכות בגולן, שהרי הוא נמצא ממילא בשליטתה ולא בשליטתו...
אשליותיו וקביעותיו השטחיות [של אל-לבואני] נועדו למשוך פלח צר בדעת הקהל הסורית שהחל לאבד את אמונתו בעצמו נוכח הטרגדיה הלאומית וההומניטארית, וסבור בטעות שהעמידה האיתנה של המשטר היא עדות לרצונה של ישראל בהישארותו ושרק השגת [תמיכתה של] ישראל תפתח את הדרך לסילוקו... דברי אל-לבואני מבטאים בריחה של פלח הרסני בדעת הקהל הסורית מן הפח אל הפחת, אל עבר כניעה לאויב שאין לו ולא ראוי לצפות שיהיו לו רחמים או חמלה כלפי עם שהיווה בעבר מקור סכנה עבור ישראל...
ישראל היא האחרונה שחושבת על חילוץ הסורים מאסונם, והאחרונה שהסורים יכולים לצפות ממנה להציל את ארצם ולחלצם מהאלימות והטרור של משטר... הפניית מבטיהם של הסורים המעונים והמגורשים לעברה, ופיתוח אשליות בדבר היכולת לזכות בעזרתה בתמורה לויתור על האמת הלאומית של סוריה, עקרונותיה ורוחה, הם יותר מאשר שגיאה פוליטית; זוהי בגידה בסוריה ובהיסטוריה שלה ופשע כלפי האופוזיציה, אשר אל-לבואני אינו חדל מלהטיח בה האשמות, לרסק את מהימנותה ולסבכה בעמדות שאין להן תכלית פרט לשיסוע ולפילוג שורותיה ולהשחרת המוניטין שלה."[40]
פעיל אופוזיציה סורי: שיתוף פעולה עם ישראל מותנה בשינוי הדוקטרינה הציונית
עוה"ד אדוארד חשוה, אופוזיציונר סורי ממוצא נוצרי, פרסם מאמר השולל את יוזמת אל-לבואני, כל עוד הבעיה הפלסטינית לא הגיעה אל פתרונה והתנועה הציונית דבקה במזימות ההתפשטות שלה מהנילוס ועד הפרת: "הקריאה לשיתוף פעולה עם ישראל מסבה נזק ומבוכה לאופוזיציה הסורית ומעניקה למשטר קלף נוסף במלחמתו נגד העם... המעבר מתרבות של מלחמה עם ישראל לתרבות של שיתוף פעולה מחייבת היענות מצד ישראל. הערבים הציעו בפסגות [הליגה הערבית] יוזמת שלום להקמת מדינה פלסטינית. הפלסטינים ויתרו כשהסכימו ששטח [מדינתם] לא יעלה על 28% משטחי הגדה המערבית שנכבשה ב-1967 [כוונת הכותב לשטחי ארץ ישראל המנדטורית] ושהיא תהיה מפורזת מנשק. הם נעתרו לנוכחות כוחות אמריקנים בגבול ולהשארת ההתנחלויות הגדולות המחוברות לישראל. הם אף היו מוכנים להסתפק בחלק קטן מירושלים המזרחית ולהקים את בירתם בכפר השוכן ממזרח לירושלים המזרחית ולא בתוכה. למרות כל זאת, וחרף הלחץ האמריקני, סירבו לכך הציונים. כיצד, אפוא, ניתן לבנות תרבות שלום עם קיצוניות כזו?...
הציונות היא תנועה לאומית יהודית שמטרתה כינון מדינה יהודית המשתרעת מהנילוס ועד הפרת שתמשוך אליה את יהודי העולם. בספרו של נתניהו "מקום תחת השמש", המשמש לו מצע קבוע בבחירות, הביע התנגדות לכינון מדינה פלסטינית כלשהי. המרב שהסכים לו היה [הקמת] 'מנהל עירוני לענייני התושבים הערבים, באזורים המאוכלסים בצפיפות בלבד, תחת ריבונותו של עם ישראל'. כיצד ניתן, אם כן, לבנות תרבות של שיתוף פעולה עם דפוס מחשבה כזה? כל עוד לא נראה שינוי בדוקטרינה הפוליטית היהודית, השלום ותרבות השלום יהיו מחוץ לגדר האפשר.
אמנם אין ספק שהברבריות לה נתונים העמים מצד שליטיהם בכל מדינות ערב עולה על הברבריות הישראלית, והמלחמה בסוריה מדגימה זאת. ואולם, כלום שומה עלינו לשתף פעולה עם ברבריות פחותה, או להתנגד לשתיהן יחדיו?... קבוצה של מרונים שיתפה פעולה עם ישראל וכתוצאה מכך כבשה ישראל את דרום לבנון במשך עשרים שנה. המרונים לא השיגו את הניצחון המכריע לו ייחלו, אלא נדחקו לשוליים והתפלגו בין [בריתות עם] ישראל [לבין בריתות עם] המשטר הסורי. לפיכך, מי שמאמין ששיתוף פעולה עם היהודים הוא הדרך לישועה, אינו חושב בהיגיון בריא".[41]
* אופיר וינטר הוא כותב אורח במכון ממרי. הוא מחבר-שותף של הספר אויבי, מורי: הציונות וישראל במשנתם של אסלאמיסטים וליברלים ערבים (יחד עם אוריה שביט).
[1] אל-ערב (לונדון), 14.3.2014
[2] ראי אל-יום (ירדן), 25.4.2014
[3] סאנא, 9.3.2014
[4] וwalla.co.il, 11.4.2014;www.all4syria.info, 1.5.2014
[5] סאנא, 14.4.2014
[6] "אביב דמשק" הוא כינוי להתעוררות הפוליטית שנרשמה בסוריה לאחר עלייתו לשלטון של בשאר אל-אסד ביוני 2000, במהלכה הוקמו ברחבי סוריה מועדונים רבים לקידום הדמוקרטיה והחברה האזרחית.
[7] ראו דו"ח ממרי: אופוזיציונרים סורים: דרושה פעולה בינלאומית נגד הדיכוי במדינה
[8] וwww.zamanalwsl.net, 23.3.2014; www.rozana.fm/ar, 6.1.2014
[9] אל-ערב (לונדון), 14.3.2014; אוריינט ניוז, 19.3.2014
[10] ו www.all4syria.info, 13.5.2014
[11] אל-ערב (לונדון), 14.3.2014
[12] אוריינט ניוז, 19.3.2014
[13] ואל-ערב (לונדון), 14.3.2014; אוריינט ניוז, 19.3.2014; www.all4syria.info, 13.5.2014
[14] אל-ערב (לונדון), 14.3.2014
[15] אוריינט ניוז, 19.3.2014.
[16] אל-ערב (לונדון), 14.3.2014
[17] אוריינט ניוז, 19.3.2014
[18] ןwww.zamanalwsl.net, 21.4.2014
[19] ו www.zamanalwsl.net, 21.4.2014
[20] אל-ערב (לונדון), 14.3.2014
[21] אוריינט ניוז, 19.3.2014
[22] אל-ערב (לונדון), 14.3.2014
[23] וwww.zamanalwsl.net, 21.4.2014
[24] אל-ערב (לונדון), 14.3.2014
[25] אוריינט ניוז, 19.3.2014.
[26] וwww.zamanalwsl.net, 21.4.2014
[27] אל-ערב (לונדון), 14.3.2014
[28] וwww.all4syria.info, 7.3.2014
[29] אוריינט ניוז, 19.3.2014
[30] אוריינט ניוז, 19.3.2014
[31]ו www.zamanalwsl.net, 21.4.2014
[32]ו www.zamanalwsl.net, 21.4.2014
[33] אוריינט ניוז, 19.3.2014
[34]ו www.syria-news.com, 16.3.2014
[35] אל-ערב (לונדון), 7.3.2014
[36]ו www.dp-news.com, 13.3.2014
[37] ועידת קורדובה: ועידה במסגרתה התכנסו בינואר 2014 שורה של מנהיגי אופוזיציה סוריים, בהם אל-לבואני, במטרה לתאם עמדות לקראת המו"מ מול המשטר הסורי בז'נבה.
[38]ו www.zamanalwsl.net, 25.3.2014
[39] המכתב הועבר לאיפא"ק במאי 2014, ועותק שלו נמסר לממרי בידי אחד ממחבריו.
[40]ו www.all4syria.info, 16.3.2014; במאמר תגובה חריף האשים אל-לבואני את ר'ליון בנקיטת עמדות לאומניות שלא תורמות לאופוזיציה הסורית, אלא משרתות בפועל את משטר אסד ואת איראן: mufaker.org, 18.3.2014
[41] ו www.all4syria.info, 13.5.2014