כללי

 

החלופות של הרש"פ להמשך המו"מ

מאת כ. יעקב*

כבר לפני המשבר בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, חשבו מקצת הפלסטינים על "היום שאחרי" כישלון המו"מ כדי לגבש חלופות. אחת החלופות - פנייה למוסדות האו"ם - כבר קרמה עור וגידים בדמות הצטרפות הרש"פ לחמישה עשר הסכמים ואמנות. חלופה אחרת - הפיוס בין אש"פ לחמאס - גם היא יצאה לדרכה בהסכם שנחתם ב-23 באפריל 2014. חלופות אחרות שהפלסטינים מעלים: העברת המו"מ לחסות בינ"ל, פירוק הרש"פ, הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל, מדינה דו-לאומית ואינתיפאדה שלישית. מסמך זה ידון בחלופות הנדונות ברש"פ בעקבות המשבר הנוכחי בתהליך המדיני.

 

פנייה למוסדות האו"ם ובהם בית הדין הבין-לאומי

החלופה הראשונה – פעולה של הרש"פ כדי להתקבל כמדינה חברה במוסדות האו"ם, בדומה לקבלת פלסטין כמדינה לא חברה בעצרת האו"ם. עד כה נקטה הרש"פ צעדים מדודים ושקולים כדי "לא לשבור את הכלים" והסתפקה בבקשת הצטרפות ל-15 אמנות והסכמים בין-לאומיים. מוחמד אשתיה, חבר צוות המו"מ שהתפטר מתפקידו, הסביר כי מטרת הפנייה לאו"ם היא לבנאם את הבעיה הפלסטינית כדי שהחוק הבינ"ל  יהיה מקור הסמכות למו"מ בעתיד. כך, לדבריו, שאלת סיום הכיבוש לא תידון במו"מ, אלא ייקבע מועד לסיומו.[1]

 

חבר הוועד המרכזי של פת"ח תופיק אל-טיראוי טען כי ההנהגה שגתה כשנמנעה מלפנות לאו"ם מיד לאחר שהתקבלה כחברה בארגון כמדינה משקיפה.[2]  בינתיים מתכוונת הרש"פ  להמשיך להצטרף למוסדות בין-לאומיים, להסכמים ולאמנות בעיתוי שיתאים לה.

 

במסגרת החלופה הזאת, הפלסטינים שוקלים לפנות לבית הדין הבין-לאומי לפלילים, כדי לתבוע את ישראל על פשעי מלחמה ובהם העברת אוכלוסייה של מדינה כובשת לשטחים כבושים (ההתנחלויות). מחמוד עבאס אמר לגלעד שר בהקלטה לכנס בהרצליה: "לפלסטינים יש זכות להצטרף לבית הדין הבין-לאומי לפלילים, אך "אני מקווה שנפתור את כל בעיותינו בדרכי שלום, משום שאינני רוצה סיבוך נוסף בינינו לבין ישראל ובינינו לבין העולם. כעת זכותי ללכת לכל מקום, אך עצרתי משום שאני רוצה לתת הזדמנות לשלום."[3]

 

מוחמד אשתיה הבהיר: ההנהגה הפלסטינית תפנה לאו"ם לשפוט את ישראל על פשעיה אם ייכשלו השיחות הנוכחיות. במסיבת עיתונאים אמר כי "הצד הפלסטיני הכין תכנית הצטרפות לכל 63 המוסדות, האמנות וההסכמים הבינ"ל אם ייכשלו הפגישות." לדבריו, "ההנהגה חילקה זאת לארבע קבוצות, והיא תצטרף אליהן בהמשך בשלושה שלבים נוסף על השלב הראשון שכבר בוצע. הפנייה לבית הדין הפלילי הבין-לאומי, המדירה שינה מעיני ישראל, היא בשלב הרביעי."[4]

 

גם סאיב עריקאת אמר למשלחת הישראלית: "אם תסלימו, נרדוף אתכם בכל בימה בין-לאומית על פשעי המלחמה שלכם."[5]

 

הפנייה לבית הדין הבין-לאומי לפלילים היא עניין מורכב מבחינת הרש"פ, אשר מביאה בחשבון שגם היא עלולה להיתבע בבית דין זה, בעוון פעולות טרור נגד מדינת ישראל ותושביה. זהו גורם המחייב את הנהגתה לשקול היטב האם לנקוט את הצעד הזה.  

 

פיוס לאומי

החלופה השנייה – פיוס בין אש"פ לחמאס. ב-23 באפריל, שישה ימים לפני המועד שנקבע לסיום המו"מ בין ישראל לפלסטינים, חתמו אש"פ וחמאס על הסכם פיוס, שעיקריו: כיבוד הסכמי הפיוס הקודמים שנחתמו בקהיר (2011) ובדוחה (2012) וראייתם כמקור הסמכות; צעדים של עבאס להרכבת ממשלת הסכמה לאומית בתוך חמישה שבועות; הבחירות לנשיאות, למועצה המחוקקת ולמועצה הלאומית הפלסטינית (מל"פ) יתקיימו בו-זמנית, שישה חודשים לאחר הרכבת הממשלה; ועדת הפעלת אש"פ תתכנס בתוך חמישה שבועות כדי לבצע את המשימות שנקבעו בהסכמי הפיוס הקודמים; ועדת הפיוס החברתי וועדת החירויות יחדשו את פעילויותיהן לאלתר; המועצה המחוקקת תחדש את פעילותה.[6]

 

יצוין כי רבים ברשות הפלסטינית מפקפקים בסיכויים לממש את ההסכם, שנחתם לאחר שנות פילוג ארוכות, בשל הכישלון ביישום הסכמים דומים מאז 2007. 

 

מו"מ בחסות ועידה בין-לאומית

החלופה השלישית - המשך המו"מ אך במסגרת אחרת, כלומר במסגרת ועידה בין-לאומית ולא בחסות אמריקנית בלעדית. לתפישתם של אנשי הרש"פ חדלה ארה"ב להיות מתווך ניטרלי ואם המו"מ יתקיים בחסות עולמית, זה ישפר את מצבם. שר האסירים לשעבר ברש"פ  אשרף אל-עג'רמי, שצפה את כישלון המו"מ, כתב: "צריך לחפש חלופות שלפחות יגנו על הזכויות הפלסטיניות ע"י ועידה בינ"ל לשלום, או מסגרת של חמש ועוד אחת – הנוסחה שהשתמשו בה לדיון בגרעין האיראני, או ללכת לבוררות בינ"ל, על בסיס החלטות מועצת הביטחון ויזמת השלום הערבית, כך שיתקיים מו"מ בפיקוח מועצת הביטחון, המוגבל, למשל, לתקופה של עד שישה חודשים. במקרה של כישלון יתכנס צוות שופטים בין-לאומיים מוסכמים שיפסקו בנושאים שבמחלוקת."[7] 

מוחמד אשתיה קרא לכנס ועידה בינ"ל בדומה לוועידת ז'נבה בענייני סוריה ואיראן, לדיון בנושא הפלסטיני. [8]

 

יצוין כי הסיכוי לממש חלופה זאת נמוכים מאוד. ועידה כזאת יכולה להתקיים רק אם ישראל תרצה להשתתף בה, או לחילופין, רק אם יופעל עליה לחץ כבד דוגמת הלחץ שהופעל על ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק שמיר להשתתף בוועידת מדריד ב-1991 . 

 

פירוק הרש"פ

החלופה הרביעית – פירוק הרש"פ והעברת האחריות על השטחים לידי ישראל. ראש הרש"פ עבאס, אמר לעיתונאים ישראליים ברמאללה: "המו"מ אינו רק אופציה מדינית, אלא הבסיס לקיום הרש"פ והבסיס שעליו היא הוקמה. אם המו"מ ייכשל, נאמר לממשלת ישראל: "זו הרשות שרוקנתם אותה מתוכנה ולפיכך ההנהגה הפלסטינית מוסרת את האחריויות ואת הסמכויות של הרש"פ לישראל בדרכי שלום, כדי שהיא שתישא באחריות האזרחית והביטחונית בגדמ"ע במקום מוסדות הממשלה הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה."[9] 

 

לעומתו סאיב עריקאת, ראש צוות המו"מ, טען כי אין לפלסטינים כוונה לפרק את הרש"פ: "איננו מדברים על פירוק הרש"פ, ואיש אינו מדבר על פירוקה ע"י הצד הפלסטיני."[10]

 

דברי עריקאת משקפים את הדעה הרווחת שעבאס לא התכוון באמת לפירוק הרש"פ, אלא רצה להעביר מסר של ייאוש מהמו"מ ומהתנהלות ישראל ואיום שלפיו ישראל היא שתשלם את מחיר אי ההתקדמות במו"מ.

 

ההערכה היא שהנהגת הרש"פ לא תמהר לפרק את עצמה. אנשיה יתקשו להיפרד מכיסאותיהם ובוודאי לא ירוו נחת מחזרת חיילי צה"ל לשטחי הגדמ"ע. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח הפיוס וההסכמה לקיים בחירות ברש"פ.

 

הפסקת התיאום הביטחוני

החלופה החמישית – הפסקת התיאום הביטחוני בין אם באופן אוטומטית בשל פירוק הרש"פ, ובין אם כצעד פלסטיני נקודתי ללא פירוק המערכות האזרחיות של הרש"פ, כתוצאה מהסכם הפיוס בין אש"פ לחמאס.

התיאום הביטחוני בין ישראל לרש"פ מתקיים כבר שנים למרות קריאות חמאס, חז"ע ופלגי אופוזיציה אחרים להפסיקו. התיאום נשמר הודות לשני גורמים עיקריים: הראשון -  חשש בקרב הרש"פ מהתחזקות החוליות הצבאיות של חמאס בגדמ"ע, דבר שעלול לסכן את שלטונה, בעיקר לאור לקחי הפיכת חמאס בעזה. הגורם השני – חשש שישראל תיכנס לשטחי הרש"פ באופן תכוף ויום-יומי כדי לעצור פעילי חמאס, דבר שיפגע מאוד ביוקרתם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. 

 

חבר הוועד המרכזי של פת"ח ג'בריל רג'וב, כינה את צעדי ישראל כלפי הרש"פ "טרור רשמי" וטען כי הרש"פ תשקול לנתק את הקשרים לחלוטין (רמז לביטול התיאום הביטחוני).[11] בעל טור באל-איאם, טלאל עוכל, קרא מפורשות להפסיק את התאום הביטחוני עם ישראל.[12]

 

למרות זאת, סביר להניח שהרש"פ לא תיזום הפסקה של התיאום הביטחוני, אך יש לקחת בחשבון שבעקבות הסכם הפיוס בין אש"פ לחמאס, תפחת המוטיבציה של מנגנוני הרש"פ לשתף פעולה עם מערכת הביטחון בישראל ברמה שהיתה בשנים האחרונות.

 

מדינה אחת

החלופה השישית – מדינה אחת. מעת לעת עולה רעיון המדינה הדו-לאומית (מדינה אחת) כחלופה למו"מ על פתרון שתי המדינות. כלומר, הגעה למצב שבו הערבים יהיו לרוב בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן. מוחמד אשתיה קרא "לומר שלום לפתרון שתי המדינות" והוסיף: "אנחנו הולכים לעבר חלופת 'המדינה האחת'." [13]

ספק אם החלופה הזאת מעשית כמהלך מתוכנן, משום שנדרשת לכך הסכמה ישראלית.

 

אינתיפאדה שלישית

החלופה השביעית – אינתיפאדה. המונח הזה מקפל בתוכו שני סוגי התנגדות: סוג אחד כמו זה שהיה באינתיפאדה הראשונה – התנגדות לא חמושה ונהוג לכנותה התנגדות עממית; סוג שני, התנגדות חמושה כמו זו שהיתה באינתיפאדה השנייה.

 

יו"ר הרש"פ דבק בעמדתו שלא לנקוט התנגדות חמושה בשל הכרתו שזו הזיקה מאוד לעם הפלסטיני, לכן  סביר להניח שכל עוד עבאס מכהן בתפקידו, הוא יתמיד בהתנגדותו ולא ייתן את ידו להתפרצות אינתיפאדה חמושה. ביטוי לעמדה זו של הרש"פ נתן שר האסירים לשעבר ברש"פ אשרף אל-עג'רמי: "הדבר החשוב ביותר במערכה הבאה הוא לא לפנות אל האלימות שישראל חותרת בכל כוחה להובילנו לשם."[14]

 

גם חבר הוועד המרכזי של פת"ח ג'בריל רג'וב דיבר בביקורו באיראן בסוף ינואר 2014 נגד פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל: לא השלכנו את הנשק... ההתנגדות היא עדיין אופציה אסטרטגית, וההתנגדות החמושה עדיין על השולחן... אנו רוצים שהעולם יקבל את ההתנהגות שלנו, ואפילו הלגיטימיות הבין-לאומית מעניקה את הזכות להתנגדות בכל צורותיה בשטחים הכבושים נגד הכיבוש כדי לסיימו. לא יהיו פיצוצי אוטובוסים ולא יכולים להיות פיצוצי אוטובוסים בתל-אביב.[15]  

   

עם זאת, כמה קולות חריגים הזהירו מפני אינתיפאדה. אחד מבכירי פת"ח חוסאם ח'ד'ר, יו"ר ועדת ההגנה על זכויות הפליטים הפלסטיניים, אמר בעקבות מותם של שלושה פעילים של גדודי עז אל-דין אל-קסאם (חמאס), פלוגות אל-סראיא (ג'יהאד אסלאמי) וגדודי חללי אל-אקצא (פת"ח), במחנה הפליטים ג'נין בעימות עם צה"ל, במארס 2014,  כי "האינתיפאדות הפלסטיניות הקודמות לא התפרצו בהחלטה של ההנהגה הפוליטית."[16]

 

אשר לסוג השני של ההתנגדות המכונה התנגדות עממית, זו נחשבת ללגיטימית בעיני אש"פ  והרש"פ אף שגם היא אינה חפה מאלימות (שימוש באבנים, בבקבוקי תבערה וכיו"ב). יצוין כי ההתנגדות העממית איננה חלופה למו"מ, אלא דפוס פעולה קבוע במקומות מסוימים בגדמ"ע. בכינוס בסוף אפריל 2014 קראה המועצה המרכזית של אש"פ להרחיב את פעולות ההתנגדות העממית.[17]

 

לסיכום, נראה שעבאס יקדם את הפיוס בין אש"פ לחמאס ואולי גם יפעל בזירה הבינ"ל לקידום מעמד הרש"פ. במקביל הוא ימשיך להצהיר על נכונות להמשיך את המו"מ עפ"י תנאיו ויבחר לפעול בזירה הלא-אלימה.