המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אינטלקטואל מצרי במאמר תמיכה בשלום עם ישראל
11/5/2001


                        אינטלקטואל מצרי במאמר תמיכה בשלום עם ישראל

 

המחזאי המצרי הידוע ותומך השלום, עלי סאלם, פרסם בטורו הקבוע בשבועון המצרי, אח'באר אל-יום, מאמר חריף בזכות השלום בין מצרים לישראל:

 

"המלחמה בין מצרים לישראל בלתי אפשרית בעידן הנשיא חסני מבארכ, גם אם הבוחר הישראלי יעלה לשלטון את עובדיה יוסף על כל שנאתו לערבים. אלא שהמלחמה אפשרית, ואולי אפילו ודאית, בעידן אחר שבו תגיע לשלטון, באופן מקרי או ביד מכוונת, קבוצה של קיצוניים והרפתקנים פוליטיים.

 

הסכם השלום המצרי-ישראל חזק ויציב אפילו יותר ממה שסבורים תומכי השלום עצמם. עד כה לא שמענו על כך שאחד הצדדים הפר את ההסכם או הביע חוסר שביעות רצון מאחד מסעיפיו. אפילו יריביו המרים ביותר של הסכם זה יודעים היטב איזו יציבות הוא השיג עבור מצרים. [ההסכם גם] אפשר למצרים מידה מסוימת של פיתוח וחירות, שעל פי כל הסטנדרטים של אזורנו, מהווה תקרה מקסימלית.

 

גם בישראל, אפילו הקיצוניים שבקיצוניים יודעים כי השלום עם מצרים הגשים עבורם חלום שבמשך עשרות שנים נחשב לבלתי אפשרי. הסכם השלום לא היווה את הנקודה שהפרידה בין השלום למלחמה בלבד, אלא גם את הגבול שבין [הפיכתה] של מצרים ממדינה של משטר טוטליטארי מהפכני למדינה של חברה אזרחית, כלומר למדינה של מוסדות... האנשים הפשוטים קידמו את פניו [של הסכם השלום] בברכה לאחר ציפייה ארוכה, והחלו לשקוד ברצינות רבה על התשתית המצרית ויתר הפרוייקטים המועילים של מצרים. אלא שבעוד שכדי להפריד בין המדינות ניתן היה בנקל להציב אבני הגבול בשטח הרי כדי להפריד בין הרעיונות הפוליטיים המהפכניים הישנים לבין הרעיונות החדשים [הנחוצים] כדי להביא שלום וחירות- [אי אפשר היה להציב אבני גבול].

 

כך קם לו שוק חופשי שבו התערבבו הסחורות של הרעיונות הישנים עם אלה של הרעיונות החדשים. למרות הקושי שבשיווק העריצות בשוק של החופש, הרי שבעלי האידיאולוגיה המהפכנית מכל הכיוונים חירפו את נפשם בהגנה עליה, מתוך ידיעה כי זוהי מלחמתם האחרונה. אלא שרכבת השלום המצרית-ישראלית כבר יצאה לדרכה וכל שנותר הוא לקלל את הנוסעים ולהטיל בהם רפש; לעומת זאת, כל ניסיון לעצור את הרכבת - משמעותו נפילה תחת גלגליה.

 

האידיאולוגיה המהפכנית היא מהנה, משביעת רצון ואף רווחית. היא איננה מצריכה התמקצעות, מחקר, ידע או עבודה קשה במטרה לשפר את רמת המחייה של האנשים כאומה וכפרטים. היא מצריכה רק דבר אחד: להפוך את האדם לתוכי קטן בעל צבעים זוהרים, החוזר על סיסמאות ישנות שהעידן הנוכחי נפטר מהן לאחר שהתברר לאילו אסונות הן גורמות. אבוי, אילו עינויים נוראיים סובל התוכי כאשר דורשים ממנו לומר דברים עליהם חשב בעצמו. אבוי, איזה כאב הוא חש כאשר אתה דורש ממנו לחשוב על בעיותיהם של האנשים ולהציג פתרונות מתאימים עבורן. אבוי, עד כמה סובל בעל הטור-התוכי כאשר אתה גוזל ממנו את ההוראות וההנחיות ותובע ממנו להגיע לאמת באופן עצמאי, להכריז עליה למען האינטרס של ארצו ואנשיה, ואף לשאת באחריות לכך.

 

מאמרים, שירים, סרטים, סדרות טלוויזיה, ספרים, מחקרים, סימפוזיונים - את כולם ניתן לתמצת במשפט מהיר אחד של תוכי: השלום...כחח...המלחמה...דחח...סאדאת...כחח...עבד אל-נאצר...דחח...סיני אבדה...דחח...סיני חזרה...כחח...המשטר במצרים...כחח... המשטר בעיראק...דחח וכולי.


אלא שלמרבה הצער, אין כל דרך בעולם להפוך את התוכים לנשרים ואת הטווסים לבני אדם נורמלים המוכנים להכיר בהישגיהם האדירים של אחרים. הסיבה היחידה למתקפה המתמדת על יוזמתו של הנשיא סאדאת בקמפ דיוויד היא הקנאה על המהירות המדהימה בה היא בוצעה. תוך פחות משבועיים הצליח האיש להתמודד עם האיש הקפוא והקיצוני ביותר בישראל [קרי, בגין], לעשות שלום, להחזיר את אדמתו ולחסוך מעמו את שפך הדם. האיש היה ברור כשאמר להם במלחמת אוקטובר [1973]: אנו מסוגלים להילחם; ואילו ביוזמתו אמר לעולם כולו: כמו כן, אנו רוצים שלום ומסוגלים לשאת בנטל שלו, כפי שנשאנו בנטל המלחמות בעבר.

 

יש לי סיפור בשביל הדור הצעיר. במאי 1967 בקשנו מכוח החירום הבינלאומי לסגת מסיני וסגרנו את המייצרים בשרם אל-שיח'. הייתה זו הפעם הראשונה בה למדו המצרים שהישראלים עוברים במים [הטריטוריאליים] של מצרים, בהתאם להסכם שהושג לאחר מלחמת 1956. סגרנו את המיצרים וערכנו חגיגה תקשורתית-פוליטית אדירה. הודענו קבל עם ועולם: כל אנייה שתעבור במיצרים אלה לכיוון ישראל או ממנה - תושמד על ידינו תכף ומיד. זה מה שאמרנו לעולם כולו, והדבר היווה הכרזת מלחמה. אלא שבה בשעה, ניתנו הוראות בחשאי שלא לפגוע בשום אנייה בדרכה לאילת או ממנה. את הדברים האלה מסר לנו קצין חיל האוויר, "פריק" אל-דע'ידי, בהרצאה שהוקלטה באגודת "אל-נדאא אל-ג'דיד".

 

אלו הם המאפיינים הקבועים של האידיאולוגיה המהפכנית: צרחות, צעקות, קריאות, "ענתריאת" [עלילות גבורה מדומה], התנערות מהסכמים; כל זה בפומבי, ואולם בחשאי: "מי שרוצה לעבור, שיעבור".

 

אני שב ואומר: המלחמה בין מצרים לישראל אפשרית, לא בעידן הנשיא מבארכ, אלא אם תעלה לשלטון במצרים ממשלה מהפכנית הרפתקנית, במקרה או ביד מכוונת. המהפכנים אינם מסוגלים ואינם רוצים לפעול באופן מועיל. הם אינם חושבים על דבר פרט לשלטון אותו אין הם מסוגלים להשיג מבלי להצית מלחמה. עם פגז התותח הראשון בגבול תצא מכונת המלחמה לדרכה; לאחר כמה ימים של הרג ולחימה, ולאחר כמה אלפי גופות מצריות וישראליות, תהיה הפסקת אש, כדי שניתן יהיה להתחיל להתכונן למערכה הבאה. כך הם ייצבו את שלטונם באווירה מחניקה שבה אין קול העולה על קול המערכה, כלומר על קולם שלהם.

 

על הדור הנוכחי לדאוג לכך שהוא יעביר את מצרים לדורות הבאים עם מידה מסוימת של שלום, שלא ניתן יהיה להלום בו, ועם מידה מסוימת של חירות, שלא ניתן יהיה לחסלה. אם אתה מסכים עמי על כך, פגוש אותי ביום שבת הבא [בטור הקבוע השבועי של סאלם]. אם אינך מסכים עמי, אין מנוס מלהסיק כי אתה מחובבי הצפייה בראשי המדינות, כשהם יורים מהמרפסת על העננים [רמז להופעתו המפורסמת של צדאם חוסין]. גם במקרה זה, ראה את מאמרי, כדי שאוכל לעצבן אותך."[1]

 



[1] אח'באר אל-יום (מצרים), 5.5.2001.

תגיות