בעקבות המבוי הסתום במו"מ על הקמת סכר הרנסנס האתיופי:
דיון באלטרנטיבות הדיפלומטיות והצבאיות של מצרים במשבר מי הנילוס
מאת ל. לביא*
הקדמה
בסוף מאי 2013 הכריזה אתיופיה על הטיית מי הנילוס הכחול במסגרת פרויקט סכר הרנסנס, לצורך הפקת אנרגיה חשמלית, שפירושה פגיעה במכסת מי הנילוס של מצרים.
צעד זה היה בבחינת סטירת לחי לנשיא המצרי דאז, מוחמד מורסי, שכן הוא נעשה מייד עם שובו מביקור רשמי באתיופיה, ותוך התעלמות מתפקידה של הוועדה המשולשת המצרית-אתיופית-סודאנית, שמונתה לבדוק את השלכותיה של בניית הסכר על מצרים וסודאן ולהגיש המלצות.[1] בעיה זו עברה בירושה לשלטון המצרי הנוכחי לאחר הדחתו של מורסי, שניסה עד כה לטפל בה בדרכים דיפלומטיות. אולם סדרת פגישות משולשות של שרי המים, שנערכו בחודשים האחרונים בח'רטום, העלתה חרס וכך גם שיחות של שרי המים של מצרים ואתיופיה שהיו באדיס אבבה ב-11.2.14.[2]
עיקר המחלוקת הוא בין מצרים המעוניינת להניא את אתיופיה מבניית הסכר או לשנות את תכניותיו כדי לצמצמם את הפגיעה באינטרסים המצריים, לבין אתיופיה הדבקה בתכניתה המקורית וטוענת כי לא ייגרם למצרים כל נזק מבניית הסכר, בעוד סודאן תומכת בבניית הסכר.[3]
במקביל, עולות טענות בתקשורת המצרית כי תורכיה וקטר, שיחסיהן עם מצרים מתוחים מאז הדחת מורסי,[4] מעודדות את אתיופיה להמשיך בתכניתה בניגוד לאינטרס המצרי.[5] זאת במיוחד על רקע ביקור שה"ח התורכי באתיופיה בראשית פברואר 2014. נרמז גם כי לישראל יש יד בעידוד הקמתו של הסכר.[6]
מצרים פרשה מהשיחות עם אתיופיה וסודאן בינואר 2014 והודיעה כי תפעל פוליטית ודיפלומטית כדי לשמור על מכסת המים שלה ואף להגדילה.[7] אתיופיה מצידה, הצהירה כי תמשיך בבניית הסכר, על אף הקיפאון במו"מ, בציינה כי עד כה הושלמו כ-30% מהעבודות, וכי הן תימשכנה כשלוש שנים. בתגובה, אמר שר המים וההשקיה המצרי, מוחמד עבד אל-מוטלב, כי מצרים לא תשב בחיבוק ידיים והבהיר כי מצרים תומכת בבניית הסכר, אך בתנאי שביטחון המים שלה לא ייפגע ושהבנייה תיפסק עד להשלמת המחקרים הטכניים הדרושים. זאת כדי להבטיח שלא ייגרם נזק למצרים ולסודאן כתוצאה מבניית הסכר, כדוגמת הצפות במידה שהסכר יתמוטט בשל כשלים הנדסיים.[8] בעקבות כשלון השיחות האחרונות באדיס אבבה, אמרו מקורות מצריים בכירים כי מצרים תסלים את צעדיה נגד אתיופיה בדרכים ש"איש לא יצפה" להן, אך לא פרטו מהן.[9]
לאחר ביקורו ברוסיה, שבו דן בעסקת נשק עתידית בינה לבין ארצו, במחלוקת בשאלת הסכר, ובאפשרות שרוסיה תתווך בין מצרים לאתיופיה, אמר שה"ח המצרי, נביל פהמי, כי ניתן לפתור את המשבר וכי הנילוס יכול לענות לצרכי המים של כל מדינות אגן הנילוס. עם זאת, אמר: "אם לא נצליח להגיע להבנות כאלה, בהקדם האפשרי ובטרם יהיה מאוחר מדי, תמצא עצמה מצרים במצב שאינו מאפשר לה לוותר על ביטחון המים שלה, ועל כולם להיות מוכנים להתמודד עם השלכותיו של משבר בלתי רצוי באזור."[10] בכירים בצבא אתיופיה, מצידם, אמרו ב-17.2.14 בעת סיור לרגל יום הצבא הלאומי, כי צבא אתיופיה מוכן "לשלם את המחיר כדי לשמור על פרויקט סכר הרנסנס", בהיותו "פרויקט לאומי ואחד ההישגים החשובים ביותר של העם האתיופי".[11] יצוין כי ב-27.2.14 חתמו רמטכ"ל אתיופיה ורמטכ"ל סודאן, בנוכחות שרי ההגנה של שתי המדינות, על פרוטוקול הסכם להקמת כוחות משותפים לשמירה על גבולן המשותף.[12]
כותבים בעיתונות המצרית העלו כמה אופציות שיש למצרים כדי להתמודד עם המשבר שאליו נקלעה ובהן: פנייה לגורמים בינ"ל, כמו האו"ם ומועבי"ט ולבית הדין הבינ"ל; פנייה לליגה הערבית בדרישה לעמדה ערבית מאוחדת נגד בניית הסכר ולמשיכת השקעות של מדינות ערביות, כגון סעודיה, מאתיופיה; לאחרונה, יש יותר ויותר מאמרים הדנים בשימוש באופציה צבאית נגד אתיופיה. דו"ח זה יסקור את הסכסוך בין מצרים לאתיופיה סביב הקמת הסכר ואת הדיון בתקשורת המצרית באשר לחלופותיה של מצרים להתמודדות עם המשבר.
א. רקע: הסכסוך בין מצרים ואתיופיה על רקע בניית סכר הרנסנס
מצרים מבקשת לשמור על זכויותיה ההיסטוריות על מי הנילוס, על בסיס הסכם שחתמה עם הנציב העליון הבריטי ב-1929, שחילק את מי הנילוס בינה לבין סודאן והעניק למצרים זכות על החלק הארי של מי הנילוס וכן זכות להטיל וטו על פרויקטים עתידיים על הנהר שיש בהם כדי לפגוע במכסת המים שלה. ב-1959 נחתם הסכם נוסף בין מצרים לסודאן על חלוקת המים ביניהן, הסכם שאפשר את הקמת סכר אסואן במצרים. הסכמים אלה נחתמו לפני שכל מדינות אגן הנילוס, למעט אתיופיה, זכו לעצמאות (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, רואנדה, אוגנדה, טנזניה, קניה, בורונדי, אריתראה, סודאן). מאז שקיבלו עצמאות ב-1960, דורשות גם מדינות אלה לנצל את מי הנילוס לצרכיהן ורואות בהסכמי העבר הסכמים בטלים, למורת רוחה של מצרים.
ב-1999, בניסיון להגיע להסדר בינ"ל על חלוקת מי הנילוס בעידוד הבנק העולמי, עלתה יוזמת אגן הנילוס (NBI) שכללה שיחות שנמשכו כעשור בין 9 מדינות אגן הנילוס, ואריתראה כמשקיפה. בסופן פרשו כמחצית המדינות מהיוזמה והקימו במקומה, ב-2010, את הסכם אנטבה שהיווה מסגרת לשת"פ בין מדינות אגן הנילוס (NCFA), למורת רוחן של מצרים וסודאן. על ההסכם חתמו אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, קניה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, רואנדה ובורונדי. הסכם זה ביטל באופן חד-צדדי את זכות הווטו של מצרים מ-1959 ואפשר לתכנן פרויקטים משותפים ולהקים גוף חדש לפיקוח על הנהר.
סכר הרנסנס: אתיופיה גומעת ממי הנילוס ומטילה מימיה לעבר מצרים [13]
ב-2011 החלה אתיופיה בעבודות לבניית סכר הרנסנס לשם הפקת אנרגיה חשמלית, כסכר הגדול באפריקה ואחד מעשרת הגדולים בעולם. בתגובה, הקימו מצרים, סודאן ושאר מדינות אגן הנילוס צוות מומחים במטרה לחקור את השלכות הבנייה, לבדוק את תקינותן של התכניות ולהעלות פתרונות אפשריים למשבר מי הנילוס. אולם בטרם הגישו המומחים את המלצותיהם, ניצלה אתיופיה את חוסר היציבות הפנימית במצרים בעקבות נפילתו של משטר מובארכ, והודיעה בסוף מאי 2013 על הטיה זמנית של מי הנילוס הכחול לצורך העבודות.[14] כל מאמציה של מצרים להביא להפסקת העבודות לא צלחו והמו"מ בינה לבין אתיופיה וסודאן הגיע למבוי סתום. סודאן, מצידה, הפנתה עורף למצרים לאחר הדחתו של הנשיא מורסי, ועברה לצד האתיופי, משזו הבטיחה לה פריווילגיות מהפקת האנרגיה החשמלית מהסכר.[15]
ב. חלופות דיפלומטיות
לפנות למוסדות בינ"ל
כותבים בעיתונות המצרית העלו חלופות שונות להתמודדותה של מצרים עם האיום הממשי על מכסת המים שלה. בעל הטור ביומון אל-ופד, חאזם האשם, כתב: "לא נותר למצרים אלא לפעול לבדה כדי לשמור על האינטרסים שלה בתחום המים, שכן בעלת הברית הקרובה ביותר שלנו במשבר – האחות סודאן – בחרה לפעול לפי טובתה האישית כדי לקבל קצת אנרגיה חשמלית כאשר תושלם בניית הסכר האתיופי, כפי שהבטיחה אתיופיה לסודאן לפני שהחלו השיחות המשולשות בין מצרים, אתיופיה וסודאן... אני משוכנע שכל שיחות של מצרים ואתיופיה עם [מדינות] אחרות הן בזבוז זמן, אותו מנצלת אתיופיה כתכסיס לקביעת עובדה בשטח כרצונה. לכן, מהלך מצרי בינ"ל הוא הדרך היחידה לעצירת אתיופיה... על מצרים להגיש מזכר משפטי לאו"ם על הפעולה החד-צדדית של אתיופיה בבניית הסכר ללא הודעה מוקדמת ובניגוד לחוקים הבינ"ל..."[16]
בעל הטור ביומון אל-אהראם, עטיה עיסוי, הציע: "לאחר הפסקת המו"מ אין למצרים אלא לפנות לבית הדין הבינ"ל לצדק או למועצת הביטחון כדי להבטיח את הזכויות ההיסטוריות שרכשה על מי הנילוס לאחר הסכם עם אתיופיה להעביר את הסכסוך לבית הדין..."[17]
"בקרוב במצרים בעקבות 'סכר הרנסנס'" [18]
ללחוץ על המדינות המשקיעות באתיופיה
בעל טור אחר ביומון אל-אהראם, פארוק גוידה, כתב: "שוב כשל המו"מ סביב סכר הרנסנס בין מצרים, סודאן ואתיופיה. ברור עתה שאתיופיה אינה רוצה במו"מ ואינה חותרת אליו, אלא היא ממשיכה בהקמת הסכר ללא התחשבות בשום אינטרסים משותפים. אתיופיה מתנהגת עתה כאילו שהיא לבדה בעליו של נהר הנילוס... לאור המצב, כל עוד המו"מ הישיר אינו מועיל, אין מנוס מכך שמצרים תלך בדרכים אחרות. ראשית, עליה להסלים את המצב ברמה הבינ"ל, כך שגורמים בינ"ל יקחו חלק בהפעלת לחץ על אתיופיה... אין מנוס מהקמת צוות מומחים עולמיים לחקור את הסכר ולהגדיר את סכנותיו ואת השלכותיו על מצרים וסודאן. יש גם את הליגה הערבית. באתיופיה יש הון של מדינות המפרץ שעשוי להיות להם תפקיד במשבר הזה. גם סין שותפה להשקעות גדולות באתיופיה. עתה נדרש לחץ בינ"ל מכל החזיתות כל עוד דבקה אתיופיה בעמדותיה..."[19]
בהקשר זה, נראה כי סעודיה נוטה להתייצב לצד מצרים. במאמר המערכת ביומון הסעודי הרשמי אל-ריאד, נכתב ב-23.2.14: "נדרשת עמידה ערבית של ממש מאחורי מצרים בחוגים הבינ"ל כדי לשמור על זכויותיה. בכלל זה, יש לאיים בחרם פוליטי וכלכלי על המדינות המממנות את הסכר או הבונות אותו..." אם העניין היה נוגע לישראל ומכסת המים שלה הייתה תחת איום, נכתב במאמר, הייתה ישראל עלולה להשתמש בנשק הגרעיני שלה, או משמידה את יסודות הסכר עוד בטרם הקמתו. עוד נכתב: "מצרים איננה [שק חבטות]. היא עדיין נוקטת בדרכי שלום ומפתחת את יחסיה עם מדינות אפריקה, אך במצבים גורליים כאלה העניינים אינם מתנהלים על פי רגשות. נקווה שיושג הסדר באמצעות הגיון של אינטרסים, מבלי לדחוף למתיחות יתר."[20]
ג. שימוש בכוח
העם המצרי מוכן למות בהגנה על מי הנילוס במקום למות בצמא
בעל הטור ביומונים אל-אהראם ואל-וטן, מכרם מוחמד אחמד, כתב כי למצרים יש חלופות רבות, החל בפניה לאו"ם וכלה ב"נהירתם דרומה של 90 מיליון מצרים הנמצאים תחת איום של צימאון ורעב, כדי להגן על ציוויליזציה אצילה, הראשונה בציוויליזציות של העולם, הנמצאת בסכנת כליה בשל שרירות העמדה של אתיופיה, השולטת ב-86% ממקורות המים של מצרים, המתעקשת לחנוק את החיים במצרים והמסרבת להגיש כל ערובה מינימאלית לזכויות המים שלה... האם אתיופיה תחזור בה מעמדותיה לפני שיהיה מאוחר מדי ולפני שתקרה התנגשות שאין לה כל צידוק ושאיש אינו רוצה בה או מתלהב ממנה, במיוחד כשיש פתרונות אפשריים על הפרק, הדורשים רק מאמץ משותף וכוונות טובות?!"[21]
במאמר אחר כתב בעל הטור באל-אהראם, פארוק גוידה: "חצי מהמצרים מוכנים למות כדי להגן על מי הנילוס במקום שימותו בצמא... סוגיית מי הנילוס איננה סוגיה מצרית-אתיופית, אלא היא סוגיה בינ"ל המאיימת על שני העמים גם יחד. מזה שנים, מדבר המערב על מלחמת המים הבאה. הדבר המסוכן ביותר בפניו ניצב העולם הוא התפרצותן של מלחמות אלה. תארו לעצמכם מה יכול לקרות אם מדינות אירופה, למשל, ימנעו את מי הנהרות זו מזו... האם אתיופיה הייתה מסוגלת למנוע מים מקניה, אוגנדה, קונגו, טנזניה או שאר מדינות אגן הנילוס [?] אילו הדבר היה קורה, היו השבטים האפריקאים יוצאים וכובשים את אדיס אבבה. מקבלי ההחלטות באתיופיה לא הבינו עד עכשיו את החומרה בכך שהמצרים ימצאו את הנילוס ללא מים, ומה יעשו 90 מיליון מצרים לפני שימותו בצמא מול נהר שהוא כל חייהם..."[22]
עורך אל-אהראם: מקווים שאתיופיה לא תדחוף את העניינים לכיוונים תוקפניים
העורך החדש של היומון אל-אהראם, אחמד אל-סיד אל-נגאר, כתב באחד ממאמריו הראשונים מאז נכנס לתפקיד: "מצרים, שהעניקה קדימות מוחלטת למו"מ הידידותי עם מדינה אחות באגן הנילוס, עלולה למצוא את עצמה נאלצת לפתוח את כל האופציות כדי לשמור על החיים, אם אתיופיה תמשיך להתעלם מהזכויות של מצרים וסודאן ומדרישותיהן בעניין סכר הרנסנס, אותו היא מקימה על הנילוס הכחול. הלגיטימיות להגן על המולדת ועל זכויות העם לחיים עולה על כל דבר אחר... שיהיה ברור לאתיופיה ולכל מדינות אגן הנילוס כי כל טיפה ממכסת מי הנילוס של מצרים שווה חיים במצרים. לפיכך, מצרים אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על אף טיפה והיא תשתמש בכל מה שלרשותה כדי לשמור על זכויותיה בדרכי שלום. אנו מקווים שאתיופיה לא תדחוף את העניינים לכיוונים תוקפניים או לדרכים שאינן דרכי שלום..."[23]
קריקטורה אנטישמית באל-אהראם: [24]
מימין: אתיופיה אוטמת אוזניים לנוכח הקריאות נגד בניית הסכר
משמאל: "הסיפור אינו סיפור הסכר, אלא סיפורם של האנשים שמאחורי הסכר"
עורך השבועון אוקטובר: לדרוש ממועבי"ט להתיר למצרים שימוש בכוח נגד אתיופיה
עורך השבועון המצרי אוקטובר, אחמד שאהין, כתב: "עידן האימפריות חלף לבלי שוב... ההפרות הללו של אתיופיה עלולות להגיע לסף בחירה בין חיים למוות. אם נגיע לנקודה זו, החיים הם האופציה היחידה. לעולם לא נסכים למות בצמא או ברעב או שתחול נסיגה במעמדנו תחת לחץ כלשהו, יהיה אשר יהיה המחיר... עלינו למהר ולהילחם בחלומות האימפריאליים האתיופיים בדרך הבאה:
ראשית, יש לאיים בהפניית הבעייה לבתי הדין הבינ"ל ולמוסדות הבינ"ל, כולל האו"ם. אם כמה מהחלטות מועבי"ט התקבלו על בסיס פרק 7 של מגילת האו"ם, אזי זכותנו לשמור על קיומה של מצרים באמצעות החלטה דומה המתירה שימוש בכוח, אם המו"מ יגיע למבוי סתום.[25] אם המערב פלש כבר למדינות והרג מיליונים רק מתוך חשדות לקיומו של נשק להשמדה [המונית] או ארגון טרור בינ"ל חסר ערך שהוא בעצמו ייצר, אזי זכותה של מצרים להגן על קיומה ועל עתיד דורותיה מבלי להרפות... המהלך המצרי צריך להישען על הלגיטימיות הבינ"ל ועל החלטה המתירה שימוש בכוח, כדי להגן על אחת הציוויליזציות האצילות בעולם ולשמור על כמאה מליון מצרים שמדינה אחרת מאיימת לכלותם..."[26]
למאמרו של שאהין התלוותה התמונה הבאה:
אתיופיה בעלת שאיפות אימפריאליות באפריקה [27]
בעל טור: מצרים קרובה למלחמה ממשית
במאמר שכותרתו "הנה פורצת מלחמת המים", כתב עבאס אל-טראבילי, בעל טור ביומון אל-ופד: "אנחנו [המצרים] מדברים, והם [האתיופים] ממשיכים לעבוד. מה נעשה אם נופתע לגלות שהסכר הפך למציאות?... מצרים קרובה למלחמה ממשית, והממשלה נחה על זרי דפנה. הדבר מוכיח שמה שאתיופיה עושה הוא מזימה רבת צדדים הפוגעת במצרים, שבה משתתפות כמה מדינות בחסותה של אמריקה ובברכתה. כאן זכותנו המלאה להגן על זכותנו לחיים על ידי שמירה על מכסתנו ממי הנילוס. פירוש הדבר הוא שאתיופיה דוחפת את מצרים לצעד העלול להגיע למלחמה על כל סוגיה, ומלחמה צבאית היא אחד מאמצעים אלה. האם נדרש לגרור את מצרים למלחמה כוללת, כפי שקרה בתימן, בשעה שמצרים עתה מנהלת מלחמה על זהותה [?]. רבים הם הזוממים נגדנו. עלינו לחשוב אלף פעם בטרם נפנה לשימוש בכוח, לבל יצליחו חורשי המזימות להכשיל את המהפכה המצרית הנוכחית לטובת האח"ס ואמריקה יחדיו, משום שישראל היא המרוויחה הגדולה ביותר..."[28]
כותרת היומון אל-מצרי אל-יום: "מלחמה ללא פשרות בין אדיס אבבה לקהיר" [29]
* ל. לביא חוקרת את זירת מצרים במכון ממרי
[1] אל-יום אל-סאבע (מצרים), 28.5.2013
[2] אל-אהראם (מצרים), 7.1.2014; אל-דוסתור אל-אסלי (מצרים), 11.2.2014
[3] אל-חיאת (לונדון), 30.1.2014
[4] על המתיחות ביחסי מצרים-תורכיה, ראו דו"ח ממרי (20.12.13): "הידרדרות ביחסי מצרים-תורכיה בעקבות התנגדות ארדואן להדחת מורסי"
[5] אל-אהראם אל-ערבי (מצרים), 27.1.2014; אל-אהראם; אל-יום אל-סאבע (מצרים), 3.2.2014
[6] רמז למעורבות ישראלית הופיע במאמרים רבים: אל-מצרי אל-יום (מצרים), 29.5.2013; אל-וטן (מצרים), 30.5.2013; רוז אל-יוסף (מצרים), 1.6.2013; אל-ופד (מצרים), 3.6.2013; אל-מצריון (מצרים), 23.2.2014
[7] אל-אהראם (מצרים), 8.1.2014
[8] אל-וטן (מצרים), 12.1.2014
[9] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 12.2.2014
[10] אל-אהראם (מצרים), 19.2.2014
[11] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 18.2.2014
[12]ו https://suna-sd.net ,https://www.sudantribune.com/, 27.2.2014
[13]ו https://www.alrakoba.net (סודאן), 6.1.13
[14]ו Al-Ahram Weekly (Egypt), 6.6.2013
[15] על תולדות הסכסוך על מי הנילוס ועל ראשית הפרויקט של הסכר האתיופי, ראו דו"ח ממרי; לדיון בדרכי התגובה של מצרים בהנהגת מורסי לבניית הסכר האתיופי, ראו קליפ ממרי
[16] אל-ופד (מצרים), 28.1.2014
[17] אל-אהראם (מצרים), 20.1.2014
[18] אל-פג'ר (מצרים), 29.5.13
[19] אל-אהראם (מצרים), 29.1.2014
[20] אל-ריאד (סעודיה), 23.2.2014
[21] אל-וטן (מצרים), 6.1.2014
[22] אל-אהראם (מצרים), 19.2.2014
[23] אל-אהראם (מצרים), 17.2.2014
[24] אל-אהראם (מצרים), 23.2.14
[25] על פי פרק 7 של מגילת האו"מ, מועהבי"ט היא הגוף היחיד של האו"מ המוסמך, במקרה של "איום לשלום, הפרות שלום או פעולות של תוקפנות", להטיל סנקציות על מדינה מסוימת ואף להתיר שימוש בכוח נגדה "למען שמירת או השבת השלום והביטחון הבינ"ל".
דוגמה לכך היא החלטה 665 (אוגוסט 1990) שאישרה שימוש בכוח כדי לאכוף את הסנקציות שהוטלו על עיראק בהחלטות 660 ו-661 עקב פלישתה לכווית. ההחלטה הובילה לפרוץ מלחמת המפרץ
[26] אוקטובר (מצרים), 26.1.2014
[27] אוקטובר (מצרים), 26.1.2014
[28] אל-ופד (מצרים), 16.2.2014
[29] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 24.2.14