מרצה פלסטיני: על הפלסטינים להגמיש עמדותיהם במו"מ ולחדול מסרבנותם
ב-28.1.14 פרסמה סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" מאמר של מוחמד אל-דג'אני אל-דאודי, מרצה באוניברסיטת אל-קודס, שבו הוא קרא לפלסטינים להגמיש את עמדותיהם ולא לסרב לכל דרישה או תנאי של ישראל משום שהלאווים שהם מציגים אינם משרתים את מטרותיהם והפלסטינים עלולים להצטער על כך. אל-דאודי קרא במאמרו לפלסטינים לוותר על סרבנותם להכיר בישראל כמדינה יהודית, להסכים למתן מעמד בינ"ל מיוחד למזרח ירושלים, להסכים לנוכחות כוחות ישראליים בבקעת הירדן ולהסכים שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת.
יצוין כי לפני כמה שבועות פרסם אל-דאודי מאמר שבו קרא ללמד את השואה בבתי הספר ברש"פ.[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר: [2]
ה'לאווים' של הפלסטינים תופסים את מקום שלושת ה'לאוים' של ח'רטום
"ל'לאווים' הפלסטינים [במו"מ עם ישראל] התופסים את מקומם של ה'לאווים' של ח'רטום - לא לפיוס [עם ישראל], לא להכרה בה לא למו"מ עמה – צפוי גורל דומה[3]:ה'לאו' [הפלסטיני] הראשון נוגע לדרישה או לתנאי הישראלי בדבר הכרה ב'מדינה יהודית'. מדוע העמדה הפלסטינית כה נוקשה? הרי לתנאי הישראלי הזה אין כל קשר לזיכרון, למצפון, למסורת ולנרטיב הפלסטיני, הערבי והאסלאמי בהיסטוריה של הנושא הפלסטיני והסכסוך הערבי-ישראלי. לתנאי הישראלי הזה גם אין כל קשר לזכויות השל פליטים לשיבה ולקבלת פיצויים או ל'אזרחותם' של הפלסטינים בתוך הקו הירוק. הרי הפלסטינים [עצמם] הכירו במדינת ישראל וביהדותה של מדינת ישראל, המגולמת בשמה. לאחר שהכירו בישראל היא יכולה להיות כרצונה יהודית, חילונית, דמוקרטית או נוצרית, מה זה נוגע לפלסטינים? מה יקרה אם ישראל תפנה מחר לאו"ם ותבקש לשנות את שמה ממדינת ישראל למדינת ישראל היהודית, כפי שנהגו כמה מדינות, דוגמת איראן ולוב, שביקשו להוסיף [לשמן] את המילה 'אסלאמית'? האם הרש"פ תתנגד לכך באו"ם? האם העולם יתייחס אלינו ברצינות אם נעשה זאת?
הקולות בישראל שניצבים מאחורי הדרישה הזאת או התנאי הזה, רוצים לגרום לפלסטינים לגלות יתר נוקשות כדי להאשימם בכישלון המו"מ כפי שקרה בעת קבלת החלטת החלוקה באו"ם בשנת 1947. התנאי הזה או הדרישה הזאת של ישראל בעניין ה'מדינה היהודית' הם פטה מורגנה אם ננעץ בהם את מבטנו הם ייעלמו.
ה'לאו' השני קשור במזרח ירושלים. הכוונה היא לעיר העתיקה שבתוך החומות, העיר הדתית המחברת בין המקומות הקדושים. מדוע שלא יינתן לה מעמד בין-לאומי מיוחד, שבו כל הצדדים יהיו שותפים בחסות ובפיקוח עליה? אשר לירושלים שמחוץ לחומות, בפועל נמצאת שם ירושלים שאינה דתית. העיריות הערביות והישראליות שבאו זו אחר זו סיפחו אותה לעיר והיא התחלקה לירושלים ישראלית ולירושלים ערבית, כאשר מחסומים נפשיים ופוליטיים חוצצים ביניהן ללא שום חומה או מחסום [פיסיים]. האמירה [הישראלית] שהעיר מאוחדת - אינה משקפת את המציאות. העקשנות הישראלית נועדה לגרום לפלסטינים להקשיח את עמדותיהם כדי למוטט את השיחות, להכשיל את משימת קרי ולחסל את תהליך השלום.
ה'לאו' השלישי קשור בנוכחות ישראל בבקעת הירדן, בגבול עם המדינה הפלסטינית. הפלסטינים הסכימו ל[נוכחותו] של גורם שלישי כלשהו: נאט"ו, ארה"ב, האו"ם או גורם ערבי בחסות [כוחות] האו"ם שיהיו באזור הזה. כל עוד יש הסכמה על העיקרון של נוכחות גורמי חוץ, הרי שבעת חתימה על הסכם שלום, ישראל תהיה כמו כל מדינה. אדרבא, היא בעלת יכולות ומומחיות רבה יותר כדי להגן טוב יותר על הכפרים והאזורים הפלסטיניים כך שלא יהפכו לכר פורה לטרור ושלא יהיו פצצות בשווקים ובמסגדים מדי יום ביומו, כפי שקורה במצרים, בעיראק, בסוריה ובאפגניסטן... מה שחשוב הוא שהכוחות הישראליים לא יתרכזו בשערי המדינה הפלסטינית ולא [תהיה להם סמכות] למנוע או להתיר [חופש תנועה], כאילו אנו נמצאים בבית כלא אחד גדול. נוכחות כוח שלישי בגבול באזורים אלה לא תגן על המדינה הפלסטינית מפני טרור של הגורמים העוינים העלולים להעביר לפלסטין את הצרות שמהן סובלים כיום כמה עמים באזור. בהקשר זה, חייבים לתאם [עמדות] עם האחות-ירדן ולהגיע להסדרים ביטחוניים פלסטינים-ירדניים-ישראלים, בנוסף להצבת אמצעים טכנולוגיים מפותחים לפיקוח על הגבולות.
הנוכחות הצבאית של הפלסטינים, של ירדן ושל ישראל, לצד הצבת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לפיקוח על הגבולות והקמת גדר ביטחונית משוכללת, זה הפתרון האידיאלי לשמירה על הבקעה שאורכה 250 ק"מ. אף כוח לבדו לא יוכל לחסום את הגבול ולהבטיח הגנה מספקת למניעת הסתננות ארגוני טרור לאזורים המיושבים.
ה'לאו' הרביעי קשור לדרישת ישראל שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. אף שנראה כרגע שדרישה זו פוגמת בריבונות הפלסטינית, יתברר בעתיד שהיא לטובת הפלסטינים, משום שהכספים יוקצו לבניית המדינה ויופנו אל המשק ולשיפור מצב החברה במקום לשמש את צרכי הביטחון. כאשר החליטו בעלות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה שיפן וגרמניה חייבות להיות מפורזות, גרמניה ויפן ניצלו את תקציביהן לצורך שיקום עצמן והפכו להיות מבין המדינות המתועשות הענקיות בעולם. בנוסף, יש לזכור כי אחת הסיבות שהובילו לנפילת השאה של איראן הייתה השימוש ברווחי הנפט לרכישת נשק מתקדם ללא תועלת, במקום ל[נצל את הכספים] לשיפור מצבו של העם באיראן.
טעות לומר שכל הישראלים עוינים את השלום וכל הפלסטינים רוצים בו
גם בנוגע ל'לאווים' האחרים אפשר להתפשר. עמדת הפלסטינים במו"מ צריכה להתאים לרף המינימלי של מקור הסמכות לתהליך השלום [כלומר מדינה פלסטינית בגבולות 67], בלי לגלות עקשנות או נוקשות...
אם נפעל לפי ההיגיון הזה נוכל להכתיר בהצלחה את משימת קרי ולהגיע לשלום שיבטיח את עתיד ילדינו. ידוע כי יש פער גדול במאזן הכוחות בין הצדדים. הישראלים חוזרים ואומרים כל העת בינם לבין עצמם: מדוע שנרצה שלום ונוותר על האדמה לאחר שניצחנו במלחמה. הרי לו הפסדנו במלחמה היינו מאבדים הכול. נוסף על כך, היהודים סובלים מתסביך השואה, והיא גרמה להם להאמין בסיסמה 'מה שקרה לא יקרה שוב'.
לפיכך, קרי בנה את האסטרטגיה שלו על ההנחה שקודם כל הכרחי להגיע להסכם עם הישראלים ואחר כך לנהל מו"מ עם הפלסטינים כדי למצוא נקודות הסכמה ביניהם, תוך הפעלת לחץ על שני הצדדים כדי להגמיש את עמדותיהם. הוא הסתייע בלחצם של האירופים ושל יהודי ארה"ב על ישראל ובלחצים של הערבים על הפלסטינים. אם יתמזל מזלם הטוב של הצדדים, יצליח קרי להגיע לתוצאות שישביעו את רצון מנהלי המו"מ. הוא דחה את הסבב האחד עשר של המו"מ עד שישראל תסיים לנהל את המו"מ עם עצמה ואחר כך עם וושינגטון, ועד שהפלסטינים יגבשו את עמדתם, ואז הוא ינהל מו"מ עמם על התוצאות שהושגו במו"מ האמריקני-הישראלי.
הימין הקיצוני בישראל שואף לטרפד את המו"מ ולהטיל על ההנהגה הפלסטינית את האחריות לכישלון כדי שארה"ב ואירופה יפסיקו את הסיוע לפלסטינים. אם קרי יעזוב כתוצאה מכישלונו לא תהיה לו שום הצדקה או סיבה לחזור לאזור. [וכך] הוא ישאיר את הפלסטינים להיות טרף לתוקפנות, להתנחלויות ולכיבוש – זו האסטרטגיה של הקיצונים הישראלים אויבי השלום.
אני דוחה את הטענה שכל הישראלים עוינים את השלום וכל הפלסטינים שוחריו. אני מסכים עם הטענה שיש מחנה ובו פלסטינים וישראלים השואפים לשלום מול מחנה שבו פלסטינים וישראלים עוינים את השלום וחותרים לטרפד את המאמצים להשיגו.
כאשר נשיא מצרים [לשעבר] ג'מאל עבד אל-נאצר קיבל את תכנית שר החוץ האמריקני רוג'רס בשנת 1968 התנגדנו לו לחלוטין על סמך סיסמאות הקיצונים. הוא עזב ולא שב. כאשר קרא לנו נשיא מצרים לשעבר אנור אל-סאדאת ללכת עמו לקמפ דיוויד בשנת 1978 למו"מ, הלכנו אחרי הקיצונים וכינינו אותו בוגד. הוא הלך בלעדינו והיום אנו מכים על חטא. מדוע שלא נפיק לקח מן העבר למען עתיד ילדינו ונקשיב לקול [הזרם] האמצעי?"
[2]ו www.maannews.net , 28.1.2014
[3] בסוף אוגוסט 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים התכנסו בח'רטום בירת סודאן, מנהיגיהן של שמונה מדינות ערביות שהתוו את המדיניות הערבית כלפי ישראל עד למלחמת יום כיפור וקבעו את שלושת הלאוים: לא לפיוס [עם ישראל], לא להכרה [בה] ולא למו"מ [עימה].