המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
איש רוח ערבי: רק מהפכה תודעתית-דתית תיחלץ את הערבים מהפיגור
10/9/2013

 

אינטלקטואל ערבי: מהפכה תודעתית-תיאולוגית היא תנאי להיחלצות העולם הערבי מן הפיגור, המשברים והמלחמות הפנימיות

 

האשם צאלח, אינטלקטואל ערבי ממוצא סורי המתגורר במרוקו, הכותב ביומון אל-שרק אל-אוסט, פרסם מאמר שבו הוא טוען, כי כדי להיחלץ מן המשברים, הפיגור והמלחמות הפנימיות שבהן שרוי העולם הערבי והמוסלמי, הוא זקוק למהפכה תודעתית-תיאולוגית של מעבר מדחיית האחר לתפיסה סובלנית נאורה, כמו זו שעברה אירופה לפני שלוש מאות שנה. לדבריו, בעידן מהפיכת המידע והגלובליזציה, תהליך כזה יתרחש בעולם הערבי מהר יותר מכפי שהתרחש באירופה, ועשוי להימשך כחמישים שנה. 

להלן, תרגום מאמרו[1]:  

 

"האם ניתן לדלג על שלבים היסטוריים [שעברה אירופה]? הלוואי שאפשר היה! אך למרבה הצער הדבר בלתי אפשרי. כה מייחל אני לעצום את עיניי ולפקוח אותן, ולראות את סוריה הופכת למשגשגת ושקטה כמו הולנד, או את מצרים דומה לצרפת, או את תוניסיה ירוקה כמו שוויץ וכדומה. הייתי מדלג על שלוש מאות שנות עריצות פוליטית, מלחמות אזרחים, מעשי טבח עדתיים ופונדמנטליזם נבער...

 

באירופה התחוללו שלוש מהפכות שחרור רעיוניות לפני שהנצרות התפייסה עם המודרנה, בעוד שבעולם הערבי או האסלאמי כולו לא התרחשה אף מהפכה כזו. זאת הסיבה להתנגשויות הנוראיות המתרחשות כעת [בין העם לבין השלטון] במצרים ובמדינות [ערביות] נוספות, שכן האחים המוסלמים מעכבים את התקדמות העם לעבר המודרנה, הסובלנות והחירות.

 

כיצד אפוא נוכל להתפייס עם עצמנו? כיצד נוכל לפתור את בעיית המאבקים הדתיים והעדתיים בעודנו נמצאים  בשלב התיאולוגי של האשמת האחר בכפירה, שלב שאותו עברה אירופה [כבר] לפני 150 שנה לפחות. כאשר שני גרמנים נפגשים בסין או ביפן או בקצווי העולם, האם אתם חושבים שהשאלה הראשונה שעולה על דעתו של כל אחד מהם היא מה דתו של השני? האם הוא פרוטסטנטי או קתולי עיקש? בשום אופן לא! זה אינו עולה על דעתם כלל, בעוד שזוהי השאלה הראשונה שעולה בדעתו של סורי או לבנוני או ערבי בכלל, כאשר הוא פוגש את [בן עמו] בפריס ... הסיבה לכך היא שגרמניה פתרה את שאלת העדתיות, תחילה מבחינה רעיונית - על ידי [הפילוסופים, עמנואל] קאנט, [גיאורג] הגל ו[יוהאן גוטליב] פיכטה ואנשים נאורים נוספים, ואח"כ מבחינה פוליטית - על ידי ביסמרק[2] והבאים אחריו.

 

אי לכך נושא [השונות הדתית והעדתית]  מיושב כעת ומוטמע לחלוטין ב[תודעת] העם הגרמני ובתכניות הלימוד שלו ואינו מהווה בגרמניה שום מכשול, הוא כבר מאחוריהם. כולם אזרחים שווי זכויות וחובות, כולם גרמנים באותה דרגה: אין גרמני מדרגה ראשונה ואחר מדרגה שניה או אפילו שלישית... לכן האחדות הלאומית הגרמנית יציבה כמו הר. הוא הדין לגבי האחדות הלאומית הצרפתית וכו'. אולם די בכך שנחזור אל המאה ה-17 כדי לשקוע בבוץ של מלחמות הדת ההרסניות, כאשר פרוטסטנטי לא יכול היה לסבול קתולי מול עיניו ולהיפך. הם נלחמו וטבחו אלה באלה על [שאלת] הזהות, כפי שאנו עושים כעת. הדבר המשיך למרר את חייהם במשך כל המאה ה-18. אלמלא כן, לא היה נולד כלל הצורך [שלהם לעבור לשלב של] הנאורות.

 

אם ישאל מאן דהוא: האם עלינו להמתין 200 שנה כדי לפתור את בעיית העדתיות? התשובה היא: לא!, משתי סיבות: ראשית משום שאנו חיים בעידן מהפכת המידע אשר מקצרת זמנים ומרחקים, לכן עניין שבעבר נדרשו 200 שנה לצורך עיכולו, ניתן [בימינו] לעכל במשך חצי מאה בלבד;  ושנית משום שאנחנו מוקפים [כיום] במודרניזם גלובלי מכל עבר ולכן ההתפתחות מואצת בהכרח. מעצמות גדולות במערב ובמזרח עוקבות אחרינו ואיננו יכולים עוד לומר או לעשות דבר [בהתעלם מעינן הפקוחה]. עד לא מכבר, כלומר עד ה- 11 בספטמבר בפרט, הביעו השיח'ים במסגדים דעות שליליות על האמונות האחרות, ככל העולה על דעתם, ללא ביקורת.  כיום ישנן ועידות בינלאומיות לדיאלוג בין-דתי או לקירוב בין האסכולות האסלאמיות וכיו"ב.

 

ישנה סיבה נוספת, שלישית, והיא שהישגי האומות המתקדמות גלויים לעינינו והם פותרים אותנו מלהמציא דבר כלשהו או לשוב ולהמציאו מחדש. [הישגים אלו] הם נחלתנו ונחלת האנושות כולה. הפילוסופיה של קאנט או של הגל או של [יורגן] האברמאס אינה נחלתם של הגרמנים בלבד, [כפי] שהפילוסופיה של אבן רושד[3] היתה בשעתו נחלתם של כל האירופאים. עם זאת, אין פירוש הדבר שהבעיה העדתית, המדירה שינה מעינינו ומשסעת את אחדותנו הלאומית, תיפתר תוך שנתיים-שלוש. זוהי בעיה קריטית היסטורית עצומה שלא תיפתר בקלות ולא תוך דור אחד או שניים. הלוואי שאני טועה, אך, מה שמגביר את הפסימיות שלי הוא שעד כה, יישום שיטת הביקורת ההיסטורית על הסתגרותנו בתוך מורשתנו [האסלאמית] הוא עדיין בגדר טאבו בעולם האסלאם. רק הפקיסטני פדל אל-רחמן[4] והאלג'ירי מוחמד ארכּון[5] יישמו [שיטה זו], וזאת רק מחוץ לאדמת האסלאם - הראשון באוניברסיטת שיקגו והשני בסורבון. לו נשארו השניים בארצותיהם הם לא היו יכולים לחקור באופן חופשי בתחום רגיש ביותר [זה] ולא היו יכולים להעניק לנו את כל חיבוריהם הגדולים והחדשניים.  לשניים אלה יש להוסיף [כמובן] את הסופר עבד אל-והאב אל-מואאדב[6] ואת חיבוריו הליברליים הנפלאים.

 

ללא יישום שיטת הדקונסטרוקציה[7] בתחום המורשת לא נוכל להשתחרר מנקודת המבט התכפירית של הדת המדירה את האחר [ואשר נוצרה] בימי הביניים. כאשר נשתחרר מנקודת מבט זו, נוכל להכיר בכך שישנן כמה דרכים אל אללה, ולא דרך אחת, כטענת הקיצוניים. למרבה הפלא, הקוראן [עצמו] מכיר בלגיטימיות של פלורליזם דתי [שנאמר, קוראן 42:8]: "לו רצה אללה היה עושה את כולם אומה אחת", אבל אנשי הדת של ערוצי הלוויין אינם [מכירים בכך]. האם דברי בני האדם נעלים יותר מדברי הקוראן?

 

הקפיצה התודעתית המכרעת הזו במערב הנוצרי נמשכה 300 שנה, עד שהרהיבו עוז ליישמה במהלך ועידת הוותיקן השניה בשנים  1965-1962[8], שבה ויתר הוותיקן לראשונה על תיאולוגית האשמת האחר בכפירה ואימץ במקומה את תיאולוגית השחרור והאמונה הנאורה, אמונה בעלת  מרחב עצום שיש בו מקום לכל ברואי אללה ההגונים, תהא אשר תהא דתם או אמונתם.  

 

אנו יכולים לממש את הקפיצה הזו תוך שלושים השנים הבאות, ואיננו זקוקים ל- 300 שנה [לשם כך] – זהו דילוג על שלבים [היסטוריים] או צמצומם - אולם, עיכול מהפכה דתית עצומה זו על ידי המון העם יימשך הרבה יותר זמן. יתרה מזו, לא רק ההמון [הפשוט] זקוק לשחרור, גם רבים מן המשכילים או הפסבדו-משכילים והפעילים הפוליטיים האופורטוניסטים זקוקים לכך. חלקם הרבה יותר מסוכנים [מההמון] בכך שהם טוענים למודרניות ולדמוקרטיה ואח"כ, בהזדמנות הראשונה, הם מתמסרים לידי השיח'ים של התכפיר והחושך.

 

פרקי הזמן שהצגתי לגבי האופק של ההתפתחות הערבית הם אומדנים [בלבד]. לעתים אני אומר שלושים שנה ולעתים חמישים או אף שבעים שנה. הכוונה בכל זה היא שמשהו יקרה ללא ספק בעולם האסלאמי במהלך השנים באות, משהו שהעולם כולו מצפה לו בקוצר רוח".

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 10.8.2013

[2] אוטו פון ביסמרק - קאנצלר הממלכה הפרוסית ) 1871-1862) ואח"כ קנצלר האימפריה הגרמנית (1890-1871). מחשובי המדינאים הגרמנים ואחד האישים המובילים בתהליך איחוד גרמניה.

[3] אבו אל-וליד אבן רושד (1126-1198) – רופא ופילוסוף מוסלמי יליד קורדובה, שהשפיע רבות על הפילוסופיה האירופית בימי הביניים. כתב על תחומים רבים, אך נודע בעיקר בפירושיו ובביקורתו על תורתו של אריסטו.

[4] פדל אל-רחמן (1919-1988) - אינטלקטואל אסלאמי פקיסטני בכיר שמחקריו נפוצים בעיקר באוניברסיטאות ובחוגי התרבות המערביים.

[5] מוחמד ארכּון (2010-1928) פרופ' אלג'ירי להיסטוריה ופילוסופיה של האסלאם. למד ואח"כ לימד בסורבון שבפריז, ובהמשך גם בברלין ובלונדון. מחקרו התאפיין בביקורת על עקרונות האסלאם. נחשב למלומד החילוני המשפיע ביותר בתחום לימודי האסלאם. דגל באסלאם מודרני, בחילוניות ובהומניזם.

[6] ו Abdelwahab Meddeb - אינטלקטואל וסופר תוניסאי המתגורר בצרפת. מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת פריס ומפקח על תכנית תרבויות האסלאם ברדיו פריס. מתנגד לזרם הפונדמנטליסטי האסלאמי וקורא למשכילים הערבים לאמץ את הפילוסופיה של תנועת "הפילוסופים של עידן האורות" של המאה ה-18 שדגלה ברעיון הקדמה ובטיפוח החשיבה העצמית והניסיון האישי, במקום ההישענות על הדת והמסורת.

[7] בפילוסופיה קונטיננטלית ובביקורת הספרות דקונסטרוקציה היא שיטה פילוסופית וספרותית של פירוק הטקסט והבנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית של טקסטים. על פי רוב, דקונסטרוקציה נחשבת לשיטה ליברלית אקדמית ואחד מעמודי התווך הפילוסופיים של פוסט מודרניזם

[8] ועידת הוותיקן השנייה, המכונה גם מועצת הוותיקן השנייה (לטינית Concilium Vaticanum Secundum), הייתה ועידה אקומנית של הכנסייה הקתולית (שבמסגרתה מתכנסים בישופים מכל רחבי העולם הנוצרי) שכונסה בהוראת האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה בשנת 1962 ונחתמה תחת האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1965. הועידה דנה בין היתר בחידוש הכנסיה: תפקידה המשתנה של הכנסיה בעולם המודרני; גישה מודרנית לכתבי הקודש; חופש הדת; פתיחות לזרמים אחרים בנצרות וקשר עם בני דתות אחרות.