המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
בעל טור סעודי: בעולם הערבי אין ערך לחיי אדם
7/8/2013

 

בעל טור סעודי: בעולם הערבי אין ערך לחיי אדם

 

ב-30 ביוני 2013 פרסם בעל הטור הליבראלי הסעודי, ח'לף אל-חרבי, ביומון הסעודי הממסדי עוכאט', מאמר רווי פסימיות תחת הכותרת "כמה הרוגים [יהיו] הערב?" בו הוא מבכה על המצב במדינות ערב וההרג המתחולל בתוכן, ועל אדישותו של העולם למתרחש בהן.

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר: [1]

 

"... אין צורך במיומנות יוצאת דופן כדי לדמיין שיהיו היום הרוגים ופצועים רבים באזורים שונים בעולם הערבי: במצרים צפויים להיות עימותים גדולים שלא ניתן לנבא את היקף האבידות בנפש שייגרמו בעקבותיהם; בעיראק יש סבירות גבוהה לפיגועי התאבדות שקורבנותיהם יהיו אנשים שאין להם כל קשר לסכסוך העדתי והמדיני המשסע את המדינה זה למעלה מעשור; בלבנון יהיה הרוג אחד או יותר לאור היעדרה של המדינה ואוזלת ידה המוחלטת להשתלט על המליציות החמושות; בסוריה, היכן שכל הערים והכפרים טובעים בים של דם, מהדורות החדשות ידווחו על עשרות הרוגים, מבלי שאיש יתייחס לכך. זאת, נוסף על ההרוגים שעלולים להיות בתימן או בלוב, שלא נותר מקום לדווח עליהם במהדורות החדשות.

 

זהו יום ערבי אדום, כמו כל הימים שחלפו ושעוד יבואו. [זהו] עידן אפור, שעובדים בו רק הנגרים שמייצרים ארונות מתים, ומוכרי הבדים המסדרים את התכריכים הלבנים מול דוכניהם. [זהו] עולם ערבי שאין בו ערך לאדם: מורה עושה דרכו הביתה [כשלפתע] המעיים שלו מתפזרים לכל עבר [כתוצאה מפיצוץ] מכונית תופת, ואיש לא ישים לב לכך, זולת ילדיו הממתינים לו לארוחת הצהריים; אישה בדמשק מנסה להסתיר את ילדיה מתחת למדרגות מפני הפגזה ארטילרית, והמדרגות נוחתות עליה מבלי שהדבר ירעיד מצפונו של איש בעולם הזה; רוכל המשוטט בקהיר המתאמץ להשיג כיכרות לחם לילדיו נופל חלל במהלך עימות מר בין שני הצדדים הרבים על השלטון.

 

אפילו בכיים של הילדים שאיבדו את אבותיהם ואמהותיהם אינו נשמע עוד, משום שהקריאות של המסיתים להרג ולהרס גוברות על כל הקולות. הקריאות הברבריות לנקמה הן אשר שולטות באמצעי התקשורת והרשת החברתית. אין זמן לדמעות. יתרה מזאת, כל הזמן [מוקדש] לדם הנשפך בדרכים. אין מקום לרגשות אנושיים עזים, משום שהמקום מוקדש ליצרים ברבריים ולרצון לנקום. [האומה הערבית היא] אומה שתצא מההיסטוריה [העולמית] ע"י הרג החלשים שבה, ותאבד את הקרקע עליה היא עומדת, ע"י כך שהיא מוסרת את העניינים לידיהם של משוגעים וחולי נפש; [האומה הערבית היא] אומה ש[חוסכת] מאויביה את הטרחה להפקרתה, משום שהיא הפקירה את עצמה בעצמה.                  

 

הערב לא אלך בשום אופן לשום מקום בעולם, אלא אסתפק בצפייה במהדורת החדשות; אתבונן במספרי ההרוגים והפצועים בשאר מדינות ערב; אדמיין את רגשות הילדים המבכים על אובדן קרוביהם ואשאל: כיצד הערבים לא מצאו דרך לחירות זולת היפטרות מאנושיותם? אשלה את עצמי כפי שעשו מיליונים [משבט] בני יערב [כינוי מקובל לערבים] שאמרו כי כל החורבן שקורה הוא מס של רוחות השינוי. אני חוזר ואומר עמם: הוי הגופות המפוחמות, [אכלו] בתיאבון את החירות הזאת!".



[1] עוכאט' (סעודיה), 30.6.2013