המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
גולים סורים בפולמוס אודות בשאר אל-אסד
31/3/2001


                               גולים סורים דנים בבשאר אסד מעל דפי עיתונות לונדון

 

ערבים החיים במערב מנצלים את חופש הביטוי הנהוג בעיתונות הערבית היוצאת לאור בלונדון כדי למתוח ביקורת על ההנהגה בארצות מוצאם. בעמודי המכתבים למערכת של שלושת היומונים הלונדונים החשובים בשפה הערבית - אל-חיאת, אל-שרק אל-אוסט, ואל-קדס אל-ערבי - מתפתחים לעתים קרובות דיונים שהצנזורה בארצות המוצא מונעת את פרסומם בעיתונות המקומית. פולמוס שכזה התנהל לאחרונה במדור המכתבים למערכת של היומון אל-קדס אל-ערבי, בנוגע לאופי שלטונו של בשאר אסד בסוריה.

 

את הפולמוס החל פארוק ג'מל, סורי החי בניו יורק ששלח למדור מכתב שכותרתו "הסיפור שלי עם בשאר אסד" ובו סיפר כיצד התדפק על דלתות השלטונות בסוריה בניסיון לטפל בבעיה אישית. "לו הייתי מצליח לפתור את הבעיה אצל הפקיד האחראי", הוא כותב, "לא הייתי הולך למושל המחוז; כאשר המושל לא הקשיב לי, דפקתי על דלת מועצת העם שמעולם לא בחרתי את חבריה, אבל אם הם כבר מייצגים אותי, מדוע שלא אפנה אליהם? האמת היא שמצאתי שהמועצה הזו מייצגת רק את עצמה והיא מנותקת לחלוטין מן העם. כאשר נטרקה דלת מועצת העם בפני, ייעצו לי כמה אנשים שעלי לפנות לד"ר בשאר, משום שהוא הכל במדינה כיום. לכן, ניסיתי והתאמצתי להגיע לד"ר בשאר."

 

לאחר שגמלה בו ההחלטה, עשה אל-ג'מל מאמצים להגיע אל נשיא סוריה: "לאחר שהמתנתי יותר מחודשיים וגורשתי תמיד על ידי מאבטחיו ומלוויו, הסכים אחד המלווים להעביר את המכתב לד"ר בשאר או למנהל לשכתו והבטיח לי שהד"ר אינו מזניח אף פניה או תלונה מצד האזרחים... לכן, הגעתי יום אחד כשאני נושא את אגרתי והעברתי אותה לידי אחד המלווים. באיגרת ציינתי את מספר הטלפון שלי, כדי שבמידה ואוזמן, אהיה מוכן ולא אאחר.

 

ישבתי בביתי ליד הטלפון במשך חודש שלם ובכל פעם שצלצל הטלפון רצתי כמו משוגע להרים את השפופרת; אלא שאף פעם לא היה זה מי שציפיתי לו. החלפתי מילות נימוסים עם הדובר ואף ניסיתי לקצר בשיחה כדי שהקו לא יהיה תפוס במידה והד"ר יחפש אותי. אולם, ללא תועלת.

 

בנקודה זו החלטתי לנסות פעם נוספת ולא להיכנע. התקשרתי לארמון הנשיאותי יותר ממאה פעמים עד שהמרכזן החל להכיר את קולי ולומר לי: "שלום אדון פארוק, הד"ר אינו במשרדו". אני הייתי מודה לו ומניח את השפופרת...

 

לאחר כמה ניסיונות כושלים, נודע לי שהוא [בשאר אסד] נמצא בקורס במכללת המטה הצבאית, שלמרבה המזל, קרובה לביתי. התחלתי ללכת כל יום למכללה הזו ולהמתין בחוץ למקרה שאוכל להיפגש אתו. אלא שהשמירה הכבדה והליווי הצמוד של הד"ר בשאר מונעים מכל אדם מלראות אותו אפילו ממרחק מייל. אלא שאני לא התייאשתי והמשכתי ללכת מוקדם כל בוקר ולשאול את אחד ממלוויו אודותיו. הלה התפרץ עלי בשורה של שאלות: מי אתה? מה אתה רוצה? מי שלח אותך לכאן? וכולי... עד כי כל שרציתי זה להיפטר מהאדם הזה שנדבק אלי ולא הניח לי...

 

נכנעתי למציאות והצטערתי על הזמן שבזבזתי. כך עזבתי את ארצי האהובה והיקרה ונסעתי, או היגרתי, לארה"ב, בניגוד לרצוני, כשאני מגורש ומושפל. היגרתי לארה"ב ואני עוקב אחר החדשות מארצי היקרה... קראתי על המתרחש בסוריה, על סגירת בית הכלא אל-מזה, על הפתיחות הכלכלית והמסחרית, ואפילו על ההתקרבות עם עראק היקרה, כמו גם על המלחמה המתנהלת בין האינטלקטואלים לשר ההסברה הסורי. מאחר שכלא אל-מזה כבר נסגר ואין בו מקום בשבילי... אני קורא לד"ר בשאר אסד להקצות שעתיים בשבוע מזמנו לפגישות עם אזרחים, ולהקשיב לתלונותיהם ולבעיותיהם, שאינן מופיעות בדוחות הביטחוניים והמדיניים המועברים אליו... 

 

אני מבקש גם מהד"ר בשאר לנהוג בנו בכבוד, לבטל את הבחירות למועצת העם, ולמנות אותה בעצמו, כפי שהוא ממנה את המושלים, השרים, ואפילו את המופתי של המדינה. עליו להחליף את יו"ר מועצת העם שנבחר כבר לפני עשרים שנה. בכל הכנות, הוא כבר משעמם אותנו. אפילו הכורסא עליה הוא יושב החלה לצרוח.

 

יש לי בקשה אחרונה מכבוד הד"ר... תבטיח לי שאיש לא ימתין לי בשדה התעופה כאשר אשוב לארצי ואז אני מבטיח לך שאבוא לבקר את משפחתי וקבר אמי. אחר כך, אתה תמשיך להיות נשיא המדינה, ואילו אני, אחזור לגלותי בארה"ב."[1]

 

מכתבו של אל-ג'מל, הכעיס את ד"ר בסאם אל-ח'ורי, סורי החי בגרמניה, ששיגר מכתב תגובה למערכת תחת הכותרת "ד"ר בשאר אסד לא ימנע ממך מלהיכנס לסוריה":

 

"...לאחר שקראתי את המכתב נפגעתי מטיפשותו ותפלותו. למרות שאינני מאנשי המשטר בסוריה, אני מתרגז מאוד כאשר תוקפים את ד"ר בשאר עם או בלי סיבה.

 

ישנם אזרחים המנסים לפנות לדרגים הבכירים ביותר בתביעות אישיות... לדעתי אין זה תפקידו של נשיא הרפובליקה לעסוק בעניינים מסוג זה.

 

במו עיני ראיתי את ד"ר בשאר אסד לפני שקיבל את השלטון בסוריה כשהוא נוהג לבדו וללא כל שמירה במכונית מיצובישי לאנסר ירוקה בת 18 שנה בכיכר השהיד עדנאן אל-מאלכי בדמשק. יתכן שתופתעו לשמוע על כך!

 

יתכן שמר פארוק אל-ג'מל יכול לשלוח פקס או דואר אלקטרוני לאגודה הסורית לטכנולוגית-מידע [שבשאר אסד עומד בראשה] והמסר הזה יגיע בודאות לד"ר בשאר. כמו כן, אני מקווה שד"ר בשאר יקים אתר אינטרנט פרטי, כפי שעשה האמיר של קטר, ובאמצעותו יוכלו להתכתב עמו כל אוהביו וגם כמה מאויביו. הדבר ישתיק את כל היריבים.

 

אני מבטיח למר פארוק שהוא יכול להיכנס לסוריה ולצאת ממנה ללא כל בעיות. ישנם אנשים בסוריה שכותבים ומותחים ביקורת בצורה קשה וחצופה יותר מאשר מר פארוק, והם חופשיים לנפשם." [2]

 

תגובה זו של ד"ר בסאם ח'ורי, הכעיסה את וליד אל-אסכאפי, סורי החי באתונה, ששיגר מכתב תגובה משל עצמו למערכת העיתון:

 

"אני אזרח ערבי, סורי, החש קיפוח ביחס לעצם קיומו ולזכויותיו האזרחיות. תגובתו של ד"ר ח'ורי למכתבו של מר פארוק אל-ג'מל הרגיזה אותי...

 

ראשית, אם אתה יריב, עליך להיות יריב מכובד. אינך חייב לתאר את מכתבו של אדם כטיפשי וטפל ואותו כקשה וחצוף. האיש הביע את רגשותיו בשל סבלו ואתה היית יכול למתוח עליו ביקורת בדרך של "עדינות ותבונה" או באמצעות עובדות שכלתניות...

 

שנית, בנוגע לשבחים שחלקת לנשיא בשאר בכך שאמרת שראית אותו נוהג במכונית ישנה לבדו בכיכר אל-מאלכי לפני שהשלטון נפל לחיקו: האם זוהי הוכחה לכך שאנו עדים לעידן של צדק וביטחון, כמו בימי עמר [אבן אל-ח'טאב]?! האם זוהי הוכחה לכך שהעם אוהב אותו ולכן הוא נוסע כאחד מהם ללא צורך בשמירה וביטחון?

 

אם אכן זהו המצב, מה יש לך להגיד על השינוי בטון הדיבור שלו בין נאום ההשבעה לדברי האיום [שהשמיע לאחרונה] וכל זאת תוך זמן קצר?

 

קידושם של אנשים על ידינו צריך להיעשות בהסתמך על מעשיהם וקורבנותיהם ולא בשל קנאות או תועלתנות... האם לא הגיע הזמן ש17- מליון אזרחי סוריה יוציאו מתוכם [בבחירות חופשיות] אדם שיהיה המתאים ביותר לשלטון?

 

הפירמידה השלטונית בארצנו בונה שכבת שלטון המבוססת על אופורטוניסטים ומושחתים הנוגסים בבשר הסורי ככל שהם יכולים. הנאמנות האישית חשובה יותר מן הכישורים וזאת בהתאם לעיקרון "האיש המתאים במקום הלא מתאים". כל מה שמעניין אותם זה להנציח את האינטרסים שלהם מבלי להתייחס לתוצאות ולנזקים. חלקם חייבים יהיו לשלם את המחיר ביום מן הימים.

 

אין ספק שהעם לא יסלח למי שנהג בכל הדרכים המקיאבליסטיות. בכל החוקים שלהם הם אינם מתייחסים לטובתו של האזרח או לכבודו, עד לרגע שהם חשים שהאינטרסים שלהם בסכנה. ואז הם משווקים לנו נימוקים חסרי משמעות. משום שאנו מדינת עימות עם האויב הציוני, כל המזימות של העולם - ושל מערכת השמש בכללותה - נרקמות נגדנו. המצב הגיע לכדי כך שהם שחררו את מילה "מולדת" מהמשמעות הגיאוגרפית, האנושית, וההיסטורית והפכו אותה לביטוי ל"סמל" המשמש לפתיחתן של מהדורות החדשות.

 

לפיכך, אין פליאה שרבים מן הרחובות, הכיכרות, בתי הספר, האוניברסיטאות, המפעלים, המסגדים, הגשרים, והסכרים נושאים את שמו [של אסד]. כדי לחסוך להם מאמץ, אני מציע להחליף את שמה של סוריה לשמו!"[3]

 

פארוק אל-ג'מל עצמו, שהחל את חליפת המכתבים, שיגר אף הוא מכתב תגובה לד"ר בסאם אל-ח'ורי ובו כתב: "...תשובתי לך, יא ד"ר בסאם, היא שאם אתה - שהינך אינטלקטואל ובעל תואר ד"ר - מפרש את מכתבי כהתקפה על ד"ר בשאר, אני מתחיל לחשוש שיבוא פרופסור ויפרש אותו כניסיון הפיכה...

 

[בנוגע להצעתו של ח'ורי שהנשיא אסד יפתח אתר אינטרנט לפניות הציבור:] אני סבור שהצעתי טובה יותר, משום שאתר אינטרנט לא יאפשר לאיש בסוריה גישה לנשיא. כידוע לך, השרות הזה יקר ביותר בסוריה ולאיש אין אינטרנט פרט לבכירים, סוחרים, או עשירים...

 

בנוגע להצעתך שאני אשלח את מכתבי לאגודה הסורית לטכנולוגית מידע - שלח את מכתביך שלך אליהם...

 

אתה אומר שאתה כועס כאשר תוקפים את הד"ר בשאר עם או בלי סיבה. תשובתי לך היא שיתכן ואני לא כועס כמוך במקרה זה, אבל תהיה בטוח שאני כועס מאוד וחש תסכול כאשר על המכתבים לד"ר בשאר משיב אדם כמוך, הטוען שהוא משכיל, אינטלקטואל ודוקטור.

 

                                                                        על החתום:

                                                                        פארוק אל-ג'מל

                                                                        בוגר בית ספר יסודי בציון בינוני."[4]



[1] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 24.3.2001.

[2] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 27.3.2001.

[3] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 16.4.2001.

[4] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 18.4.2001.