עיתונאי מצרי קורא להפלת משטרו של סדאם חוסיין
העיתונאי המצרי הליברלי, רצ'א הלאל, פרסם מאמר בגנות הלובי הפרו-עיראקי בעולם הערבי. לאחרונה גברה התופעה של אישים מצרים, ובהם אומנים מפורסמים, המבקרים בבגדאד, נפגשים עם נשיא עיראק, סדאם חוסיין, ואח"כ מספרים בראיונות נרחבים בעיתונות המצרית על חוויותיהם. על רקע זה, ביקורתו החד-משמעית של הלאל נגד הלובי הפרו-עיראקי ונגד מנהיג עראק מהוה קול יוצא דופן.
בפתח מאמרו, מצטט הלאל את ג'ורג' אורוול: "הדמגוגים בקרב האינטלקטואלים, האומנים והפוליטיקאים תוקפים את מוחותינו... הם מנסים להמציא שקרים שייראו אמינים ומעשה פשע שייראה מעורר כבוד". אח"כ ממשיך הלאל וכותב:
"איתרע מזלי, והייתי עד ראיה, כעיתונאי, לפלישה העיראקית לכווית ב- 1990 ולמלחמת "סופה במדבר" ב- 1991. יצאתי את קהיר בשעה שה"לובי העיראקי" שורר את שבחו של נשיא עיראק, סדאם חוסיין, אשר ישחרר את ירושלים דרך כווית. ראיתי במו עיני את המשמר הרפובליקני של סדאם פולש למדינת כווית ומנסה למחות אותה מעל מפת העולם. איני שוכח את גופות ההרוגים והפצועים הכוויתים והערבים ברחבה שמול משרד ההגנה הכוויתי ובארמון הנסיכות... איני שוכח גם את מעשי הגזל והביזה ואת מראם של מאות אלפי מצרים, ערבים ואסיאתים, אשר גורשו מעבודתם ומביתם בכווית אל המדבר הלא-נודע בדרכם חזרה לארצותיהם, כשהם באפיסת כוחות.
חשתי כאב על בגדאד, הבירה הערבית האדירה, כאשר טילי המטוסים והספינות האמריקאיים התירו את דמה ב- 17 בינואר, 1991. ואולם, את הנפש חיזקה התקווה, כי סופה של המלחמה יהיה גם סופו של הדיקטטור אשר השליך את עמו ואת צבאו למלחמה בת שמונה שנים עם איראן, שעלתה בחייהם של 400 אלף עיראקים; השמיד באמצעות נשק כימי עשרות אלפי כורדים עיראקים; גרם למותם של מאה אלף עיראקים כתוצאה מהמצור על ארצו האדירה; ו[הביא] לבריחתם של שלושה מיליון פליטים וגולים עיראקים כתוצאה מן ההרפתקה של הפלישה לכווית.
לאחר מלחמת "סופה במדבר" התקווה הייתה כי זהו סופו של הדיקטטור, וכי בבגדאד יקום משטר פוליטי, פלורליסטי והומניסטי וייפול הלוֹבּי אשר גרם לנו כאבי ראש כבר פעמים רבות עם סיסמאות כגון: "גיבור אל-קאדסיה", "שומר השער המזרחי" ו"המפקד מטיל המורא אשר ישחרר את ירושלים".
ואולם, המלחמה הסתיימה, והדיקטטור נשאר. הוא דיכא את ההתקוממויות של השיעים בדרום ושל הכורדים בצפון; הוא השתמש בילדי עיראק כמגן לעמידתו האיתנה וכדי לעורר את אהדת העולם; הוא הפעיל את ה"לובי" בטלוויזיה ובעיתונים-להשכיר ובין האומנים המחפשים תפקידים פוליטיים, או את קופות הכרטיסים, בשמם של ילדי עיראק...
אין לנו התנגדות לְרעיון "הלובּי", אך כל לובי בעולם מכריז על עצמו ככזה, כלומר הוא מפעיל לחץ למען אינטרסים ספציפיים. האם 'הלובי העיראקי' מכריז על כך? אם שיירות האומנים, המשכילים והסוחרים משתמשות כתירוץ בילדי עיראק - שהם קורבנות של משטר ושל מצור עושק - הרי שתירוץ זה אינו עומד, מאחר שמטרת העלייה לרגל לבגדאד היא אינטרסים שתנאי הכרחי לקיומם הוא הבעת אמונים בצדאם ובמשטרו.
"הלובי העיראקי" תובע מאתנו להאמין לשקרים ולכבד מעשה פשע. זוהי תכלית הדמגוגיה, כפי שכבר אמר ג'ורג' אורוול."[1]