האם יש מרחב הסכמה בין איראן לממשל אובמה בשיחות הגרעין?

^{מאת א. סביון וי. כרמון *}

  ^{"לא המזרח ולא המערב –  רק הרפובליקה האסלאמית"}

 ^{איתאלללה רוחאללה ח'ומיני}

הקדמה

מסמך זה עוסק בשאלה האם קיים מרחב הסכמה כלשהו בין ממשל אובמה לבין איראן בנושא הגרעיני.

לכאורה ניתן היה להניח כי מרחב הסכמה כזה קיים, שכן מצד אחד איראן טוענת כי אין בכוונתה לפתח נשק גרעיני וכל תביעתה היא להכיר בזכותה להעשיר אורניום ולהיות במעמד של מדינת סף, על פי המודל הגרמני/יפני (ראה הצהרות בכירי איראן בנושא),[1] ומצד שני, ממשל אובמה מגביל את התנגדותו לגרעין האיראני רק לפיתוח פצצת גרעין אך לא למעמד של מדינת סף גרעינית, אם אמנם תעמוד איראן בתנאים המתחייבים מכך (יישום הפרוטוקול הנוסף, פיקוח אמיתי וכו') ולא תחצה את הסף.[2]

גם אם נקבל את ההנחה המוטעית לכשעצמה, שאיראן מעוניינת אך ורק במעמד סף – שכן כל המידע המצטבר מלמד על חתירה עיקשת לפיתוח נשק גרעיני ומסיבה זו איראן איננה מוכנה לפיקוח אמיתי – גם אז, להערכתנו, אין מרחב הסכמה בין הצדדים מהסיבות הבאות:

הסכסוך עם המערב איננו על הגרעין בלבד

מבחינת מנהיג איראן ח'אמנאי, העימות עם המערב איננו על הגרעין בלבד ואף לא על הגרעין בעיקר.

בסדר העדיפויות האיראני העימות עם המערב הוא רב מימדי:

מטרתו הראשונית של ח'אמנאי היא להבטיח את משטרו מפני מתקפה מערבית. מטרתו השנייה היא שדרוג מעמדה של איראן כמעצמה איזורית ועולמית, ככוח שווה למעצמות האחרות המנהלות את העולם. שתי המטרות שלובות זו בזו ומהוות את בסיס התפישה האידיאולוגית-אסטרטגית של איראן ואת מהותה. איראן שוללת את הגישה המערבית שהיא שחקן משני ופחות בחשיבותו ובעוצמתו בזירה העולמית והאיזורית.

במסגרת זאת, הנושא הגרעיני הוא אחד האלמנטים בעימות הכולל, והוא משמש כמקפצה להשגת המטרות דלעיל. מעמד 'מדינת הסף' הוא המכשיר באמצעותו חותרת איראן להשיג מטרות אלה.

איראן לא תקיים מו"מ ישיר עם ארה"ב אלא כמעצמה שווה לה

זאת ועוד, איראן לא תקיים מו"מ ישיר ונפרד עם ארה"ב אלא כמעצמה שוות מעמד לארה"ב וללא כל תנאים מוקדמים מצידה של ארה"ב כגון הסנקציות. משום כך, דורשת איראן כתנאי ראשון למו"מ עם ארה"ב הסרת כל הסנקציות שהוטלו עליה.[3]

איראן אמנם רוצה בקיום המו"מ עם ה-5+1, אך במסגרתו היא דורשת בראש ובראשונה את הסרת הסנקציות. מבחינתה של איראן, מו"מ זה חייב לכלול מגוון רחב של נושאים וקונפליקטים עולמיים, כפי שראוי למדינה במעמדה של איראן, ובהם הגרעין. לפיכך היא תובעת תשובה להצעותיה הנגדיות הכוללות תמיד מגוון רחב של נושאים.

הבעיה, לדידה של טהראן, איננה הגרעין האיראני כי אם הגרעין של מעצמות המערב ובראשן ארה"ב (שהפעילה בעבר נשק גרעיני) וישראל. איראן מתעקשת על כך שהתהליך כולו צריך להיות הדדי וסימולטני כלומר, זו אינה דרישה חד צדדית מצד הקהילה הבינ"ל לאיראן להגביל את העשרת האורניום שלה אלא מערכת דרישות הדדיות שצריכות להיענות ע"י שני הצדדים באופן סימולטני.

לפיכך, אפילו בין ממשל אובמה לבין המשטר האיראני בראשות ח'אמנאי אין שום מרחב הסכמה. לשיחות הגרעין (בהן משתתפת איראן ואף מעוניינת בהתמשכותן לטווח ארוך) יש כמה מטרות מבחינת טהראן: ראשית, להרוויח זמן לקידום תכניתה הגרעינית ולקיבוע הישגיה בתחום. שנית, לקבע את מעמדה האסטרטגי הבינלאומי כמדינה האחת בעולם העומדת מול 5+1 מעצמות עולמיות, וללא נסיגה מעמדותיה כהוא זה. שלישית, לאלץ את המערב להכיר בה כמעצמת גרעין עולמית נוספת (לצורך זה היא מלווה את עמדותיה במו"מ בהרחבת היקף פעולותיה הגרעיניות, כשלאחרונה הפעילה את מסלול הפלוטוניום בנוסף למסלול העשרת האורניום. היא גם מצהירה בנוסף שבעתיד ייתכן שתצטרך העשרת  אורניום לרמות של 50% ו-90%).[4]

* א. סביון היא ראש זירת איראן במכון ממרי; י. כרמון הוא ראש המכון