כללי

דמות היהודי בעיני המשטר האסלאמי באיראן (1): שורשים תיאולוגיים

מאת א. זיגרון וא. סביון*

הקדמה:

מסמך זה הוא הראשון בסדרה העוסקת בדמותו של היהודי מנקודת מבטו של המשטר האסלאמי באיראן. המסמך יתמקד בפרשנות המחודשת של דוברי המשטר האיראני לפסוקים קוראניים ולמסורות (חדית') הנוגעים למפגשים ההיסטוריים בין היהודים לבין הנביא מוחמד, פרשנות המהווה את התשתית התיאולוגית-פסיכולוגית עליה מבסס המשטר האסלאמי בטהראן את מסריו בגנות היהודים והיהדות. 

רשמית, מבחין המשטר האיראני בין היהדות כדת – שהיא לגיטימית לדבריו – לבין הציונות שהיא גילומו של הרעיון הלאומי היהודי, ושאותה יש לעקור מן השורש. בכירים במשטר מתגאים בחופש הפולחן הדתי שהם מעניקים ליהודים באיראן וגורסים כי הצהרותיהם אינן נגד היהודים/יהדות אלא ביטוי לסלידתם הלגיטימית מן הציונות ומדינת ישראל. כך לדוגמא, דובר משה"ח האיראני ראמין מהמאן-פרסת, שאמר: "אין לנו בעיה עם היהודים אלא עם הציונים בלבד."[1] לדבריו, המשטר מכבד את כלל הדתות המונותיאיסטיות ובהן היהדות, אך קורא להילחם בציונות.[2] הסבר דומה השמיע איתאללה אחמד ח'אתמי, דרשן תפילת יום שישי, ב'יום ירושלים' (17.8.12): "אנו מפרידים בין היהודים הגרים באיראן, מצייתים לחוק, ומשתתפים ב'יום ירושלים' לבין הציונים שההיסטוריה שלהם מעידה על אופיים הרצחני."[3]

למרות טענות אלה של המשטר, ניתן לזהות מסרים נגד היהדות המופצים על ידי בכיריו ועל ידי אמצעי התקשורת העיקריים באיראן. מסרים אלה מתאפיינים בהבעת סלידה מן היהודים, מייחסים להם תכונות ייחודיות ומתארים אותם ככוח רשע נצחי, כשורש הרע בעולם מאז ימי קדם ועד ימינו, תוך הישענות על שורשים תיאולוגיים ופסיכולוגיים במסורות האסלאמיות הקדומות. למשל, דבריו של איתאללה אמאמי-כאשאני בתפילת יום שישי המרכזית בטהראן ב-31 באוגוסט, 2012, שאמר: "המסורות מצוות על המאמינים להכות ביהודים ומבטיחות שיבוא יום שבו היהודים יתורו אחר מקלט למצוא בו מפלט."[4]

 

מגמות עיקריות תחת המשטר האסלאמי באיראן ביחס ליהודים וליהדות

 

1.      התשתית הרעיונית

עם קביעת השיעה כדת המדינה הצפוית (1722-1501), ובמיוחד מאז המאה ה-17 תחת השושלת הקאג'ארית, סבלו היהודים באיראן מרדיפות קשות ונכפו עליהם הגבלות רבות, שמצאו את צידוקן בתפישות ובהוראות ההלכתיות של השיעה באיראן, אשר ראתה ביהודים קבוצה חוטאת ונחותה.[5] בחלוף השנים עברה דמות היהודי תהליך של טרנספורמציה במסגרתה היהודי הנחות והטמא הפך ליצור בעל כוחות רשע עצומים. תהליך זה התגבר עם עלייתו של איתאללה רוחאללה ח'ומיני לשלטון, שהגותו הדגישה את היות היהודים "התגלמות הרשע", "קבוצה ערמומית ורבת תושייה", החותרת ל"דומיננטיות יהודית" על המוסלמים. לדבריו, "מדיניותם הזאת ממשיכה בימינו [...] הם רואים בהשמדת האסלאם צעד הכרחי על מנת להגשים את מטרותיהם".[6]  תהליך זה ממשיך גם כיום תחת המשטר האסלאמי ובהנחייתו. הוא מאופיין בכך שהפסוקים והמסורות הנוגעים למאבק שהתחולל במאה השביעית בין הנביא מוחמד לבין היהודים מפורשים מחדש באופן כזה המבליט את מרכזיותם של היהודים ומצביע עליהם כקבוצה רשעית ומסוכנת שניסתה לפגוע באסלאם מראשיתו.

כך, מעודדים ראשי המשטר באיראן דמוניזציה של היהודים והיהדות. הדוברים האיראניים השונים משתמשים בפרשנות המחודשת הזו כהוכחה לתכונות השליליות הטבועות, לטענתם, ביהודים ולעיסוקם הנצחי במזימות נגד המוסלמים, ובנוסף, הם מצביעים על כוחו העצום של "היהודי" שהעז לעמוד נגד נביא האסלאם.

2.      הקבלה בין המאבק בח'יבר לסכסוך הישראלי-ערבי והצגתו כמודל ליישום בימינו

ראשי המשטר האיראני מציגים את הסכסוך הלאומי הישראלי-ערבי כהמשכו של המאבק הבין-דתי בין היהודים לבין הנביא מוחמד ומשתמשים ביהודי ח'יבר כמופת לדרך בה יש לנהוג ביהודים כיום. כך, בכירים רבים במשטר האיראני, מציגים את גירוש השבטים היהודיים מחצי האי-ערב וחיסולם על ידי הנביא מוחמד במאה השביעית כמודל שיש לחקותו כיום כלפי מדינת ישראל.[7]

 

להלן דוגמאות לפרשנות המחודשת מצד בכירים ואמצעי התקשורת באיראן לפסוקים ולמסורות האסלאמיות וגיוסם של אלה למאבק נגד היהדות/יהודים:

א. פרשנות מחודשת והנחת התשתית הרעיונית נגד היהודים

ד"ר רג'בי דואני: אלה צעדי היהודים להחרבת האסלאם

באתר האינטרנט של בסיג' הסטודנטים, דאנשג'ו, פורסמו ב-10.3.2012 דבריו של חבר סגל אוניברסיטת אמאם חוסין, ד"ר מחמד חוסין רג'בי דואני, שנאמרו במהלך המפגש ה-13 בסדרת מפגשים בנושא חקר ההיסטוריה של האסלאם, שנערך במרכז התרבות ארסבאראן. דואני הבליט את תפקידם של היהודים בתקופת הפצעת האסלאם ותיארם כמי שהתנגדו לאסלאם ולנביאו ורצו להביא לחיסולם. להלן עיקרי דבריו:[8]

הפעולה הראשונה בה נקטו היהודים במטרה להחריב את האסלאם הייתה הלעג לאסלאם ובמיוחד להעדר ספר כתוב בימי האסלאם המוקדמים. היהודים "באו למסגד ולעגו למנהגי המוסלמים [...] עד אשר הנביא הורה להוציאם מהמסגד". בנוסף, "היהודים התרברבו ב[מה שהיה להם] בפני המוסלמים [...] ואמרו: 'לנו, בניגוד לכם, יש ספר קדוש'. בזמן ההוא, התגלתה רק מחצית מהקוראן. הוא לא היה קיים בצורה כתובה והפסוקים שנתגלו נשמרו [בע"פ] על ידי המוסלמים, ועל כן, אמרו היהודים: אלוהינו העדיף אותנו ונתן לנו את הספר השמימי, בעוד שלכם אין ספר שמימי". 

היהודים גם אמרו: "אלוהים העדיף אותנו עליכם וקבע למעננו יום אחד בשבוע (שבת) כיום חג. [...] בתגובה העניק אלוהים [למוסלמים] את סורת יום השישי ובכדי לנטרל את [המניפולציות] הפסיכולוגיות שלהם [כנגד המוסלמים]. על כן, נקבע יום השישי כיום החג השבועי של המוסלמים [...] כיוון שיום זה קודם ליום חגם של היהודים".

”היהודים והצבועים הינם שני האויבים העיקריים של האסלאם”

[...] השירה האנטי אסלאמית הייתה [עוד] "אחת מהפעולות [של היהודים] במאבקם באסלאם. [...] לאחר התבוסה המוחצת בקרב בדר, אימץ משורר יהודי מבני נד'יר ושמו כעב בן אשרפ, את שנאת האסלאם, ובמסעו למכה [...] כתב שירים העולבים באסלאם ובמוסלמים. שיריו הגיעו במהירות לעיר מדינה והכעיסו את המוסלמים [...] מוחמד פנה למוסלמים ושאל: 'מי מסוגל להפחית את הרוע של כעב?' אחיו המאומץ של כעב, מוחמד בן מסלמה התנדב לבצע זאת, ויחד עם כמה מוסלמים הלך למקום מגוריו [של כעב] ובאמתלה של רכישת סחורה, משכו  אותו [המוסלמים] ממקום מושבו והרגוהו. כך איבדו היהודים את אחד מכליהם החשובים ביותר" [...]

"הקבוצה היהודית הראשונה [שנלחמה במוסלמים] הייתה בני קינוקאע. באחד מן הימים, בשוק הנפחים [בעיר מדינה], יהודי מבני קינוקאע פגע והטריד אישה מוסלמית. אישה זו ביקשה עזרה ואחד מהמוסלמים שעבר במקום תקף את [היהודי] והרגו. [בתגובה] היהודים הרגו את המוסלמי ומיד סגרו את חנויותיהם והתחבאו במבצריהם. [על כך] אמר הנביא: הם הפרו את החוזה ולכן מקומם אינו עוד ב[עיר] מדינה. הנביא הקציב להם שבועיים כדי לצאת ממדינה, אך הצבועים הבטיחו להם את עזרתם ועל כן הם [בני קינוקאע] לא יצאו מהעיר ... [ולכן] פרץ קרב בני קינוקאע. המוסלמים צרו על מבצריהם ולאחר כמה ימים, נכנעו יהודי בני קינוקאע והיו מוכנים לגלות ממדינה. אך הנביא אמר: אקבל [זאת] בתנאי שנכסיכם יוחרמו. כתוצאה מכך הם [בני קינוקאע] עזבו מושפלים [את מדינה] ומאז אין  זכר בהיסטוריה ליהודי בני קינוקאע. אירוע זה התרחש בשנה השנייה להג'רה".

 

"בשנה הרביעית להג'רה נפגשו פנים אל פנים האסלאם ויהודי בני נד'יר, כלומר השבט היהודי הרשע ביותר. בשנה זו אירעה טרגדיה לאסלאם, כאשר קבוצה של דרשנים מוסלמים (40 או 70) נרצחו על ידי ראש שבט בני עאמר, בשיתוף פעולה של בני סלים. אחד הדרשנים ששמו עמרו בן אמיה אבן ח'מרי נשאר בחיים [...] והוא דיווח לנביא [על  האירוע]. [...] יהודי בני נד'יר היו בני בריתם של בני עאמר [ולכן] הלך הנביא עם כמה מוסלמים למבצריהם של בני נד'יר. אלה הבטיחו לסייע, אבל ארגנו במהרה ישיבה ואמרו: 'זוהי הזדמנות חד פעמית לפגוש את הנביא לבדו' והחליטו להורגו".

"הנביא ישב לצד הקיר [של אחד] המבצרים, והם [בני נד'יר] רצו להשליך מהגג גלילים [על הנביא] וכך להציג את מותו כתאונה. אך [תכניתם של בני נד'יר] נודעה לנביא מפי המלאך גבריאל אשר הציל את חייו. לאחר אירוע זה, חזר הנביא למדינה והקציב ליהודי בני נד'יר שבועיים לעוזבה אבל הם נשארו בעיר, בדומה לבני קינוקאע. בתום המועד, נע צבא האסלאם לעבר מבצריהם [של בני נד'יר] ... ולאחר מצור ממושך [...], אמרו: 'אנו מוכנים לעזוב את מדינה'. הנביא סלח להם והתיר לכל משפחה לקחת גמל אחד מרכושה. הם העמיסו ככל האפשר על גמליהם [...] ועזבו את מדינה".

 

"היהודים יצאו ממדינה אך הרוע שלהם לא פחת [...] חלקם הלך לח'יבר. לאחר תקופה מסוימת, הצליחו [היהודים] לקבל את השליטה על ח'יבר וכיוון ששנאו את האסלאם, הפכו אותה לבסיס מאבקם באסלאם. הם פעלו כדי לצרף [למאבק] יהודים אחרים מאזורי החג'אז. [...] הסכנה היהודית תמיד איימה על האסלאם" [...]

"העימות השלישי בין האסלאם לבין היהודים היה [העימות] עם בני קוריט’ה. בני קוריט’ה, אשר ראו את גורלם של שני השבטים האחרים, נזהרו שלא להיות מעורבים, אך בני נד'יר עירבו אותם. יהודי בני נד'יר אמרו: אם נצרפם אלינו - האסלאם ייפול. הם באו בשעת לילה בעקבותיהם [של בני קוריט’ה], שלא קיבלו זאת בתחילה, אך בני נד'יר הוכיחו להם במהלך מו"מ שניהלו [עימם], כי נפילת האסלאם ברורה. הם אמרו להם: אם [נלחם] ביחד, נפילתו תהיה מהירה יותר, ואם לא, אתם תינזקו, כיוון שאתם מפרים את הברית. [לבסוף], נקבע כי הם יפתחו במלחמת תעלות. הנביא אשר למד על אופיים הבוגדני, שלח 700 מתוך 3000 אנשי הצבא להילחם בהם. הם לא הצליחו לעבור את התעלה ולא פתחו במלחמה. לכן חזרו המוסלמים למדינה. [...] לאחר תפילת הצהריים, לפני שהתפזרו שהמוסלמים, ירד המלאך גבריאל ואמר: כל מי שאוהב את האל ושליחו, חייב לקרוא את תפילת הצהריים והערב ליד מבצריהם של בני קוריט’ה" [...]

 

"[יהודי] חכם הציע: אנו יודעים ש[מוחמד] הוא נביא [...] הבה נאמין בו. אך הם [היהודים] דחו זאת. הוצעה הצעה שנייה לפיה: המוסלמים יודעים שאנו שומרים את קדושת יום השבת, בואו נתקוף [אותם] בערב שבת, כשהם לא מוכנים. אך גם הצעה זו נדחתה. ההצעה השלישית הייתה: להרוג את נשינו וילדינו  [...] וכך [אם] נשאר בחיים – נוכל להקים משפחות חדשות, [ואם] ניהרג – הילדים והנשים לא יפלו בידי המוסלמים."

בני קוריט’ה היו בברית עם שבט אוס טרם [הופעת] האסלאם. לכן שלח הנביא את אבו לבאבה [במקור] אל-אוסי [משבט אוס] לנהל עימם מו"מ. [לפי] המקורות ההיסטוריים, אמרו היהודים כי יקבלו את כל מה שיחליט סעד אבן אבי מעאז, ראש שבט אוס [...] סעד קיבל את הרשות משני הצדדים [המוסלמים ובנו קוריט'ה] וקבע: לטבוח את כל הגברים הבוגרים, לשבות את הנשים והילדים ולהחרים את כל רכושם. היהודים קיבלו את פסיקתו. לאחר שההוראה ניתנה, חפרו תעלה גדולה, ואת כל הגברים (בערך 600) קשרו, ובבוקר אחד, אמיר אל-מואמנין [הכוונה ככל הנראה לאמאם עלי] וזובייר חתכו את צווארם [של היהודים] וזרקום לתעלה. [...] לפי המסורות ... במאבק בין המוסלמים ליהודים, ההוראה האחרונה ניתנה על ידי הנביא. אך הוראה זו לא הייתה של הנביא [אלא של ראש שבט אוס].  [שכן], כיצד [ייתכן] כי במקרה של שני השבטים האחרים אמר הנביא להגלותם בלבד, אבל במקרה זה [של בני קוריט’ה] הוא פעל בחוזקה?"

פשעם הגדול של יהודי ח'יבר

במאמר שפורסם ב-15.6.2012 באתר סו"י האיראנית הרשמית אירנ"א, לרגל "יום השנה לכיבוש ח'יבר" נכתב: יום זה מציין את מאבקו "של מוחמד נגד היהודים שמטרתם היתה השמדת האסלאם [...] שנאת העם היהודי לנביא ולמוסלמים הייתה רבה יותר מ[שנאתו למוסלמים] של [שבט] קורייש, ש[גייס את] כל התככים והכוח [של היהודים על מנת] להביס את המוסלמים [...]

[ל]יהודים שחיו בעיר מדינה ובסביבותיה [ציפה] גורל שאינו מבשר טובות ושהיה תוצאה ישירה של מעשיהם הבלתי נאותים. קבוצה מהם הוצאה להורג וחלק [מהם] כמו שבטי 'בני קינוקאע' ו'בני נד'יר' גורשו מאזור מדינה והתיישבו ב'ח'יבר' ו[ב]'ואדי אל-קרא' או [ב] 'אד'רעאת שאם' [...]. הפשע הגדול של יהודי ח'יבר, היה שהם עודדו את כל השבטים הערביים להיאבק בשלטון האסלאמי. צבא עובדי האלילים, בסיוע כספי של יהודי ח'יבר, נע יום אחד מנקודות שונות בערב הסעודית לעבר העיר מדינה. כתוצאה מכך, פרצה מלחמה בין הצדדים. הודות לנביא ולהקרבה העצמית של נאמניו, נעצר הצבא הפולש למשך חודש מאחורי התעלה, ולאחר מכן [הפולשים] פוזרו ושבו למולדתם – ובין היתר יהודי ח'יבר חזרו לח'יבר, והשקט [שב] למרכז האסלאם.

חוסר ההוגנות של יהודי ח'יבר, שכנע את הנביא ש[יש] לפרק את המרכז המסוכן הזה, ואת כל [יהודי ח'יבר] לפרק מנשקם. [זאת] כיוון שהיה חשש שעם עקשן והרפתקני זה, יעשה שימוש בכספו הרב, ויעורר פעם נוספת את הערבים עובדי האלילים נגד המוסלמים..."[9]

ההסתה של היהודים נגד האסלאם

במאמר שפורסם באתר ג'אם ניוז ב-29.4.2012, והוקדש לתיאור היסטורי- גיאוגרפי של הכפר פדק, נכתב: "פדק היה כפר בצפון [העיר] מדינה המרוחק ממנה כדי יומיים או שלושה. כפר זה היה במזרח ח'יבר [...] וכל תושביו היו יהודים [...] בשנה השביעית להג'רה שלח הנביא את הצבא [לח'יבר] כדי למחוץ [את] יהודי ח'יבר אשר בנוסף למתן מחסה ליהודים החתרנים שגורשו מ[העיר] מדינה, הם [גם] קשרו קשר והסתיו שבטים שונים נגד האסלאם. לאחר מספר ימי מצור כבש [הצבא] את מבצריהם".[10]

ב. הקבלה בין המאבק בח'יבר לסכסוך הישראלי-ערבי והצגתו כמודל ליישום בימינו

המנהיג ח'אמנאי: התנאים היום זהים לתנאים שהיו בתקופת ח'יבר

בנאום שנשא בעיר קום ב-9.1.2012, התייחס המנהיג ח'אמנאי למצבה הגיאו-פוליטי של איראן ולסנקציות הכלכליות שהטילה עליה ארה"ב, וטען כי איראן השיעית מתמודדת מול ארה"ב הכופרת ובעלי בריתה הציונים באותם תנאים שהיו בתקופת קרבות בדר וח'יבר. בדברים אלה הוא רמז לטבח שעשה מוחמד ביהודי ח'יבר (628) ולניצחונם של המוסלמים המעטים (כיום השיעים) בהנהגת הנביא מוחמד על שבט קוריש – האמיד אך הכופר – בקרב בדר (623).

לדבריו, "החזית הניצבת מולנו - היא חזית של אמריקה ושל הציונים, שניסו כל דרך ומזימה, להילחם מול האומה האיראנית [...] כדי שיוכלו להחליש את עוצמת המשטר ולהשמיד את נחישות העם [...] בראשית האסלאם, חשבו האויבים להטיל מצור כלכלי יחד עם בני טאלב [יריביו האמידים והכופרים של הנביא מוחמד] על המוסלמים [קרי על נאמני הנביא] אולם לא הצליחו. האומללים האלה עשו חישובים כושלים. הם חושבים [כיום] שאנחנו במצב של בני אבי טאלב [שהטילו מצור על העיר אל-מדינה] [...] זה לא המצב. היום אנו בתנאים של בדר ושל ח'יבר [...] אומתנו [כבר] רואה את הניצחונות. האומה קרובה לניצחון".[11]

כמו בח'יבר, מיליון ישראלים יברחו מהשטחים הכבושים

סו"י פארס פרסמה ב-6.6.2012 ראיון שנערך עם מחמד צאדק אל-חוסיני, יועצו לשעבר של שר התרבות הרפורמיסט, עטאאללה מוהג'ראני, ומומחה לענייני המזה"ת. להלן עיקרי הראיון:

שאלה: "בהתחשב בתנאים של ימינו, מהו מצבה של ישראל?"

חוסיני: "מזכ"ל החזבאללה [חסן נאסרללה] אמר לפני כמה ימים שהפרשה של 'ישראל מהנילוס ועד הפרת'  - נגמרה. זו הפעם הראשונה שהציונים חשים שאין להם שום תמריץ להמשיך להגן על מדינה מלאכותית זו. לדבריהם, 'ההתנגדות' הדירה שינה מעיניהם, והם עכשיו באמת חיים עם ההרגשה הזו. אתה יכול להבחין שהם הקימו חומת הפרדה בינם ובין הפלסטינים בגדה המערבית. עכשיו, בשל הפחד מההשפעה של המהפכה במצרים, הם רוצים להקים חומת הפרדה גם בגבול מצרים. הם בנו חומת הפרדה גם בגבול עם לבנון. נושא זה הוא בדיוק הפירוש של פסוק הקוראן: 'אין הם פורצים כאיש אחד להילחם בכם, אלא רק בתוככי קריות בצורות או מעבר לחומות'" [סורה 59 פסוק 14].

שאלה: "כלומר, אותם תנאים של בדר וח'יבר אליהם התייחס מנהיג המהפכה?".

חוסיני: "בדיוק. מדוע הוא מאמין שאנו לא נמצאים בתנאים של אבי טאלב אלא בתנאים של בדר וח'יבר? מפני שבתנאים מסוגם של קרב בדר ניצחנו גם במלחמת 33 הימים [מלחמת לבנון בין ישראל לחזבאללה יולי 2006, נמשכה 33 יום] ומלחמת 22 הימים [המלחמה בעזה בין ישראל לחמאס 2008-2009 שנמשכה 22 יום]. תנאי ח'יבר [קיימים גם היום, שכאז כן עתה, הלחימה של היהודים] היא מאחורי חומה. משמעות הדבר היא שהם הגיעו לקצה היכולת והאפשרויות שלהם והם לא מוכנים יותר לצאת מבתיהם. תחשוב שלישראל, בתור מדינת חוף קטנה וצרה מאוד, למעשה אין יכולת הגנה מבחינה אסטרטגית וגיאופוליטית וכל רגע ייתכן שהיא תיעלם. ייתכן שאנשים אלה ינקטו בבריחה קולקטיבית. כפי שאמר [יחיא רחים] צפוי שבמצב של מלחמה כוללת, בשבוע הראשון יברחו מליון ישראלים מהשטחים הכבושים. זוהי לא הגזמה".[12]

"היהודים-הציונים" זייפו את סיפור השואה כפי שבגדו וסילפו עובדות בעת הופעת האסלאם

במאמר בשם "השואה, כניסה לאזור אסור", שפורסם ב-18.12.2012 בסו"י פארס,[13] ועסק בהכחשת שואה,[14] טען מחברו, מוחמד מלכ-זאדה, כי השואה היא מיתוס, אך גרס כי אין צורך בהוכחה מדוקדקת, אלא להסתפק לשם הוכחת העניין בעיון במקורות האסלאמיים המצביעים על מיומנותם של "היהודים-הציונים" לסלף עובדות. להלן דבריו:

"[...] זהו תקציר עיקריו של סיפור השואה מנקודת מבטם של מעצביו, בעיקר היהודים הציונים [...] בדיקה אודות נכונותה או שקריותה של טענה זו [השואה] אינה הנושא של מאמר זה ואינה מטרתו העיקרית של כותב שורות אלה, אלא שבמקום הזה מספיק לציין שהיהודים עיוותו וזייפו את האירועים ההיסטוריים שלהם, כפי שעשו גם בעת הופעת האסלאם# [ראה מייד הערת השוליים שהופיעה במקור]. הם כל כך מיומנים בכך, שאין ספק שגם בנושא הזה הם עיוותו את העובדות כדי [להשיג את] מטרתם."

#הערת השוליים:

"בטקסטים הדתיים ובייחוד בקוראן, הוסר, בכמה מקרים, הלוט מן המדיניות הצבועה הזו של היהודים. למשל, בסורת השולחן, פסוק 13 מתייחס להפרת הברית של השבטים היהודים. [הפסוק] מדגיש את הבגידה וסילוף העובדות על ידם, ועל כן [היהודים] קוללו על ידי אלוהים: 'קיללנו את היהודים והקשינו את לבם כיוון שהפרו את הברית. הם מעוותים את המילים ומוציאים אותן מהקשרן, ושכחו חלק מהדברים שבגללם ננזפו, ואתה (הנביא) תמיד תהא מודע ל[אופיים] הבוגדני.'"

לאורך ההיסטוריה ניסו הציונים להשמיד את האסלאם בקרב המוסלמים

מזכ"ל משרד התעמולה האסלאמית בקזוין, חג'ת אל-אסלאם עלי נעמת-אללהי, אמר ב-21.9.2012 בתגובה לסרט המערבי 'תמימות המוסלמים' בגנות הנביא מחמד: "אנשים היו שואלים את הנביא 'איזה שבט פגע בך ביותר בהפצת דת האסלאם?' והוא ענה להם שהשבט היהודי הוא אשר פגע והטריד רבות. המסורת הזו מצביעה בבירור על הפגיעה של השבט היהודי בנביא. [כך גם] הציונים במהלך ההיסטוריה התאמצו לגרור את דת האסלאם לשוליים במטרה להשמיד את הדת בקרב המוסלמים".[15]

ניתן לעשות ליהודים את מה שעשה להם מוחמד בח'יבר

בשיעור שהעביר האיתאללה רוחאללה קרהי ב-7.4.12 בנושא מוסר, הוא הסביר כי היהודים טרם התגברו על מה שעשה להם מוחמד בח’יבר. לדבריו, "השיעה מלמדת שניתן עדיין לעשות [ליהודים] את מה שעשה להם [מוחמד] בח’יבר, בדומה ל[מה שעשה] חזבאללה הלבנוני [לישראלים]. אדון חסן נאסרללה היקר, הוא אדם דגול שהראה כי עדיין אפשר [לחזור על פעולת ח’יבר]. היהודים הם חסרי יכולת [להלחם במוסלמים]". [16]