המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
נביל שעת' על בעיית הפליטים
10/2/2001

נביל שעת' על בעיית הפליטים

 

בראיונות שהתפרסמו בימים האחרונים התייחס חבר צוות המו"מ הפלסטיני והשר לפיתוח ושת"פ בינלאומי ברש"פ, נביל שעת' בהרחבה למו"מ שהתנהל בטאבה בנושא הפליטים. תמונת המצב שהציג היא המפורטת ביותר עד כה בנוגע לעמדה הפלסטינית בנושא הפליטים.

 

להלן קטעים מראיון שהעניק שעת' בנושא ליומון הפלסטיני אל-איאם[1]:

 

שאלה: ניתן לומר שבעיית הפליטים נידונה לראשונה לעומק במו"מ בטאבה. האם תוכל לדבר על מה שהתנהל במו"מ זה?

שעת': כל דיון בנושא הפליטים צריך להתבסס על זכותם הטבעית [לשיבה ולפיצויים] ועל זכותם המשפטית הנסמכת על החלטה 194 [של האו"ם]. שתי זכויות אלה הנן נפרדות [מכל הנוגע] להחלטה 242 הקובעת בנושא הפליטים דבר פשוט מאוד: יש להביא פתרון צודק לבעיית הפליטים. אולם, החלטה 242 אינה מכנה אותם פליטים פלסטינים ואינה מדברת על מהות הפתרון: שיבה או פיצויים?

 

[לפיכך] לו באנו להסתמך על החלטה 242, לא היינו משיגים דבר בנושא הפליטים, שכן התשובה הישראלית האוטומטית והמסורתית היא ש[החלטה 242] כוללת את הפליטים היהודים שיצאו ממדינות ערב. משום כך אתה שומע אמירות כגון שיש להציב את הפליטים הפלסטינים מול הפליטים היהודיים - כפי שהם מכנים אותם - ושהיהודים צריכים לקבל מחצית מן הפיצויים...

 

זו היתה העמדה הישראלית המסורתית; ישראל לא הסכימה לדון בשום דבר, פרט ל[נכונותה] להשתתף, יחד עם הקהילייה הבינלאומית ב[צעדים] שיקלו על אזרוח הפליטים הפלסטינים במקומות אחרים ובכך יבוא קץ על כל אחריות של ישראל לאופן יציאתם של הפליטים ולמהות זכויותיהם. אלה הם הדברים שהם אמרו בקמפ-דיוויד...

 

יש לזכור שלפני נושא הפליטים, עמד נושא העקורים [מ1967-]. היתה הנחה שנושא זה יהיה קל יותר ושכל העקורים שיצאו מהגדה המערבית, ובכללה ירושלים, ומרצועת עזה בשנת 1967 ישובו לגדה המערבית ולעזה במהלך תקופת הביניים. נכון שכמה מהם שבו, אך לא באמצעות מנגנון לשיבת העקורים. מי ששבו היו אנשים שהשיגו אישורי ביקור ונשארו בפלסטין לאחר שתוקפם של אישורים אלה פג, או כאלה אשר שבו במסגרת "כוחות השחרור הפלסטינים", או במסגרת הסגל הפוליטי הפלסטיני ששב להקים את הרש"פ. אלא שעד כה לא שב אפילו אדם אחד במסגרת עקרון שיבת העקורים ובאמצעות מנגנון זה.

 

הצד הישראלי לא הודה, עד לרגע האחרון, בזכות כלשהי של אותם עקורים. הם לא הגיעו עמנו להסכם אפילו בנוגע לטפסים ולשאלונים שישמשו [כדי לקבוע] מי רוצה להגיש בקשה לשיבה כעקור...

 

בנקודה זו ברצוני להעיר כי ישנם כמה מטומטמים הסבורים שנושא השיבה הוא שאלה של שיבה או פיצויים, משום שהחלטה 194 קבעה שיש להשיב את הפליטים שהוצאו מבתיהם בחזרה לבתיהם ולכפריהם, במידה והחליטו לחיות בשלום עם שכניהם, או להעניק פיצוי למי שאינו רוצה בשיבה. אלא שהחלטה זו התאימה לשנת 1948.

 

כעת, בחלוף 53 שנה, לא ניתן עוד לעסוק בבחירה בין שיבה לפיצויים. היום, אתה מדבר על 53 שנים של סבל ואובדן זכויות ורכוש לאורך שנים שבהן שווי הרכוש הוכפל יותר מפי מאה. לפיכך, כבר לא ניתן לדבר על שיבה או פיצויים. כיום, קיימות שתי זכויות השלובות זו בזו: זכותם של הפליטים לשיבה וזכותם לפיצויים.

 

בנוסף, אנו איננו מקבלים את הרעיון של פיצוי מן המדינות התורמות. על מה יפצו אותנו מדינות אלה? לא הן היו אלה שגנבו את אדמותינו ובלעו את זכויותינו. אנו מקדמים בברכה כל מדינה תורמת המעונינת לעזור למדינה הפלסטינית. אם המדינות התורמות מעונינות לשלם פיצויים לירדן האומרת שהיא נשאה בהוצאות כבדות בטיפול בפליטים ב53- השנים שחלפו, או ללבנון ולסוריה - זה עניין אחר. אבל על רכושנו וזכויותינו - ישראל היא שצריכה לפצות, משום שהיא זו אשר לקחה והפקיעה אותם והיא זו אשר השתמשה ברווחים ובהכנסות שנבעו מהם. מעל לכל, ישראל היא הסיבה לסבלו של העם הפלסטיני לאורך השנים שחלפו.

 

מאז קמפ-דיוויד - ודרך אגב, בטאבה אנו לא שינינו ולו שורה בודדת מנייר העמדה שהצגנו בקמפ-דיוייד - תבענו לממש את שתי הזכויות; תבענו גם שישראל תשא באחריות לממש את שתי הזכויות האלה. הסתמכנו בכך על התיקים שנאספו על ידי ועדת הפיוס הבינלאומית [PCC-Palestine Conciliation Committee]  שערכה מחקרים בין השנים 1950-66. נכון שמה שמצוי במחקר האחרון שהתפרסם ב1996- אינו מספק, משום שהוא כולל רק חמישה מליון דונם מתוך 16 מליון דונם שגזלה ישראל מאדמת פלסטין. אבל 11 מליון דונם מתוך 126 המיליון - מצויים בנגב ואדמות אלה לא היו רשומות [בטאבו]. הועדה אשרה שחיוני לקבוע פיצוי גם עבורם על אף שאין טאבו ואין רישומים מדויקים בנושא זה.

 

בנוסף לכך, הועדה הבינלאומית שהורכבה מארה"ב, צרפת, ותורכיה לא נתנה אומדן של הרכוש והנכסים דלא-ניידי [שישראל לקחה]. היא גם לא נתנה כל אומדן לסבל הנפשי והגופני של הפליטים. לכן, אנו תובעים את כל הדברים האלה. אנו תובעים, בראש ובראשונה, פיצויים על הסבל, העינויים, גניבת מקורות [ללא פירוט] ואי תשלום הרווחים עליהם, בין אם מדובר באדמות שנרשמו על ידי ועדת הפיוס הבינלאומית, ובין אם באדמות שלא נרשמו. כמו כן הכנסנו תנאי המחייב את ישראל להעביר לנו את כל המסמכים המעידים על כל הנכסים שהיא העמידה תחת האפוטרופסות של מה שמכונה "הממונה על נכסי נפקדים". תבענו הקמת ועדה בינלאומית חדשה שתגיע למולדת ותאמוד את ההפסדים ואת הרכוש ואת שווים בערכים של היום ולא של 1948. זה פן אחד.

 

הפן השני הוא זכות השיבה. באופן טבעי, אנו נתחיל את נייר העמדה שלנו, שיפורסם בזמן המתאים, עם זכות השיבה ורק אח"כ נדבר על הפיצויים. בנושא זה אנו מתעקשים על הזכות האבסולוטית של הפליטים לשוב, ועל מנגנון ברור למימושה של זכות זו.

 

צריך להיות ברור שמי שמנהל מו"מ מנהל מו"מ על כל זכויותיו. הוא אינו מזניח אף אחת מזכויותיו. במו"מ איננו אומרים: או שנסכם על כל מילה או שלא. אתה מנהל מו"מ על כל הסוגיות ובסופו של דבר אינך חותם על אף הסכם אלא אם כלל את כל הנושאים. לא יהיה הסכם סופי לפני שנשיג את כל הזכויות.

 

בנקודה זו אנו מדגישים שאנו נחתום רק כאשר נקבל מה שיספק אותנו: זכות השיבה ומנגנון למימושה וזכות הפיצויים ומנגנון למימושם. כאשר נשיג את שני הדברים באופן שיספק אותנו, יגשים את מטרותינו ואת שאיפותינו, נאמר: זהו ההסכם. לפני כן, אנו מקשיבים ודנים וממשיכים לומר "זה לא מספיק" עד שנשיג את מה שאנו רוצים. תהיה זו טעות לומר, במידה והצד השני ויתר לך בנוגע לאחת מזכויותיך, שאתה דוחה אותה עד שתשיג את כל זכויותיך. לא. מה שאתה משיג, אתה צובר וממשיך לנהל מו"מ עד שתשיג את כל זכויותיך.

 

יש גם נושאים מעשיים שהתחלנו לדון בהן בפעם הראשונה, כגון סוגיית הגדרת הירושה ווידוא זהותו [של היורש]. לדוגמא, יכול לומר אדם שהוא פלסטיני, פליט מכפר אל-ברוה, והוא רוצה לשוב אליו ושהוא הותיר שטח אדמה בגודל 150 דונם. כיצד ניתן לוודא זאת? ישנם אנשים רבים שאין להם הוכחות ואחרים שלאדמותיהם כבר יש 40 יורשים. האם תשלם לכל אחד מן היורשים או שתשלם ליורשים באופן קולקטיבי לאחר שקיבצו את תעודותיהם? האם הם ישובו כל אחד בנפרד או שהחמולה כולה תשוב? ישנן סוגיות רבות שהתחלנו לדון בהן בפעם הראשונה ונקודת המוצא של כולן היא זכות השיבה המלאה לכל האנשים והזכות לפיצוי מלא לכל האנשים.

 

שאלה: אילו שינויים חלו בעמדה הישראלית בטאבה לעומת עמדתם בקמפ-דיוויד בנושא הפליטים?

שעת': השפה הייתה שונה, אך אין די בכך. בטאבה, הם חרגו מן השפה הישנה. לדוגמא, הצד הישראלי החל לדבר על סבלם של הפליטים ועל כך שישראל מביעה את מלוא הצער על מה שקרה לפליטים כתוצאה מכינונה של מדינת ישראל לאחר מלחמת 1948 ושהיא מוכנה לפצותם ומכירה בתביעתם לשיבה ולעצמאות. הנוסחאות השתנו כעת מאלו שהיו בתחילה: בקמפ-דייויד, הם לא הכירו בזכותם של הפליטים לתבוע [שיבה] ולא הכירו בתוצאה של התביעה הזו. הם גם לא הכירו בזכותם [של הפליטים] לתבוע פיצויים מישראל.

 

כמו כן, נושא היהודים הערבים כבר לא עומד על הפרק, וזאת בשעה שבקמפ-דייויד, הם היו נחושים שהיהודים הערבים יקבלו את מכסתם מועדת הפיצויים ושישראל לא תשלם דבר שלא באמצעות ועדת הפיצויים. ישנם דברים שהשתנו. הם הכירו בהחלטה 194 בפעם הראשונה בטאבה.

 

שאלה: הכירו בהחלטה 194? מה בנוגע לשיבה?

שעת': משום כך אמרנו שההכרה בהחלטה איננה מספיקה לנו ושאפילו ההכרה בזכות השיבה האבסולוטית איננה מספיקה לנו, אם לא ייכלל בה מנגנון למימוש וערבויות בינלאומיות למימוש כפי שנקבע בהחלטות האו"ם. כלומר, אני אינני שמח רק משום שאומרים לי מלים יפות.

 

שאלה: כלומר, הם מכירים בהחלטה 194 על פי הפרשנות שלהם?

שעת': הם אומרים: פתרון צודק לבעיית הפליטים על כל היבטיה על פי ההחלטות הבינלאומיות, ובראשן החלטה 194. זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. אולם כדי להרגיע את לבי צריך להיות מנגנון ליישום. לדוגמא: כיצד יפנה הפליט כדי לשוב? כיצד אבטיח את השיבה? אם הפליט שב, כיצד אנו יכולים להבטיח שהוא יקבל חזרה את ביתו? ואם הוא שב, כיצד נבטיח שהוא יוכל להחזיר את משפחתו? האם תשוב כל החמולה, וכיצד? אנו דנים בפרטים האלה כדי לוודא את מימושם.

 

שאלה: יוסי ביילין אמר בראיון שנושא הפליטים הפלסטינים בלבנון זכה לטיפול מיוחד במו"מ בטאבה ושנושא זה זכה לקדימות...

שעת': נושא זה זוכה תמיד ליחס מיוחד. תמיד. על פי הוראותיו של הנשיא ערפאת, לפליטים בלבנון יש עדיפות על ציר הזמן משום שהם הסובלים ביותר מבין הפליטים הפלסטינים. הם הפליטים היחידים בעולם שמתארחים במדינה שאינה רוצה בהם. במדינות המארחות האחרות הם זוכים ליחס אחר. לבנון היא המדינה היחידה שלמרבה הצער, מסרבת להכיר בהם...

 

שאלה: מה בעניין העקורים?

שעת': יש למעלה מ860- אלף עקורים, שעזבו את עזה, ח'אן יונס, שכם, וחברון.. כאשר תקום המדינה הפלסטינית עצמאית, תהיה להם זכות מוחלטת לשוב למדינה זו ללא כל מגבלה.

 

בנוסף, הכרזת העצמאות קובעת כי המדינה הפלסטינית היא מדינת הפלסטינים באשר הם, ולכן כאשר תכונן המדינה הזו, לא תהיה לישראל או לכל גורם אחר בעולם זכות להתערב בענייניהם. אנו נקדם בברכה כל פלסטיני שיאמר שהוא רוצה דרכון פלסטיני ושהוא רוצה לשוב למדינה הפלסטינית. אם הוא בא מישראל, אין הדבר גורם לאובדן זכותו לתבוע לשוב לישראל, אם כפרו מצוי שם.

 

הצלחנו להשיג הסכמה לכך שלישראל אין כל קשר או [יכולת] להגביל את מי שיחליט לשוב למדינה הפלסטינית.

 

שאלה: כלומר, זכות השיבה למדינה הפלסטינית אין משמעותה שאין זכות לשוב לבתים ולרכוש בישראל?

שעת': בדיוק. זכות זו קיימת מאז כינון המדינה הפלסטינית וההכרזה על המדינה הפלסטינית באלג'יר ב1988-. אין היא מבטלת את זכותו של מי שהיה במקור מ[שטחי] 1948. ושב למדינה הפלסטינית, לתבוע את זכותו לשוב לכפרו בשטחי 1948..."

 

בראיון נוסף ליומון הלונדוני אל-חיאת[2], אמר שעת' כי הצהרתו של חבר צוות המו"מ הישראלי לטאבה, גלעד שר כי הפלסטינים הסכימו לפתרון ריאליסטי לבעיית הפליטים היא "קשקוש" ו"אינה חורגת מתעמולת הבחירות שמנהלים אנשי ברק"

 

שעת' הגיב לטענות שנשמעו נגדו כי "הסכים לדון בעקרון של הפיצויים בטרם השיג מישראל הכרה פומבית בעקרון של זכות השיבה ובאחריותה ההיסטורית, המשפטית, וההומאנית על מה שעוללה להם המדינה העברית" ואמר:

 

"האם היתה זו בגידה להסכים לקבל שלושה או שישה אחוזים מן השטח, לפני שקבלנו את עזה ויריחו? האם היתה זו בגידה לקבל ערים נוספות לפני שנשיג שכונות בירושלים? מה רע בכך שניקח את כל מה שאנו מסוגלים לקבל במסגרת מו"מ מצטבר, עד שנשיג את זכויותינו במלואן? אנו נמשיך לתבוע את זכות השיבה לכל הפליטים עד שהדבר יתגשם. אלא שבה בשעה, אנו תובעים את זכות הפיצויים למי שסבלו והוגלו. אני שב ואומר שזהו טמטום לדבר על פיצוי כאלטרנטיבה לשיבה."

 

בנושא העקורים, שב שעת' וקבע כי ישראל הסכימה לשיבתם של כל 860 אלף העקורים. לדבריו, "ברגע שהמדינה הפלסטינית תהפוך לעובדה קיימת, לא תהיה לישראלים שליטה או נוכחות במעברים וכל העקורים יוכלו לשוב ביום אחד, אם הם ירצו בכך."

 

שעת' תאר את הידיעות בדבר הקמת עיר פליטים באזור חלוצה כ"דברים ריקים, משום שבאזור זה אין כלום והוא אינו ראוי שיחיו בו מלכתחילה. כל זה הוא מהרהורי לבם של הישראלים."



[1] אל-איאם (רש"פ), 3.2.2001

[2] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 2.2.2001

תגיות