כללי

 

האחים המוסלמים במצרים: ההתקפה על השגרירות - "מחאה לגיטימית"

 

לצד הגינויים הרבים הנשמעים במצרים להתקפה על שגרירות ישראל ב-9 בספטמבר 2011,[1] פרסמו גורמים שונים בתנועת האחים המוסלמים הודעות המצדיקות את ההתקפה "הלגיטימית", שבאה, לדבריהם, כתגובה  לרפיסות השלטון המצרי הנוכחי ביחס לישראל, לאחר תקרית הגבול בין שתי המדינות (18.8.11).

 

יצוין כי, מאז התקרית, לקחה תנועת האחים המוסלמים חלק פעיל בשלהוב המחאה העממית המצרית הרחבה נגד ישראל וקראה לבחון מחדש את היחסים עם ישראל ואת הסכם השלום עימה. בכירים בתנועת האח"ס הביעו אכזבה מהתגובה המצרית הרשמית וקראו לתגובה צבאית שתהיה שקולה לתקיפת צה"ל בגבול.[2]

 

בעצרת מחאה מול שגרירות ישראל בקהיר (19.8.11) בהשתתפות כ-200 אנשי אח"ס, אמר ד"ר סלאח סולטאן, מרצה לשריעה מאוניברסיטת קהיר המקורב לאח"ס וראש ועדת ירושלים באיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים בראשות השיח' יוסף אל-קרדאוי, כי זכותו של כל מצרי הפוגש ציוני במצרים, להרגו, כשם שישראל הרגה את הסכם קמפ דיוויד.[3] בהזדמנות אחרת, קרא סולטאן אף להרוג את השגריר הישראלי.[4]

 

מזכ"ל האח"ס, ד"ר מחמוד חוסין, אמר כי אין זה הגיוני שהסכם השלום בין מצרים לישראל יישאר כפי שהוא ולא יאפשר למצרים להכניס כוחות לסיני בעוד שישראל עושה בו כרצונה. הוא קרא לעיון מחדש בסעיפי ההסכם ולא לביטולו, והציע להביאו למשאל עם לאחר השמטת כל הסעיפים הפוגעים בריבונות המצרית.[5] באתר האח"ס פורסמו מאמרים על חוסר התוחלת של הסכם השלום עם ישראל, תוך קריאה לתמוך בהתנגדות הפלסטינית ולהיערך לעימות בלתי נמנע עם "האויב הציוני".[6]

 

תנועת האח"ס: המתקפה - תגובה לרפיסותו של השלטון

בהודעה מטעם מפלגת "החירות והצדק" של האחים המוסלמים נכתב כי התקפת השגרירות הישראלית נחשבת "למחאה לגיטימית נגד הישות הציונית ופשעיה, מפני שמה שקרה מול שגרירות הישות הציונית הוא הוכחה להמשך ההתנגדות המצרית העממית לנורמליזציה עם מדינת הכיבוש. הדבר צריך לפתוח פתח לעיון מחודש באופי יחסי מצרים-ישראל וטבעם. המסר של העם המצרי צריך להגיע לכיבוש הישראלי כדי שיידע שמצרים השתנתה ושכל האזור השתנה וכי באזור הערבי כבר אין מקום ליהירות ולתוקפנות [הישראלית]..."[7]

 

בהודעה מטעם תנועת האחים המוסלמים נכתב: "האיטיות והוותרנות [מצד השלטון המצרי] ביחס לחיילים השהידים שלנו, שנהרגו על ידי הציונים בגבול [עם ישראל], אי הנקיטה בעמדה נחרצת וכן ההססנות בנוגע להחזרת השגריר המצרי [מישראל], יהירות הציונים המסרבים אפילו להתנצל, וכן הקמת חומת בטון גדולה להגנה על השגרירות –  הן הסיבות העיקריות להתפרצות הרגשות הלאומיים בנפש המצרים. כדי לטפל בעניין על השלטון להיענות לרצון העם ולכבדו, בין אם מדובר בשלטון הזמני הנוכחי או בשלטון האזרחי הבא..."[8]

 

דוברה של תנועת האח"ס, ד"ר מחמוד ר'זלאן, אמר כי "הפלישה לשגרירות הייתה תגובה לחוסר האונים של מקבלי ההחלטות במצרים [שלא הצליחו] להרגיע את תחושות המתקוממים, אשר מצאו דמיון בין עמדת המשטר הקיים ועמדות משטרו של מובארכ ביחס לדמם של המצרים שישראל התרגלה לשפוך מבלי להיענש ומבלי שדבר ירתיעה."  

 

לדבריו, אם המועצה הצבאית הייתה מחליטה להחזיר את השגריר [המצרי מישראל] או מחייבת את ישראל להתנצל, העניין היה מסתיים, אך "חוסר האונים המצרי לעומת הנחישות התורכית הוא שדחף את הצעירים לנקום בעצמם את דם השהידים של סיני."[9]

 

מאמר באתר האח"ס: הנאצים היהודים מרוויחים מקשריהם עם מצרים

במאמר באתר האחים המוסלמים, כתב האינטלקטואל המצרי, ד"ר חלמי מוחמד אל-קאעוד: "תודה לאל, העם המצרי מוטט את חומת ההפרדה מבטון [שחצצה] בין הציבור המצרי לבין הבניין שבו שוכנת שגרירות הפולשים הנאצים היהודים הרוצחים, והדגל הציוני הורד והוצת בפעם השנייה... החומה החדשה בלב קהיר מעידה על דברים רבים, בהם:

 

- הקמת החומה במהירות שכזו משקפת את ביזוי דם המצרים ואת מחירו הזול לעומת מחיר דמם של היהודים הפולשים בפלסטין הכבושה. המנגנון הצבאי היהודי הנאצי ערך כמה מלחמות נגד רצועת עזה, הרג למעלה מ-1500 פלסטינים ופצע למעלה מ-5000 גברים, נשים וילדים, בנוסף להריסת מאות בתים, בתי ספר, מסגדים ומוסדות. כל זה למען חייל נאצי יהודי אחד ששמו גלעד שליט, שנשבה בידי לוחמי הג'יהאד הפלסטיניים באחת מפעולותיהם נגד הכובש הנאצי היהודי.

 

- אופן הטיפול ברצח חמשת החיילים המצריים על הגבול המצרי-פלסטיני באמצעות מטוס נאצי יהודי שנעשה בכוונה תחילה ולאחר מעקב מוקדם, מלמד שמדיניות התקופה שחלפה עדיין קיימת, ושמדיניות בליעת ההשפלות הנאציות היהודיות נמשכת ובלתי ניתנת לשינוי [גם] לאחר מהפכת ינואר, שכן הממשלה הודיעה על החזרת השגריר המצרי בערב [שלאחר התקרית], ובבוקר [למחרת] הכחישה זאת מכל וכל. במקום לגרש את השגריר הנאצי היהודי, דיבר השגריר הזה ביהירות ובעזות מצח ואמר כי לא יעזוב את קהיר, אלא יישאר על אפם ועל חמתם של המצרים...

 

- כאשר הכריז שר [הביטחון] הנאצי היהודי, אהוד ברק, על כך שמדינתו מצרה על מותם, ולא על הירצחם, של החיילים המצריים, טענו כמה משופרות השלטון כי הפולשים הנאצים היהודים התנצלו על פשעם נגד מצרים ובניה. מה שמפתיע בכך היה שהשר שהוזכר [אהוד ברק] הכריז בעזות המצח האופיינית [לו] שהישות הפולשת שלו לא תתנצל בפני אף אחד.

 

- התקוממותו של העם המצרי ויציאתו לעבר שגרירות האויב, כדי לערוך הפגנה ושביתת שבת במחאה על הפקרת הגבול המצרי ורצח החיילים המצריים, היו תגובה טבעית שגרמה מבוכה לאויב. ניתן היה לנצל את המצב הזה ולאלץ את הרוצחים היהודים להתנצל, ללמדם [שיעור] במוסר בפני העולם ולתקן את הסכם הכניעה שנחתם בקמפ דייוויד, באופן שישמור על שלום חיילינו וגבולנו; יעצור את ההשתוללות הנאצית היהודית באזור רפיח וסביבתו, ויהפוך את קול העם המצרי לבעל נוכחות בהתמודדות עם הרוצחים ועם עמידתם הזולה והבלתי פוסקת על המקח. מצער שהשלטון המצרי הפקיר את הקלף החשוב הזה, בעקבות ההתערבות האמריקאית, למען הבטחות שלעולם לא יקוימו...

 

- בשעה שהנאצים היהודים הפולשים הודיעו כי לא יתנצלו בפני העם המצרי או בפני כל אחד אחר, החלו התורכים בצעדים פוליטיים חשובים ביותר כדי להשפיל את הפולשים היהודים הרוצחים עד עפר, כאשר שר החוץ התורכי, אחמד דאוד אור'לו, הודיע על גירוש השגריר הנאצי היהודי באנקרה והקפאת ההסכמים הצבאיים עם הפולשים הנאצים היהודים. בנוסף הודיע עבדאללה גול, נשיא תורכיה, שהיחסים בין תורכיה לפולשים הנאצים היהודים לא ישובו לקדמותם עד להתנצלות הפולשים על רצח תשעת התורכים [על ספינת המרמרה], הענקת פיצויים למשפחותיהם ולמשפחות הפצועים האחרים והסרתם את המצור הנפשע מעל רצועת עזה.

 

המשטר המצרי לא אימץ את העמדה התורכית המתקדמת הזו והעדיף להמשיך בעמדת המשטר שעבר מן העולם, שהיהודים הפולשים ראו בו נכס אסטרטגי. יתר על כן, נשמעו קולות שחזרו על התקליט השבור הישן: 'האם ברצונכם שנכנס למלחמה כשאיננו מוכנים?'... אך עימות פוליטי אין משמעותו מלחמה. למצרים יש קלפים חשובים מאוד שיגרמו לפולשים היהודים הרוצחים להיכנע ולהעניק לה את מה שהיא רוצה גם ללא מלחמה.

 

הפולשים הנאצים היהודים יודעים היטב שהם מרוויחים מיחסיהם הכלכליים, המסחריים, החקלאיים והמדיניים עם מצרים ושאם מצרים תקפיא באופן חלקי או מלא את היחסים האלה, אז הם יהיו המפסידים הגדולים ביותר. אבל הבכירים נושאי המשרות הנכבדות אצלנו התעלמו מכל אלה ושתקו כמו מתים, [שעה] שדמם של השהידים נשפך לשווא… יהיה המצב אשר יהיה, העם המצרי מסוגל תמיד לתקן את המצב באופן שיעניק לו כבוד ויגן על קיומו וכבודו, כפי שקרה ב-9.9.2011…"[10]        

 

מאמרים בעיתון החמאס: סימן לסופה הקרוב של ישראל

עד עתה לא פרסמה תנועת החמאס תגובה רשמית לפריצה לשגרירות הישראלית בקהיר. יחד עם זאת, שני בעלי טורים ביומון "פלסטין", המזוהה עם התנועה, טענו כי זהו אחד מהסימנים המצביעים על סופה הקרוב של מדינה ישראל בידי ה"צונאמי הערבי", וכי ניתן לראות באירוע זה "דגם מוקטן" של האופן שבו הדבר יקרה – נהירת המוני פליטים פלסטינים מהמדינות השכנות אל תוך ישראל ובריחתם של הישראלים לארצות מוצאם.

 

בעל הטור ביומון פלסטין, עצאם שאור, כתב: "קיומה של שגרירות של האויב הציוני בין מיליוני מצרים הוא דבר לא טבעי. הדבר הטבעי הוא שהעם מורד ושהשגריר הציוני והצוותים הדיפלומטיים בורחים, [ושהתושבים] משתמשים במסמכיהם הסודיים כדי למכור בהם פלאפל ותירס צלוי. התרחשות זו התעכבה בשל המשטרים ששלטו במצרים עוד מלפני תקופתו של הרודן עבד אל-נאצר ועד למובארכ. מה שקרה לשגרירות הישראלית  הוא דגם מוקטן למה שיקרה למדינת הכיבוש הזרועה באוקיינוס ערבי ואסלאמי, שגליו החלו לעלות והמייתו החלה להתחזק. מדינת הכיבוש לא תשרוד מולו ותיפול כפי שנפלה חומת השגרירות הישראלית בקהיר נפלה.

 

המהפכה הערבית אינה לטובת השלום בין מדינת הכיבוש לבין הערבים, כפי שחזרו ואמרו נשיא הישות שמעון פרס ואחרים. היא לטובת השלום של העמים הערביים שלא יתגשם אלא עם הסתלקותה של מדינת הכיבוש... אין דו-קיום ואין שלום עם אלה הכובשים את פלסטין, מטמאים את [מסגד] אל-אקצא, שורפים את מסגדינו, רוצחים את עמנו ומגדפים את נביאנו יומם ולילה.

 

בפני מדינת הכיבוש עומדת רק אחת משתי [אפשרויות] רעות: להסתלק או ללכת לאבדון. זהו סופה הבלתי נמנע של הישות הגוזלת. יחד עם זאת, מדינת הכיבוש יכולה לחיות את שנותיה האחרונות – לפני שהצונאמי הערבי יכה בה – בביטחון ובשלום, אם היא תיכנע לתנאים של סביבתה. שהרי ישנה הסכמה כללית על האפשרות להסכים על הודנה לטווח 'ארוך' לאחר נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים הכבושים משנת 1967, הסרת כל ההתנחלויות מהגדה המערבית וירושלים והפסקת פשעיה [של מדינת הכיבוש] נגד העם הפלסטיני, מבלי שהיא תחכה להכרה פלסטינית בלגיטימיות של כיבוש האזורים הכבושים משנת 1948. הרי אין מי שמוסמך לוותר על טפח אחד מאדמת פלסטין, מכיוון שפלסטין היא אדמת וקף אסלאמי ולא של הפלסטינים בלבד ולא של תועמלני השלום בלבד. תוכנית ההודנה הזמנית היא מכנה משותף של שאיפותיהם של אש"ף, יוזמת השלום הערבית וההתנגדות האסלאמית חמאס, ועל מדינת הכיבוש להיכנע למציאות, במיוחד לאור הנסיבות האומללות שבהן היא נמצאת, כשהיא אינה מסוגלת לכפות את תנאיה ותכתיביה."[11]

 

בעל טור אחר ביומון פלסטין, מצטפא אל-צואף, כתב: "אירועי השגרירות הי'שראלית' בקהיר, ההסתערות עליה לאחר הריסת החומה והעלייה לקומה העשרים בו נמצאת השגרירות, מהווים דוגמה חיה של התרחיש לסופה של 'ישראל'. גדר ההפרדה [בגדה המערבית], הדומה לחומת השגרירות, לא תמנע את הסתערות [הפלסטינים] על הגבולות בזמן המתאים. לא הכוח יכול לעמוד מול רצון העמים, ולא ההגנה האמריקאית או המערבית יכולה לעצור את הנהירה לעבר גדר ההפרדה והגבולות, כדי להסירם ולהשיב את פלסטין לאנשיה.

 

נגד עיני אני רואה כיצד הישראלים יתנהגו לפני הנהירה [אל הגבולות] ובמהלכה, וכיצד מאות מטוסים, ספינות קרב ואוניות ענקיות ינועו כארבה בגבולות הימיים והאוויריים של פלסטין ויעבירו יומם ולילה את הישראלים אל ארצות מולדתם שמהן באו כדי לגזול את פלסטין – האמריקאי לאמריקה, הצרפתי לצרפת והפולני לפולין. כך פלסטין תשוחרר מגוזליה, ואל מי שיישאר יתייחסו לפי מצבו: אם הוא רודף שלום ואינו מתכונן ללחימה, יעבירו אותו בידיים פלסטיניות אל הארץ שבה יחפוץ; אם הוא יהיה לוחם – החרב תפעל וייערפו ראשיהם של הלוחמים, במערכה שאיננו סבורים שתימשך זמן רב או שייפלו בה הרוגים רבים [מבין הערבים].

 

[זה יהיה] בדיוק כפי שהיה בנמל התעופה של קהיר בליל שבת, כאשר הובאו מטוסים מיוחדים והעבירו את הישראלים אל נמל התעופה של לוד הכבושה... [עובדי השגרירות] ברחו מפני כעסו של ההמון המצרי, למרות ההגנה שהצבא המצרי היה עשוי לספק להם. בכל זאת הם התעקשו לברוח, והצבא המצרי רק סיפק להם הגנה [בדרכם] ממקומות המסתור שלהם אל נמל התעופה של קהיר, שנקט צעדים ביטחוניים חמורים לפני הבריחה ובמהלכה.

 

היהודים חשבו שגדרותיהם מגינות עליהם, או שגובה חומותיהם ימנע מאלו שיבואו לשים סוף לעושק ההיסטורי והאנושי שהציונות ביצעה כנגד העם הפלסטיני והאדמה הפלסטינית, בעזרת העולם העושק, שלא יוכל לעצור את סופו של העושק הזה... ונכונים הם דבריו של אללה בסורת אל-חשר פס' 2: 'הוא אשר גירש את אנשי הספר הכופרים ממושבותיהם, בהגליה הראשונה. לא פיללתם כי יגורשו, והם דימו כי מבצריהם יהיו להם למגן מפני אלוהים, ואולם אלוהים בא עליהם בלא ששיערו מאין, והטיל מורא בלבבם. הם החריבו את בתיהם במו ידיהם ובמו ידי המאמינים. לימדו את הלקח, כל אשר עיניהם בראשם.'"[12]