מכתב ההסתייגויות של ערפאת לקלינטון
היומון הפלסטיני "אל-איאם" פרסם את המכתב ששיגר ערפאת לנשיא קלינטון ובו הוא פורש את הסתייגויותיו מהצעותיו של הנשיא האמריקאי ותובע הבהרות לפני שיתן את תשובתו.[1] לפרסום המסמך בפומבי דווקא ביום בו נוסע ערפאת להיפגש עם הנשיא האמריקאי יש חשיבות מיוחדת, כך נראה. המכתב, שמן הסתם הועבר לקלינטון בשפה האנגלית, מתפרסם ב"אל-איאם" בערבית, ולהן תרגומו:
"אנו מבקשים, באמצעות איגרת זו, להבהיר כיצד ההצעות האמריקאיות האחרונות, כפי שהוצגו ללא הבהרות, אינן מספקות את התנאים הנדרשים להגשמת שלום בר-קיימא. בצורתן הנוכחית, ההצעות האמריקאיות עלולות להוביל ל: 1) חלוקת המדינה הפלסטינית לשלושה קנטונים נפרדים שביניהן יחברו כבישים לערבים בלבד או ליהודים בלבד. הכבישים גם יפרידו בין הקנטונים דבר שיסכן את חיוניותה של המדינה הזו; 2) חלוקת ירושלים הפלסטינית לכמה איים שאינם מחוברים זה אל זה או אל המדינה הפלסטינית; 3) כפיית ויתור על זכות השיבה של הפליטים.
כמו כן, הצעות אלה אינן מספקות הסדרי ביטחון מעשיים בין פלסטין לישראל ואינן מטפלות בכמה מהעניינים האחרים שחשיבותם רבה לעם הפלסטיני. ההצעה האמריקאית נראית כנותנת מענה לתביעות הישראליות בעודה מתעלמת מהצורך הפלסטיני היסודי: מדינה פלסטינית בעלת יכולת שרידות.
ההצעה האמריקאית נוסחה במושגים כלליים שבכמה מקרים חסרים בהירות ופרטנות. אנו מצדנו סבורים שהסכם הסדר הקבע אינו צריך להיות מסמך של עקרונות מדיניים כלליים ותו לא. הוא צריך להיות הסכם כולל שיבהיר את הפרטים, המכניזם, ולוחות הזמנים לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כדי שהסכם כזה יהיה יעיל, אין מנוס מלתמוך בו באמצעות ערבויות בינלאומיות ברורות ויעילות. אנו סבורים שהסכם כללי ומעורפל בשלב מתקדם זה של תהליך השלום יביא להשלכות שליליות בלבד. אמונתנו זו היא תוצאה של ניסיון העבר שלנו ביחס להסכמים מעורפלים ונובעת גם מההיסטוריה של ישראל בתחום אי כיבוד הסכמים שנחתמו בין שני הצדדים. הסכם הסדר הקבע צריך להיות הסכם סופי במלוא משמעות המילה ולא הסכם להמשך המו"מ...
אדמות המדינה הפלסטינית
בנושא האדמה, הציעה ארה"ב שישראל תספח 4-6% מאדמות הגדמ"ע ושיהיה פיצוי על סיפוח זה באמצעות "חילופי שטחים" בשיעור 1-3%, וששני הצדדים יבחנו חילופי שטחים בחכירה. כמו כן הציעה ארה"ב שתשורטט מפה אמריקאית בה יסומנו השטחים שישראל תספח ושיכללו 80% מהמתנחלים במסגרת גושי התנחלויות. בה בשעה, מעודדים [הרעיונות האמריקאים] רציפות גיאוגרפית, וצמצום הן של כלל האדמות שיסופחו לישראל והן של מספר הפלסטינים שייפגעו כתוצאה מסיפוח זה.
בהצעות אלה יש כמה בעיות. מאחר שמה שמוצע לא לווה במפות, ומאחר שגודל השטח הכולל שממנו יחושבו האחוזים אינו ברור, קשה ליישב את הסתירה בין שיעורי [הסיפוח] המוצעים לבין הבטחת הרציפות הגיאוגרפית הפלסטינית. חששנו גובר מכך שהצד הישראלי עודנו מתעקש - והצד האמריקאי אינו סותר את העמדה הישראלית הזו - שהשטח הכולל שממנו יחושבו האחוזים אינו כולל את ירושלים כפי שישראל מגדירה אותה, אינו כולל אדמות הקדשים [יהודיים] ואינו כולל את ים המלח.
בנוגע להצעה האמריקאית בדבר חילופי אדמות חכורות, לא ברור מהו האינטרס הפלסטיני שחילופים כאלה אמורים לשרת, מאחר שלצד הפלסטיני אין צורך באדמות הישראליות, פרט למעבר שיחבר את הגדמ"ע עם רצועת עזה ושהצד האמריקאי הציע שהוא יהווה חלק מחילופי השטחים [ולא מהחכרות השטחים]. ההצעה האמריקאית, אם מתייחסים אליה לאור המפה שהציג הצד הישראלי בסיבוב האחרון של המו"מ בוושינגטון, תעניק לישראל שליטה על חלקים נרחבים מן השטח, באופן שיהפוך את המדינה הפלסטינית לנעדרת יכולת שרידות וחסרת כל קשר עם גבולותיה הבינלאומיים.
מבלי שלהצעה האמריקאית תצורף מפה שתבהיר את העניינים המעורפלים, אין בה דבר שיבטיח לנו שישראל לא תשוב למה שהציעה בקמפ-דיוויד והוא סיפוח 10% מהגדמ"ע לריבונות ישראלית והצבת 10% נוספים תחת שליטה ישראלית במסגרת הסדרי ביטחון מעורפלים. בנקודה זו ראוי לציין שכל ההתנחלויות בגדמ"ע תופסות כעת 2% בלבד משטח הגדמ"ע.
הצד הפלסטיני גם דוחה את השימוש שעושה ההצעה האמריקאית ב"גושי התנחלויות" כעקרון במו"מ. הדבר יכפיף את האינטרס הפלסטיני ברציפות גיאוגרפית ובשליטה על המשאבים הטבעיים, לאינטרסים הישראלים ברציפות גיאוגרפית של ההתנחלויות, שהקהילה הבינלאומית מכירה באי-הלגיטימיות שלהן. בנוסף, עקרון זה - "גושי ההתנחלויות" - סותר את אמות המידה שגיבשה ההצעה האמריקאית עצמה והמתבטאות בצמצום השטח שיסופח לישראל ומספר הפלסטינים שיפגעו מסיפוח זה.
לסיכום, אין זה אפשרי שנסכים להצעה המענישה את הפלסטינים ומתגמלת את המדיניות הישראלית הבלתי לגיטימית בנוגע להתנחלויות. הצעה הכוללת סיפוח של 4-6% מהשטח (שלא לדבר על 10%), תוביל בהכרח לפגיעה באינטרסים פלסטיניים יסודיים. במסגרת נוסחה זו יסופחו כפרים פלסטיניים לישראל דבר שיגדיל את מספר העקורים הפלסטינים.
בנוסף, כפי שעולה מהמפה המצורפת ובהתאם להצעה האמריקאית, כמות גדולה של אדמות בלתי מיושבות באזורים חיוניים כגון ירושלים ובית לחם יסופחו לישראל, דבר שיהרוס את הרציפות הגיאוגרפית של המדינה הפלסטינית. לא רק שהדבר יוביל להגבלת חופש התנועה של הפלסטינים בתוך מדינתם, אלא שיהיו לו גם השלכות חמורות על פיתוחה של המדינה הפלסטינית. סיפוח רחב היקף כזה יפגע גם בהכרח בזכויות המים הפלסטיניות.
בנוגע לחילופי השטחים, ההצעה האמריקאית איננה מגדירה את השטחים הישראלים שישמשו פיצוי עבור האדמות שתסופחנה. הצד הפלסטיני עומד על כך שפיצוי עבור כל שטח שיסופח לישראל יהיה שווה בערכו ובגודלו לשטח שיסופח. אנו איננו רואים כל הגיון אחר. למרות זאת, ההצעה האמריקאית מתנגדת מפורשות לכך שהאדמות שישמשו כפיצוי יהיו שוות בשטחן [לאדמות המסופחות], ואיננה מתייחסת כלל לשאלת ערכן של האדמות או מיקומן. כל ההצעות האמריקאיות והישראליות בעבר בנוגע לחילופי הקרקע התייחסו לאדמות בקרבת רצועת עזה, בתמורה לאדמות בגדמ"ע שערכן רב. השטחים המוצעים לפלסטינים כפיצוי, בנוסף להיותם מדבריים, משמשים כעת להשלכת פסולת רעילה. אין ספק שלא נוכל להסכים להחליף קרקע בעלת ערך רב לחקלאות ולפיתוח, במזבלות של פסולת רעילה.
ירושלים
בנושא ירושלים, הציע הנשיא קלינטון את העיקרון הכללי לפיו "האזורים הערביים יהיו לפלסטין והאזורים היהודיים יינתנו לישראל". אלא שהוא קרא לשני הצדדים לפעול [לגיבוש] מפות שיביאו למקסימום רציפות גיאוגרפית עבור שניהם. שתי נוסחאות אפשריות הוצגו בנוגע לריבונות ולזכויות של כל אחד מן הצדדים על אל-חרם אל-שריף ו"הכותל המערבי". בכל אחת מן הנוסחאות דובר על ריבונות פלסטינית על אל-חרם אל-שריף וריבונות ישראלית על "הכותל המערבי", תוך הגבלת סמכויותיהם של שני הצדדים לחפור מתחת לחרם או מתחת לכותל.
שתי הנוסחאות האמריקאיות בנוגע לחרם מעלות כמה בעיות. ראשית, נראה שההצעה האמריקאית מכירה במשתמע בריבונות הישראלית מתחת לחרם, מאחר שהיא מרמזת שלישראל שמורה הזכות לחפור מאחורי הכותל (שהוא אותו האזור הנמצא מתחת לחרם), אבל היא מוותרת בהתנדבות על הזכות הזו. כמו כן, המונח "הכותל המערבי" מתפרש לאזור החורג מהכותל המערבי וכולל את המנהרה שראש ממשלת ישראל לשעבר, נתניהו, פתח בשנת 1996 ושהובילה לעימותים רחבי היקף.
בנוסף לכך, אלמנט השטח בהצעה האמריקאית בנוגע לירושלים מעלה כמה בעיות ומצריך הבהרות נוספות. כפי שעולה מהמפה המצורפת, כתוצאה ממדיניות ההתנחלות הישראלית בירושלים המזרחית הכבושה - אותה מדיניות שזכתה לגינוי עולמי - ההצעה האמריקאית ש"האזורים הערביים יהיו לפלסטין והאזורים היהודיים יינתנו לישראל" אינה יכולה להתאים לעקרון "מקסימום רציפות גיאוגרפית לשני הצדדים", שנכלל באותה הצעה עצמה.
נוסחה זו תוביל בסופו של דבר לאיים פלסטינים מנותקים זה מזה בתוך העיר, בעוד שישראל תצליח לשמור על רציפות גיאוגרפית. משום כך, ההצעה בדבר "מקסימום רציפות גיאוגרפית לשני הצדדים", משמעותה במציאות היא "מקסימום רציפות גיאוגרפית לישראל".
התביעה הישראלית המתמדת לריבונות על כמה "אתרים דתיים" בירושלים שאינם מוגדרים מבחינה גיאוגרפית והתנגדותה הנמשכת להציג מפות שיבהירו את תביעותיה בעיר, מחזקות את החששות הפלסטיניים. כל פתרון שיהיה מקובל על הפלסטינים חייב לכלול רציפות גיאוגרפית בין האזורים הפלסטיניים בירושלים מחד גיסא, ובין יתר האדמות הפלסטיניות, מאידך גיסא.
אחד מיסודות העמדה הפלסטינית בנוגע לירושלים קשור במעמדה כ"עיר פתוחה" תוך הבטחת חופש הגעתם של הכל אליה. מעמד זה הוא יסודי לא רק כדי להבטיח את חופש ההגעה והפולחן בכל המקומות הקדושים לכל מי שמאמין בקדושת העיר, אלא גם בעל חשיבות מרבית במטרה להבטיח חופש תנועה בתוך המדינה הפלסטינית. למרבה הצער, ההצעה האמריקאית אינה מתייחסת לעקרון יסודי זה.
הפליטים הפלסטינים
בכל הנוגע לפליטים הפלסטינים שגורשו מבתיהם כתוצאה מהקמתה של מדינת ישראל, הציעה ארה"ב ששני הצדדים יכירו בזכותם לשיבה ל"פלסטין ההיסטורית" או ל"מולדתם"; אלא שהיא הוסיפה שההסכם צריך להבהיר שאין זכות ספציפית לפליטים לשוב לאזורים המצויים כעת במסגרת ישראל. כפיצוי על כך, הוצעו חמשה מקומות יישוב סופיים עבור הפליטים: 1)מדינת פלסטין; 2) אזורים בישראל שיועברו לפלסטין מסגרת "חילופי השטחים"; 3) אזרוח במדינות המארחות [פליטים כיום]; 4) אזרוח במדינות שלישיות; 5) כניסה לישראל. לכל הפליטים תהיה זכות "שיבה" למדינת פלסטין, אבל האזרוח במדינות המארחות או במדינות השלישיות והכניסה לישראל יתבססו על מדיניותן של כל אחת מן המדינות הרלוונטיות.
ההצעה האמריקאית מבטאת אימוץ מלא של העמדה הישראלית הקובעת שיישום זכות השיבה יהיה תלוי באופן מוחלט בשיקול הדעת של ישראל. חשוב לציין בנקודה זו שהחלטה 194, המהווה בסיס להסדר צודק לבעיית הפליטים, קובעת את שיבת הפליטים הפלסטינים "לבתיהם" ולא שיבה "למולדתם" או "לפלסטין ההיסטורית".
מהות זכות השיבה היא חופש הבחירה: לפלסטינים צריכה להינתן הזכות לבחור את מקום מגוריהם, ובכלל זה שיבה לבתיהם מהם גורשו. אין כל תקדים היסטורי לויתור של עם על זכותו היסודית לשוב לבתיו, בין אם גורש מהם או ברח מהם מתוך פחד. העם הפלסטיני לא יהיה זה שיצור את התקדים הזה. ההכרה בזכות השיבה ומתן חופש הבחירה לפליטים מהווים תנאי מוקדם לסיום הסכסוך. בנוסף לכל זה, ההצעה האמריקאית לא נתנה כל ערבויות לכך שזכותם של הפליטים לפיצויים והשבת רכוש תיושם.
הביטחון
בנושא הביטחון, הציע הצד האמריקאי נוכחות בינלאומית להבטחת ביצוע ההסכם ונסיגה ישראלית תוך שלוש שנים שבמהלכה יתפשו הכוחות הבינלאומיים את מקומם של אלה הישראליים באופן הדרגתי. בסופה של התקופה, תותר השארתו של [כוח] צבאי ישראלי בעמק הירדן למשך שלוש שנים נוספות תחת פיקודם של הכוחות הבינלאומיים.
כמו כן הציעה ארה"ב לאפשר לישראל להשאיר שלוש תחנות התרעה מוקדמת למשך עשר שנים ולתת לה זכות לפרוס את כוחותיה באדמות הפלסטיניות במקרה של "מצב חירום לאומי". בנוסף לכך, הציעה ארה"ב שפלסטין תהיה "מדינה בלתי-חמושה". בשעה שההצעה מכירה בריבונות הפלסטינית על התחום האווירי שלה, הוא קורא לצדדים לגבש הסדרי ביטחון מיוחדים בנוגע לצורכי האימונים של ישראל ובנוגע לצרכיה המבצעיים.
למרות שההצעה האמריקאית מכבידה פחות על הריבונות הפלסטינית מאשר ההצעות הישראליות שהועלו בעבר, הרי שהיא עודנה מעלה כמה שאלות. אין כל סיבה לתת לישראל שלוש שנים לסגת מהגדמ"ע ומרצועת עזה. לאור העובדה שישראל הצליחה לקלוט מליון מהגרים מברה"מ לשעבר תוך שנים ספורות, שנה אחת היא די והותר לפינוי 60 אלף [כנראה, המספר לא ברור] מתנחלים. כמו כן, לא ברור אם תקופת הנסיגה המוצעת קשורה בכל החיילים והמתנחלים, שגם אלה וגם אלה מהווים חלק מכוחות הכיבוש באדמות הפלסטיניות. תקופת נסיגה ארוכה עלולה לאיים על המימוש בדרכי שלום של ההסכם והיא תיצור מקור חיכוך מתמיד.
כמו כן, ישראל לא הצליחה לשכנע אותנו בצורך שלה להמשיך ולהחזיק כוחות בעמק הירדן או בזכות שלה לפרוס כוחות במצב חירום, שלא לדבר על שניהם גם יחד, וזאת בעיקר על רקע הימצאותם של כוחות בינלאומיים בשטחים אלה. כמו כן ישראל איננה זקוקה ליותר מתחנת התרעה אחת בגדמ"ע כדי לענות על צרכיה האסטרטגיים. השארת תחנות כאלה במקומותיהם הנוכחיים בקרבת רמאללה, שכם ובירושלים המזרחית תגביל את הפיתוח הפלסטיני. בנוסף, ההצעה האמריקאית מעניקה לישראל זכות אבסולוטית לקבוע את התקופה שבה יישארו תחנות אלה.
ההצעה האמריקאית לגבש הסדרי ביטחון מיוחדים בנוגע לצורכי האימונים של ישראל וצרכיה המבצעיים בתחום האווירי הפלסטיני היא גם כן בעייתית ביותר. מבלי שתבהיר את כוונתה בכך, ישראל יכולה להשתמש בסעיף זה כדי לקיים אימונים צבאיים בשמים הפלסטיניים, על כל הסכנות הנובעות מכך לתושבים ולאיכות הסביבה של הפלסטינים. כל זאת בשעה שסכנות אלה ייחסכו מן האזרחים הישראליים. הצד הפלסטיני עודנו מחויב להגיע להסדרים אזוריים בנוגע לתעופה, על פי אמות המידה המקובלות מבחינה בינלאומית. כל הסדרים הסותרים זאת, יגרעו מהריבונות הפלסטינית ויפגעו ביחסים עם מדינות האזור.
נושאים אחרים
ההצעה האמריקאית אינה מתייחסת לנושאים אחרים החיוניים לגיבוש שלום כולל ובר-קיימא. ההתמקדות בארבעת הנושאים הנזכרים לעיל אינה מתעלמת רק מנושאים חיוניים אחרים לסיום הסכסוך, אלא גם מסוגיות חיוניות להבטחת היחסים העתידיים בין העמים שיביאו להם תועלת משותפת. ליתר דיוק, ההצעה נמנעת מכל התייחסות למים, לפיצויים על נזקי הכיבוש, לאיכות הסביבה, ליחסים הכלכליים העתידיים, ולנושאים בילטרליים אחרים בין שתי המדינות.
סיום הסכסוך
בעוד אנו מדגישים את מחויבותנו לסיים את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, אנו מאמינים שהדבר יתגשם רק כאשר ייפתרו באופן מלא הנושאים שיצרו את הסכסוך וגרמו להתמשכותו. הדבר אינו יכול להתגשם בלי הסכם כולל שיהיה בו מכניזם מפורט לפתרון הנושאים המהווים את לב הסכסוך. אנו חייבים לזכור שההסדרים אליהם הגיעה ישראל עם מצרים ועם ירדן קבעו שסיום הסכסוך יגיע רק לאחר חוזה שלום סופי ומפורט.
גם אם נניח בצד את תביעות החוק הבינלאומי והצדק, ההצעות האמריקאיות, כל עוד אין מובהרות באופן הלוקח בחשבון את ההערות שנזכרו לעיל, אינו מספקות אפילו פתרון פרגמטי לסכסוך. אם לא ימצאו פתרונות אמיתיים לסוגיות בשטח, כל נוסחה או כל טקסט בנוגע לסיום הסכסוך יישאר ריק מכל תוכן.
סיכום
אנו רוצים להדגיש בשנית את מחויבותנו לסיום הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, בהסתמך על החלטות מועבי"ט 242 ו338- ועל פי החוק הבינלאומי. לאור המחיר הגבוה בחיי אדם הנובע מעיכוב ההגעה לפתרון, אנו מודעים היטב לצורך לפתור את הסכסוך במהירות האפשרית. אלא שאנו איננו יכולים לקבל הצעה שאינה כוללת הקמת מדינה פלסטינית בעלת יכולת שרידות ואת הבטחת זכותם של הפליטים לשוב לבתיהם."
[1] אל-איאם (רש"פ), 2.1.2001.